כשהמשחק הרביעי בסדרת "אנצ'רטד" הסתיים, רוב השחקנים קיבלו תחושת קתרזיס. זה היה המשחק הטוב ביותר שיצא בסדרה, ובקלות המשחק הטוב ביותר של 2016. הידיעה שעם סיום המשחק הזה, הגיבור ניית'ן (נייט) דרייק יוצא לגמלאות, היתה עצובה מעט, אבל בלתי נמנעת, בייחוד לאור האופן שבו הסתיים המשחק. אבל אם חשבתם שבחברת Naughty Dog יוותרו על הנוסחה שמכניסה להם מיליונים - אתם כנראה לא מבינים הרבה בציד אוצרות.
אז כמו בטלוויזיה, מה עושים עם סדרה שמטילה ביצי זהב אבל הגיעה למיצוי? נכון, ספין אוף. לוקחים דמויות אהובות שהופיעו בשלב כזה של המשחק, מלבישים עליהן את הנוסחה המנצחת של שיטוט־התגנבות־פתירת פאזל־דיאלוגים מסקרנים־אקשן־טיפוס־מציאת אוצרות (וחוזר חלילה) - והופ, יש לפלייסטיישן 4 עוד רב־מכר חדש.
גירל פאואר
המשחק החדש בסדרה, "The Lost Legacy" ("השושלת האבודה"), קיים את ההבטחה והוא לא כולל את נייט הגיבור. הוא מתרחש אחרי סיום אירועי אנצ'רטד 4 ומתמקד בשתי גיבורות: קלואי פרייזר, הסייד־קיק הסקסית של נייט מאנצ'רטד 2, פלוס כמה שנים שניכרות במראה שלה, ונאדין רוס, אשת הצבא הקשוחה מאנצ'רטד 4 שהפעם חוצה את הקווים לשורות "הטובים" ומשתפת פעולה עם קלואי כדי למצוא חדק מוזהב עתיק ששווה מיליוני דולרים.
השתיים מגיעות להודו כדי למצוא את החדק. אבל כמו בנוסחה המוכרת, גם הפעם יש להם תחרות בדמות מנהיג קבוצת מורדים הודית בשם אסאב - טרוריסט במסווה של היסטוריון שמנסה לשים את ידו על החדק ולא ממש למטרות תרבותיות.
ברגע שקלואי ונאדין יוצאות לדרך, הפורמולה האנצ'רטדית פועלת במלוא הכוח, וגם הפעם זה עובד נהדר: הנופים, כרגיל, הם עוצרי נשימה; פעולות ההתגנבות מהנות; החידות והפאזלים פחות קשים מאשר במשחקים הקודמים אך מאתגרים למדי; קטעי האקשן מעלים את רמת האדרנלין במידה נאה; ומציאת עשרות האוצרות במשחק מקבלת פינוק נחמד בדמות צמיד שקלואי מוצאת במהלך המשחק, שמהבהב ומתריע כאשר יש תיבה בקרבת מקום.
למראית הדז'ה וו
כשכל המצרכים נמצאים במקום, המתכון של אנצ'רטד לא יכול לצאת רע. אז למה מתקבלת התחושה שיש "אבל" אחד גדול בדרך? התשובה פשוטה: בסרט הזה כבר היינו. ארבע פעמים. "השושלת האבודה" לא מביא עימו שום חידוש ומרגיש למעשה כמו הרחבה של אנצ'רטד 4.
ראשית, העלילה המרכזית קצרה יותר באופן משמעותי מהשוואה למשחקים האחרים בסדרה. לנו לקח בערך עשר שעות לסיים את המשחק, לעומת קרוב ל־20 שעות באנצ'רטד 4. בהקשר הזה מתקבלת התחושה שמפתחי המשחק קצת "חיפפו".
למשל: בתחילת המשחק קלואי פוגשת את מינו, ילדה הודית חמודה להפליא, שעוזרת לה לצלוח את המשוכה הראשונה. מינו מספרת לקלואי שאבא שלה גויס על ידי הצבא ההודי כדי להילחם במורדים - אותם מורדים שקלואי ונאדין נאבקות בהם על הפרס הנחשק. פרט המידע הזה מסתמן בהמשך כלא רלוונטי, כי בניגוד למצופה, קלואי לא פוגשת את אביה של מינו, זה לא מתפתח לשום מקום והתפספסה כאן הזדמנות לרובד נוסף בעומק העלילה. גם הציפייה לפגוש את מינו בסיום המשחק (יש קשר מסוים בין הפינאלה לבין המפגש בתחילת המשחק) לא באה על סיפוקה. גם בשאר האספקטים אנחנו מקבלים רק טעימות לגבי האופן שבו קלואי מצאה את עצמה משתפת פעולה עם נאדין.
מרוב רצון להיצמד לנוסחה המנצחת, המפתחים אולי לא שמו לב לריבוי הפעמים שבהן יש סצנות ומשימות שהן פשוט העתק אחד לאחד ממשחקים קודמים, כמו משבר האמון בין הדמויות שתמיד מגיע עמוק בתוך המשחק (מה שלא מונע מהן להציל זו את זו שוב ושוב), הפאזלים הדומים שמבוססים על משחקי אור וצל, והתערבות צד ג' שאותה לא נחשוף משיקולי ספוילר.
החידוש היחיד במשחק הוא בדמויות עצמן. סדרת אנצ'רטד מיישרת קו עם טרנד המבוך של השנתיים האחרונות, שמציב נשים גיבורות במרכז הבמה. זה עבד נהדר ב"Horizon: Zero Dawn" עם איילוי הבלתי נשכחת וזה עובד כבר שנים עם לארה קרופט ב"טומב ריידר". אלא שבלי קשר למגדר, הפעם קלואי ונאדין לא מצליחות להשאיר טעם של עוד.
לסיכום, "השושלת האבודה" אמנם עושה את העבודה, אבל מדובר במשחק פחות מרגש ופחות חדשני שלא מתעלה על הסטנדרט הגבוה שהסדרה עצמה הציבה.
• • •
אהבנו:
מכניקת משחק מושלמת
קצב משחק מהיר ומאתגר
מולטי פלייר רווי אקשן
פחות אהבנו:
עלילה קצרה מדי ולא חדשנית
משימות שחוזרות על עצמן ממשחקים קודמים
היעדר עומק בעלילה ובדמויות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו