החקירות הן תולדה של חוק שימור השנאה. רה"מ נתניהו ורעייתו בבואנוס איירס // צילום: אבי אוחיון/לע"מ // החקירות הן תולדה של חוק שימור השנאה. רה"מ נתניהו ורעייתו בבואנוס איירס

שובו של הפוטש הנאור

חוקרי המשטרה לא מושפעים מהרוח הגבית של התקשורת נגד נתניהו, אבל ב־99' משטר חקירות כבר סייע להפלת שלטון • כדי להיזכר, רצוי לחזור למאמר בלתי ייאמן של ארי שביט • וגם: מה אפשר ללמוד מדו"ח של יהודה וינשטיין, שמספר על התנהלות הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי

ספק רב אם יש תוקף מוסרי כלשהו לחקירה שמתנהלת נגד אדם, ראש הממשלה, שבמשך יותר מ־20 שנה מתנהל נגדו מסע אינטנסיבי ללא תקדים של הסתה, שנאה ורצח אופי. כל החקירות נולדו מקרקע של חוק שימור השנאה. הן לא היו באות לעולם אלמלא הרוח הגבית של רצח האופי. 

אבל האם החוקרים חיים בהתניה נגד בנימין נתניהו? לא בהכרח. המלחמה של המשטרה נגד השחיתות שקולה למלחמה של כוחות הביטחון נגד הטרור. במלחמה נגד הטרור ברגע של התפרצות אלימה נפתחת פעילות המתפרסת על כפרים, ומגיעה גם לחמולה ולקרובי המשפחה, ועוסקת במכוניות גנובות ובבתי דפוס של כרוזים ובתזרימי כסף. 

כך פרשת הצוללות העניקה למשטרה הזדמנות שהיא היתה מחויבת לנצל כדי להעמיק ולהרחיב את החקירה ככל שניתן לפי דפוסי המאבק שהחוקרים מתמחים בהם. זה כולל "גיסים" ו"יועצים" ו"מקורבים". בפרפראזה על דברי היועץ המשפטי הקודם, נחשפת רשת מסועפת ואולי קשר מורכב להשחתת הדרג המדיני. אפשר לתת אמון בכך. למרות הפגיעה בשם הטוב ואי הנעימות הכרוכה בחקירות כאלה, חפים מפשע לא ייפגעו.

כדי להבין על מה מסתמכת ההנחה כי משטר חקירות עלול להפוך לשיטה לביצוע הפיכה שלטונית, צריך לחזור ל־1999. מעטים זוכרים. אז אחד המובילים במסע להפלת נתניהו היה הנשיא המכהן עזר ויצמן. 

העיתונאי ארי שביט כתב כך: "היתה לכאורה הצדקה מסוימת לדפוס הפעולה חסר העכבות של כבוד נשיא המדינה, מר עזר ויצמן. שכן אל מול מה שנתפס כשלטון נבחר אך מסוכן, שלטון נבחר אך בלתי לגיטימי, היה זה אך טבעי שהפעולה הנגדית, בולמת השלטון, של בית הנשיא נתפסה כמגינת הדמוקרטיה ולא כמאיימת עליה. וכאשר במהלך השנה האחרונה נפל דבר בארץ וגמלה החלטה בליבן של האליטות הישראליות שעליהן לחסל את השלטון הנבחר כמעט בכל מחיר, ושלמען חיסולו של שלטון נבחר זה הן מוכנות לרמוס כמעט כל נורמה מקצועית ואתית, היה זה כמעט מובן מאליו שפעולתו הבלתי נורמטיבית של כבוד הנשיא והתערבותו הבוטה בתהליך הפוליטי נתפסות כמבורכות.

