"מאוד התרגשתי, אבל לא חששתי. הייתי בטוח שאעלה לבמה ואעשה את זה כמו שצריך, וכך היה. ההרצאה היתה חוויה מדהימה, זה ילך איתי הרבה שנים", מסכם עוז אבער (29), בסטיונר משוק התקווה, את ההרצאה שנשא בחודש מאי בפני 4,000 צופים בהאנגר 11 בתל אביב.
הוא בהחלט לא "המרצה הקלאסי", זה שבא מעולם השיווק או האקדמיה, או שפניו מוכרות בכל בית. "זה משך אותי כי אני אוהב קהל ואני אוהב לדבר ולעשות רעש", הוא מחייך. "בשוק אני כל הזמן על במה, מרגיש את האנשים, והקצבייה שלי מאוד מרכזית. בהרצאה דיברתי על חיי השוק, וגם על המניה דפרסיה שלי".
אבער, תושב גבעתיים, נשוי לחן (28) ואב לשילֹה (3), גדל בשכונת התקווה. "החלום שלי תמיד היה להיות קצב בשוק", פתח את הרצאתו מול אלפי זוגות עיניים, "סתם, נראה לכם? אף אחד לא חולם על דבר כזה. לקצבייה בשוק לא מגיעים ממודעת דרושים. מגיעים מהמשפחה". אכן, גם אבא שלו עסק במקצוע.
"היו לו בעיות בעסק", אומר עוז. "ידעתי את זה כילד, והחלטתי שאני מכלכל את עצמי. עבדתי במכירות בגדים והלך לי טוב, אבל אבא שלי הציע לי משכורת טובה ורציתי לעזור לו, אז התחלתי לעבוד אצלו. במהלך השנים החלטתי שאני לוקח אחריות על העסק, קניתי ממנו ומהאחים שלו את הקצבייה, ולאט לאט עליתי על גל טוב. נתתי את כל נשמתי לעסק, 20 שעות עבודה ביום, שירות טוטאלי. אחרי שנים שהלחצתי את עצמי עד הקצה התפרצה אצלי המחלה, כשהייתי בשיא ההצלחה. היום אני במקום טוב מבחינה נפשית, וההרצאה היתה עבורי כמו סגירת מעגל. אתגר אותי לעשות את ההרצאה ואהבתי לעמוד מול קהל, זה היה נהדר".
אילו תגובות קיבלת?
"תגובות טובות מאוד. גם מהקהל, וגם מאנשי תקשורת מוכרים, שנכחו שם והחמיאו לי. הרציתי מאז עוד שלוש פעמים, ואעשה את זה שוב בשמחה אם יגיעו הצעות. בינתיים אני ממשיך בקצבייה, זה לא בִמקום. אני לא אנטוש את העסק".
"בינתיים ממשיך בקצבייה". אבער // צילום: יהושע יוסף
גם שירלי־צ'ארלי קליינמן (33) עלתה לבמת ההרצאות לראשונה באותו הערב. קליינמן, דראג קינג ופרפורמרית, דיברה שם על פרפורמנס מגדרי על הבמה ומחוצה לה.
היא תושבת פתח תקווה. את משיכתה לנשים גילתה בגיל 16, את הקוויריות בגיל 30, ומאז ייסדה ליין מסיבות דראג שנקרא DUYA. נוסף על כך היא מופיעה במסיבות רווקות בכל רחבי הארץ.
"דראג קינג הוא פרפורמנס מגדרי גברי על במה", היא מסבירה. "הרוב מכירים דראג קווינז, גברים שמחופשים לנשים, אז דראג קינג זה אותו דבר - רק הפוך. מכיוון שגם בחיי היום יום אני לובשת בגדי גברים, אני מושכת הרבה מאוד תשומת לב במרחב. אני זוכה לשלל תגובות, מ'איכס, מה זה הדבר הזה', ועד לזה שנשים וגברים עושים לי עיניים. מבחינתי, כל עוד אמרתי איך אני מעדיפה שיפנו אלי, אין שום סיבה לשאול מה נולדתי, והפנייה אלי היא בלשון זכר ונקבה".
