פני הדור כפני הקפטן
ההחלטה להוציא את משחקיה של נבחרת ישראל בכדורגל לפריפריה היתה נכונה. לצד נטישתו של אצטדיון ר"ג, אצטדיונים אירופיים עם דרכי גישה אפריקניות נבנו בערים הגדולות, ולמרות שמראש היה ברור שהבית הישראלי חסר סיכוי, הקהל ברובו קנה מינוי בשביל לצפות בספרד ובאיטליה.
בדרך, הפועל ב"ש קירבה את אירופה לנגב עם ניצחונות על אימפריות כגון אינטר, כאילו אין בינם לבין הכישלונות הצפויים של הנבחרת שהובילו לרגע השיא במשחק מול מקדוניה, שום קשר.
"הקופים הירוקים", הפלג הקיצוני של אוהדי מכבי חיפה, החליטו לסגור במשחק נגד מקדוניה חשבונות ישנים עם ערן זהבי, קפטן הנבחרת. זהבי הוא פניו של הישראלי החדש: עשיר, יהיר, אבל אוהב את המדינה כל עוד המדינה אוהבת אותו בחזרה. כשזהבי שמע את שריקות הבוז הלא מוצדקות כלפיו, לא נשארה לו כל ברירה והוא זרק את סרט הקפטן.
.jpg)
ערן זהבי. זריקת הסרט לא משאירה הרבה תקוות להמשך // צילום: אלן שיבר
מכאן המדרון היה חלקלק, והגיע עד לעופר עיני (מה זאת אומרת מי זה? יו"ר ההתאחדות), שכבר דיבר על "פגיעה במדינת ישראל". נבחרת ישראל התרסקה לרסיסים.
נכון, בעבר היו לנו כאן נערות ליווי וסרטים עסיסיים לא פחות מהקפטן, אבל זריקת הסרט לא משאירה הרבה תקוות להמשך, בשל הסמליות של הרגע.
גם אם יחזור בקמפיין הבא, ספק אם זהבי ימצא ביציע יותר מכמה משוגעים שימשיכו לשרוק לו בוז. הפועל ב"ש, מכבי ת"א, בית"ר ירושלים, ריאל מדריד וברצלונה מייצגות כיום את חובב הכדורגל הישראלי הרבה יותר מהנבחרת הלאומית שלו.
סלובניה כמשל
ממש אל מול הפיאסקו של הכדורגל, קיבלנו תמונת מראה של חובב הספורט הישראלי. תנו לו אירוע בינלאומי והוא יגיע.
נבחרת הכדורסל משכה יותר קהל מכל נבחרת אחרת באליפות אירופה, עד למשחק הגמר. זה נתון שמלמד יותר מכל כמה אנחנו צמאים למשחקים בינלאומיים, ובעיקר לספורט ברמה גבוהה.
אך הקריסה של הכוכבים המקומיים שלנו, הניסיון של ארז אדלשטיין להילחם בטחנות הרוח בשם תקשורת הספורט המקומית, ובעיקר העובדה המצערת שאין באמת הבדל גדול בין הכדורגלן הישראלי לכדורסלן הישראלי, העליבו את חובבי הספורט.
גם במנורה מבטחים (פעם סתם קראו לאולם הזה יד אליהו, ושיחקו בו את הכדורסל הכי טוב באירופה) נשמעו לפתע שריקות בוז. צורמות. לעמרי כספי, הילד של כולנו באן.בי.אי, לליאור אליהו, לגיא פניני.
את אליפות אירופה לקחה מדינה עם שני מיליון תושבים. שר הספורט, הנשיא וראש הממשלה בירכו והתחבקו, אבל ציינו ש"ההישג הוא קודם כל של הספורטאים". איש מהם לא קפץ על הפודיום, אף אחד לא רקד על הפרקט. אולי כשהם יהפכו למדינה של שמונה מיליון תושבים, הם יבינו איך ניתן להרוס הכל.
שגיאה כפולה
לקראת סוף השנה קיבלנו את סיום היעלמותו של הטניס הישראלי. הספורט הלבן, זה שתמיד אכלס בתוכו חבר'ה שקורצו מחומר קצת אחר. מבט אחד בכיסאות המאובקים ברמה"ש הזכיר לנו שלפני 30 שנה עוד שיחק כאן ג'ימי קונורס. מאז, בישראל לא נערך שום טורניר טניס גדול.
מאיגוד הטניס ישראלים מתרחקים כמו מאש, טניס הגברים גאה בזה שיש לו טניסאי אחד במאה הראשונים בעולם (גם לאורוגוואי ולבוסניה יש), וזהו בערך.
אחרי דודי סלע, שנמצא בשלהי הקריירה, כבר אף אחד לא מדבר על ישי עוליאל כעל הבטחה גדולה, ושום טניסאית נשים כבר לא מדגדגת את רשימת המאתיים הראשונות בעולם.
ייקח לפחות עשור עד שהענף ישקם את עצמו, אם בכלל. קפיצה לרמה"ש תלמד אתכם את עומק הבעיה: עמוס מנסדורף, אנה סמשנובה והראל לוי מעבירים שיעורים פרטיים לאנשים שהפרוטה והזמן נמצאים בכיסם. במקום אחר היו נותנים להם את המפתחות ואומרים להם, אחריכם.
ענפים בלי נעליים
בשנים האחרונות חוזר המשפט המשעשע: "ישראל היא אימפריה בענפי ספורט בלי נעליים". זה נכון, ולראיה יעלו מתחרי הג'ודו, השיט וההתעמלות האמנותית. לשום ענף כדור אין סיכוי להגיע להצלחה ממשית.
ענפים דוגמת כדוריד או כדורעף היו נמחקים בישראל לולא ראשי הערים, שמקוששים קולות דרך מיליונים לקבוצות הספורט.
לינוי אשרם. שנה נהדרת, בלי נעליים
לפחות צרכן הספורט הפך חכם יותר: אי אפשר למכור לו יותר שאין כסף בספורט הישראלי, כי התקציבים כאן לא נופלים ממדינות כגון הולנד ועולים על התקציבים בקרואטיה, לדוגמה.
אי אפשר גם למכור לו יותר תוכניות ספורט שרק צועקים בהן, ובעיקר גם אי אפשר להגיד לו: "זה המקום שלי, תביא סדרן", כי הוא בדיוק חזר מקאמפ נואו, שם הכיסא שלו חיכה גם אחרי שריקת הפתיחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