"ואולם אחרי שמה שמכונה על ידי אחדים כ'פוטש נאור' או כ'פוטש דמוקרטי' עלה יפה, אחרי שהשלטון הקודם גורש בחרפה מן העיר, המבחן העומד כעת בפני כל מי שהיו שותפים למבצע הבין־זרועי הוא אם הם יידעו לחזור לחיי מדינה תקינים. האם הגנרלים יידעו לחזור לקסרקטיניהם, האם העיתונאים יידעו לחזור אל עובדותיהם והאם פקידי הממשל ואנשי שב"כ וקציני המשטרה יבינו כולם שכעת, כשהמשימה הושגה, הגיוס הגדול נגמר. ושכעת כשהנאורות שוב אוחזת במושכות השלטון, תפקידם של הנאורים הוא לחזור איש־איש אל מקומו, אל גבולותיו הברורים של התפקיד המוטל עליו במסגרת חלוקת העבודה הדמוקרטית" (ארי שביט, 18.6.99).

נא לשים לב: "הגנרלים", "אנשי השב"כ והמשטרה", "מבצע בין־זרועי". הלחץ הבלתי פוסק של תחקירי סרק וחקירות שווא לאורך השנים מאז שבנימין נתניהו ניצח ב־1996 וגם לאחר שהפסיד בבחירות של 99', עשה את שלו. ובשנה שעברה נפרץ הסכר ושוב אותו תסריט מאוס שולל דמוקרטיה. 

סביר שגם החלטות בג"ץ המבטלות כלאחר יד כל חוק והחלטת ממשלה, שייכות לקטגוריית ההגנה מפני מה שמוצג על ידי מאמרי מערכת כ"שלטון בלתי לגיטימי". 

אפשר היה לצפות שאחרי שראש הממשלה ייצב את המדינה בעקבות הקטסטרופות הביטחוניות שנגרמו בידי פוליטיקאים ואנשי ביטחון, ולאחר שהשיק את ישראל לעידן של צמיחה, שגשוג ומעמד בינלאומי רם - שגם מעט קרדיט ידבק גם באישיותו. שיזכה סוף־סוף ללגיטימציה. זה הפלא הגדול: אחרי שמונה שנים וחצי כראש ממשלה השנה האחרונה מסמלת שינוי קיצוני בשיח, ומדה־לגיטימציה טוטאלית של מדינת ישראל אנו נמצאים במצב צבירה של דה־לגיטימציה מוחלטת של ראש הממשלה. 

 

מעטים זוכרים, אך ב-99', אחד המובילים להפלת נתניהו היה הנשיא המכהן עזר ויצמן // צילום: Getty Images

 

מצב טוטאלי של דה־לגיטימציה מושג כאשר אדם הוא בבחינת בל ייראה בציבור. אין להתחשב בדברים שהוא אומר. איש אינו שומע לו. מעמדו הוא כשל חולה רוח במוסד סגור. זה האפקט של ההפגזה הבלתי פוסקת של התקשורת הישראלית המעוותת, העסוקה כמעשה יומיום ברצח אופי. 

אני לא מכיר בעולם תופעה של תקשורת אחידה המצטופפת באחדות שורות שלא נראתה כמוה מאז ימי "פראבדה". החקירות חזרו והפכו את כלי התקשורת השונים לשופר של קול אחד. מדינת ישראל יצרה את תאגיד השידור והכניסה גם אותו לחדר. בג"ץ כמובן מבטל את החלטת הממשלה להפריד בין חטיבת החדשות לשאר חלקי התאגיד. 

רק כדי לסבר את האוזן לגבי אותו "פוטש נאור" שבוצע ב־99' - הנה דוגמית של מודעה שפורסמה בעיתונות יום לפני הבחירות, וקראה "להפיל את ביבי מחר או להמר על עתיד ישראל".

חתומים על המודעה: "לשעבר ראשי המוסד צבי זמיר ומאיר עמית; ראש השב"כ לשעבר: אברהם אחיטוב; לשעבר בכירי המוסד: אבנר אזולאי, שמואל טולדנו, נחיק נבות ודוד קמחי".

זה היה סוג הלחץ המאיים שהפעילו בכירי הביטחון בדימוס ללא הרף על הציבור בתקופה שלפני הבחירות. ארי שביט לא הגזים. בימים שלאחר הבחירות כינה יואל מרקוס ב"הארץ" את נתניהו "עבריין ציבורי". מרקוס קבע שתבוסתו בבחירות היא "הדבר היחיד שביבי הרוויח ביושר". 