הרצאתה, שנעה בין לשון זכר לבין לשון נקבה, עוסקת בזהות מגדרית ובקוויריות. "בעולם שבו אין שוויון, אפילו בין נשים לגברים, שלא לדבר על קווירים וטראנסים, למילים ולהגדרות יש כוח", היא אומרת לצופים לבושה בחולצה חגיגית, לצווארה עניבת פפיון ולציפורניה לק צבעוני. "למילים יש משמעות. הן פתח לשיח. אם לא היו מילים להגדיר אותי, לא הייתם יודעים שאני קיים. אני לובש בגדי גברים כל עוד אני מרגיש בזה סקסי וטוב עם עצמי".
איך הרגשת בערב ההוא שעלית לבמה מול אלפי אנשים, התרגשת?
"ההתרגשות היא בלתי נמנעת. לפני ההרצאה אתה מתוח ורוצה לעשות הכל טוב ולזכור הכל בעל פה. אבל כל עוד הקהל לא יודע מה תכננת, גם אם אתה מפשל - בצורה שלא נראית כמו פישול - זה לא פישול. ובאמת, היה לי נהדר.
"התרגשות בלתי נמנעת". קליינמן // צילום: יהושע יוסף
"ההרצאה שינתה לי את החיים. ההבנה שיש לגיטימציה לסיפור שלי, ושמישהו רוצה לבוא לשמוע אותי, היתה מרגשת. היה חשוב לי להעביר את המסרים שלי. הסיפור שלי נראה לכאורה אזוטרי, אבל יש לו לקח אוניברסלי. לא משנה כמה יציבו אותי בשולי החברה, אני מראה מצוינת למה שקורה בה, לשיפוט מהיר של אנשים על פי צורה וסגנון".
וברמה המעשית?
"אם בעבר עבדתי בשיווק בסטארט־אפים ובחברות פרסום, בעקבות ההרצאה החלטתי לא לחזור לעבודה המשרדית, שגרמה לי סבל עצום. אני עומד להרצות במקומות נוספים, שואף להתפתח בענף התקשורת, ובקרוב גם אפתח ערוץ משלי ביוטיוב".
* * *
שירלי ועוז הם מצטרפים טריים לאחד הטרנדים הלוהטים ביותר בישראל בתקופה האחרונה - טרנד ההרצאות. שוק ההרצאות בישראל מגלגל, על פי הערכות, כ־20 מיליון שקלים בשנה ונמצא בתנופה אדירה. זה כולל הרצאות מוסדיות מול ארגונים וחברות, הרצאות העשרה, סדנאות, הנחיות, חוגי בית, הרצאות חד־פעמיות, סדרות הרצאות, הרצאות בפאבים ובבתי עסק ייעודיים, הרצאות מטעם מכונים, וגם ערבים כמו "אנשים שבדרך כלל לא מרצים", שכבר הפכו למסורת.
שירלי ועוז עלו לראשונה על הבמה במסגרת הערב הזה, שנערך לראשונה בתל אביב לפני ארבע שנים. המודל המצליח שלו הביא לכך שערים נוספות בארץ ובחו"ל - ובהן ניו יורק, בואנוס איירס וסן פרנסיסקו - אימצו את המודל, ומתחילות להפיק ערבים במתכונת דומה.
על פי המסורת, זהות המרצים בערבים אלה נשמרת בסוד, אבל העיקרון ידוע מראש: שבעה אנשים אנונימיים עם סיפורי חיים מרתקים עולים לבמה בזה אחר זה, וכל אחד מהם מקבל עשר דקות כדי לכבוש את תשומת ליבו של הקהל. המוצלחים מביניהם יוזמנו בעתיד להמשיך להרצות על סיפור חייהם במסגרות אחרות.