מרקוס, יחד עם אברמוביץ', דנקנר ז"ל ואחרים - סיפקו את המעטפת האוהדת לחבורה של בכירים שהובילו את ישראל מאסון לאסון. ואין מה לפרט. האסונות ש"המומחים" גרמו כבר ידועים. 

 

בחצר של אשכנזי

חלק מהתנאים לבידודו של נתניהו מול חזית תקשורתית ביטחונית מתוארים דווקא בדו"ח שפרסם היועץ המשפטי הקודם יהודה וינשטיין על החלטתו לסגור את תיק אשכנזי בפרשת הרפז. 

בדו"ח, שלא זכה לתשומת לב ושפורסם בינואר 2016, מתוארת עבירה ביטחונית של מסירת סודות על ידי הרמטכ"ל גבי אשכנזי לקבוצה של עיתונאים. לא מדובר בשיח רגיל של הדלפת חומרים - אפילו סודיים ביותר - אלא כאלה שתוארו על ידי ראש הממשלה נתניהו כ"שערוריית השערוריות" והיועץ וינשטיין כתב עליהם כך: "תרבות השיח של רמטכ"לים ובכירים אחרים עם כתבים צבאיים ופרשנים מדיניים... פותחת צוהר לאו דווקא לגבולות הלגיטימיים של השיח אלא לנינוחות היתר המאפיינת את השיח של הארגונים הביטחוניים עם התקשורת, נינוחות שטשטשה את גבולות המותר והאסור".

גם אבי בניהו, שבביתו נמצאו ההקלטות של שיחות הרקע העמוק שבמסגרתן נעברו העבירות, אמר כי "לרמטכ"ל אסור לדבר על פעולה עתידית".

באותה תקופה היתה קבוצת עיתונאים שאשכנזי קשר אליו בעבותות של הסגרת סודות מדינה, שכוללים "מידע על תוכנית מבצעית עתידית, שיטות פעולה חשאיות ומקורות מודיעיניים". הוא חשף מידע על פעילויות מבצעיות של ארגון ביטחוני אחר, לא רק צה"ל, כולל שיטות פעולה כאשר לכל המידע הזה יש רק מספר מוגבל ביותר של "שותפי סוד". היועץ כתב שגם בהתחשב במקובל בשיחות הרקע העמוק של קבוצה מסוימת של עיתונאים, "לא מצאתי כל הסבר לגיטימי" לגילוי סודות עם "רגישות ביטחונית ומדינית גבוהה מאוד".

ההסבר, שכמובן לא נמצא במנדט של היועץ המשפטי, הוא שהרמטכ"ל - והוא אינו לבדו - יצר סביבו באמצעות הכללת העיתונאים בין שותפי הסוד, חצר של עיתונות אוהדת כולל כתבים־פרשנים בכירים שניהלו תיווך פוליטי אישי מטעמו. האם יש בכך כדי לשקף במשהו גם את יחסי הפרקליטות/המשטרה עם חוג 

כתבים מסוימים?

 

ערכים הם עניין סובייקטיבי

האסטרטגיה: "כדאי לסמן שלא נשכח, אם באמת יקרה בעתיד שביבי יחזור לחיינו הציבוריים, כי מה שהרס אותו, את מפלגתו וכמעט את המדינה כולה היה האופי", כתב אמנון דנקנר המנוח ב־28 במאי 1999 ב"מעריב". "והאופי אבוי, איננו דבר העשוי להשתנות... בגילו של נתניהו האופי הוא כבר תופעת קבע, ומכיוון שהוא ילווה אותו בניסיונו הנוסף, אם יהיה כזה, בוודאי שרבים ישאלו את עצמם אם כדאי לשחרר את האופי הזה פעם נוספת בסביבה הרגישה של ניהול המדינה". 

אמנם זה אינו קטע מחמיא ביותר על ראש הממשלה, אבל הוא מלמד שהדרך לחיסולו המועדפת על מתנגדיו היא תמיד באמצעות יצירת ספקות לגבי אישיותו. החל מפרשת ביביטורס ועד פרשת מוזס, הסיגרים והצוללות. 