יעל צלניק. "יש אנשים רגילים עם סיפורים מרתקים" // צילום: יהושע יוסף
"אנחנו כל הזמן שומעים את אותם אנשים שמרצים על סיפורי הצלחה זוהרים ומפוצצים, וזה נמאס, זה לא הסיפור האמיתי", אומרת עו"ד יעל צלניק, מנכ"לית ZE.ZE, העסק החברתי שעומד מאחורי היוזמה. "יש גם אנשים רגילים עם סיפורים מרתקים ועם מסרים חברתיים חשובים, שלא נותנים להם במה.
"בשנה הראשונה היו בין המרצים שלנו נהג מונית, מנקה באוניברסיטה, אחות בטיפול נמרץ, קוסם, פקחית חניה, נכה על כיסא גלגלים שדיבר על מיניות ופרסומאי שדיבר על מכירת שקרים. ככל שהשנים חלפו, התחלנו לקבל פניות מאנשים, ואנחנו תמיד מחפשים סיפור מעניין, הסיפור שלא נשמע. לא סיפור הצלחה גדול - סיפור אמיתי. השנה הרצו, לצד עוז ושירלי, גם שוטפת גופות, חוקר פרטי ואשתו לשעבר של רוצח סדרתי".
מה מסתתר מאחורי הביטוי "עסק חברתי"?
"בעסק שלנו כל הרווחים חוזרים לארגון, ומאפשרים לנו לפתח עוד פרויקטים ולהשקיע בקיימים. ויש בזה גם מחשבה חברתית - רצינו לייסד אירוע אלטרנטיבי, מתוך הנחה בסיסית שלסיפור אנושי טוב יש כוח לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים, ואז את האופן שבו אנחנו מתנהגים.
"אנחנו מאמינים שזו דרך לייצר אמפתיה, לייצר את היכולת להבין מה זה להיות בנעליים של מישהו אחר. אנחנו בוחרים אנשים שיש להם מסר, שאנחנו רוצים לראות על הבמה, ואז עובדים איתם על עמידה מול קהל, חידוד המסר, איך לספר את הסיפור שלי, וכדומה".
המרצים שלכם מקבלים שכר?
"שכר לא גבוה של כמה מאות שקלים לכל אחד, כחלק מהמחויבות לחזון החברתי".
למה לדעתך הקהל רוצה לשמוע אנשים שלא מרצים?
"אנחנו חיים בעולם מטורף. אנחנו כל הזמן בתוך הטלפון, ולא עוצרים להקשיב לאף אחד. יש משהו באירוע הזה שהוא מאוד נאיבי ומזמין אנשים להקשיב. בסוף, יש צורך גדול להקשיב. הקהל יוצא עם השראה ותובנות, וכולם מחכים לשנה הבאה. לפעמים, בעולם הטכנולוגי, הפשוט הוא מאוד חזק".
* * *
אבל עם כל הכבוד למרצים לרגע, מי שעדיין שולטים בשוק המרצים הישראלי הם אנשי הגוורדיה הוותיקה והמוכרת, עם נוכחות בולטת לשמות מתחומי הספורט, הספרות והתקשורת. בין השמות החמים בעולם ההרצאות אפשר למצוא את הג'ודאים אריק זאבי ויעל ארד, הטניסאי הפראלימפי נועם גרשוני, הסופרים עמוס עוז, אשכול נבו ואתגר קרת, העיתונאים איתי אנגל, צבי יחזקאלי, אמנון אברמוביץ' ועמרי אסנהיים, הסופר חיים שפירא, יועצת ההורות מיכל דליות, הפסיכותרפיסטית אנאבלה שקד ואיש האוכל גיל חובב.