כי למתנגדיו מאז ומקדם יש בעיה: כל המנהיגים הידועים, בעלי האופי המוצק והערכי, כמו אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני, יצחק רבין ושמעון פרס באמת "כמעט הרסו את המדינה כולה". ואילו בעל האופי שאינו עשוי להשתנות הוכיח שיש לו אופי, והוא דווקא היטיב עם המדינה כמעט בכל תחום גורלי ובייחוד בביטחון ובכלכלה. 

 

הזרדים התרטבו

בימי שגשוג הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, האינטלקטואלים המערביים פחדו מהרדיו. בגופי הבקרה האמריקניים אמרו כי "המארגנים הגדולים ביותר של גלי היסטריה המונית והזיות המוניות הם אותן מדינות שהשתמשו ברדיו כדי לעורר תחושות אימה, ללבות שנאה, ובאופן כללי להלהיט את יצר ההמון". 

עולה מאליה השאלה, מי אם כן הוא זה שמגרה, מלבה ומלהיט את גלי ההיסטריה והיצרים נגד בנימין נתניהו? הזמנים השתנו. המדינה יכולה לייצר גוף של "שידור ציבורי", בדיוק הדבר שמפניו התריעו במדינות הדמוקרטיות, אבל התוצאה היא שאותם גופי שידור "ציבוריים" מלבים היסטריה נגד הממשלה. הם סוגרים מעגל עם העיתונים המובילים ואתרי האינטרנט.

 

התנהל ב"נינוחות שטשטשה את גבולות המותר והאסור". גבי אשכנזי // צילום: יוסי זליגר

 

התוצאה היא שכתבי המשטרה, כתבי הפלילים, הפרשנים המשפטיים, ואפילו מבקרי הקולנוע והתיאטרון - כולם מדברים בקול אחד, באותן מילים, באותן כותרות. 

השנאה שתוחזקה לאורך כל השנים נגד נתניהו דומה ליערות הכרמל אחרי שלושה חורפים שחונים. הכל יבש ועל סף התלקחות. כשהענפים רטובים, אז אשת ראש ממשלה או שר ביטחון יכולה לנהל עסק המבוסס על קשריה עם הצמרת השלטונית - והיועץ המשפטי בהתאם לסמכותו המפורשת, סוגר לה את התיק. 

כשהכרמלית הזאת יבשה וצחיחה מכל טיפת טל של אהדה ותמיכה, מספיק לזרוק גפרור ואש גדולה פורצת. אירוני מעט שראש הממשלה נתניהו בעצמו ניהל שני מבצעי כיבוי שריפה אדירי ממדים ביערות הכרמל. 

מפליא ששום אישיות ממחוזות הליברליות, מנהיגים פוליטיים לשעבר או משפטנים שוחרי חירות וזכויות, אינו מתבטא כאשר כלי התקשורת בישראל הפכו לכלי חד־ערוצי עתיר השמצות המבוססות על כותרות. אפילו בהילולת החקירות נגד טראמפ יש קולות בולטים שתומכים בו וסותרים את הפרשנים המרשיעים. אלן דרשוביץ, למשל. אבל מגישת החדשות הראשית כבר מנגבת עם המלומד הזה מהרווארד את הרצפה.

 

גיליון האישום כבר נכתב

השבטיות כיום אינה ברמה הפוליטית. היא ברמה הפרימיטיבית המקובלת בתרבויות שבטיות על טקסיהן האליליים וקורבנות האדם שהיא מעלה. 

במקרה הישראלי זה עניין של נקמת דם. שום דיון רציונלי לא קיים על שלטון נתניהו והישגיו. נגד נתניהו מוצג גיליון אישום חרוט בכתב יתדות על אבן: רצח וגם ירש. רבין. אחר כך נפילת אולמרט בחקירות - ראו כמה פעמים אולמרט מוזכר כצידוק נגד נתניהו. ולקינוח - מארס 2015, הניצחון המפתיע, המדהים, שהזכיר לרבים את מסע הניצחון של 1996. 

על כל אלה, על כל אלה. ולא נותר אלא למלמל את פסוקי נעמי שמר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...