המרצים המבוקשים ביותר עשויים לקבל יותר מ־10,000 שקלים להרצאה בודדת. מרצים מתחילים יקבלו בין 1,000 ל־5,000 שקלים להרצאה. גם מחירי הכרטיסים לציבור (כשלא מדובר בהרצאה לגוף או לוועד עובדים) מגוונים, ונעים בדרך כלל בין 40 ל־220 שקלים להרצאה.
דליה הוכברג. "אין מה לעשות, סלב זה סלב" // צילום: יהושע יוסף
וכמו בתחומים רבים אחרים - ככל ששמות המרצים מוכרים יותר, כך קל יותר לשווק את ההרצאות. "אין מה לעשות, סלב זה סלב", מודה דליה הוכברג, מנכ"לית מרכז המרצים לישראל, המאגד 1,500 מרצים. "סלב יהיה מאוד מבוקש גם בעולם הפאבים והברים וגם בעולם החברות והארגונים. למרצה שהוא nobody לא קל לפרוץ את המחסום של somebody".
גם המאמנת העסקית ליאת ציוני מורד, המלווה אנשים שמבקשים להתמקצע בענף ההרצאות, מאמינה שאנשים פשוט אוהבים לשמוע ולראות מפורסמים. "ממרצים 'רגילים' הציבור רוצה ללמוד, להרחיב לו ידע בתחום מקצועי או לקבל מהם השראה. לשמוע סלב, לעומת זאת, זה סוג של בילוי".
אריק זאבי (40) התגלגל לעולם ההרצאות כמעט במקרה. "אחרי הזכייה שלי במדליית הארד באולימפיאדת אתונה, פנו אלי מחברת קומברס (כיום Xura; ש"ז) וביקשו שאתן הרצאה לעובדיה בארה"ב", הוא משחזר. "הייתי צריך לעמוד ולדבר באנגלית מול מאות עובדים. אף אחד לא הדריך אותי ולא כיוון אותי.
"הכנתי משהו, ועמדתי מולם ודיברתי במשך 45 דקות, בלי סרטונים ובלי מצגת. סיפרתי על הלחץ לזכות במדליה, העברתי את התחושה שאתה מייצג מדינה, שיתפתי אותם בדילמות שהיו לי כספורטאי וניסיתי להכניס אותם לעולם שלי ביום של תחרות.
"התגובות היו מפתיעות. העובדים אהבו את ההרצאה. כל אחד סיפר לי איפה זה פוגש אותו, הנושא של לחץ, להתכונן לאתגרים, להציב לעצמך יעדים".
מאז אותו יום הפך זאבי למרצה מבוקש, כשההילה של עברו כספורטאי, אלוף אולימפי ואלוף אירופה, סוללת את דרכו לליבם של עובדים בארגונים ובחברות. "היום, אחרי 12 שנים בעסק, אני מבין שאני מרגיש את הקהל. בתחילת הדרך אמרו לי, 'מה, אתה לא משתעמם להגיד אותו דבר כל פעם?' אבל אני לא משתעמם בכלל, כי כל הרצאה היא אחרת, הקהל שונה והחיבור הוא אחר".
למה באים לשמוע דווקא אותך?
"אני מרגיש שאני יושב על שתי משבצות - גם על סיפור אישי שלי כספורטאי, וגם על הדרכה והצבת יעדים. אני לא בטוח שמסי יוכל ללמד ילדים כדורגל, למרות שהוא מסי. תנאי הסף הוא לדעת לדבר מול קהל, לרתק אותו, להעביר לו ערך. הרציתי שנים עד שהבנתי מה יותר מעניין אנשים, מה תופס אנשים ומה מניע אנשים ומתחבר אליהם. זה לא מספיק להיות סלב.
"הקהל לוקח את ההרצאה שלי למקום שלו. אני יכול לספר את אותו סיפור לתלמידי י"א ולמהנדסים ברפאל, וכל אחד ייקח את זה למקום שלו, שבו הוא מתחבר לדברים".
אחד המבוקשים בענף. אריק זאבי // צילום: יהושע יוסף
אחד הרגעים החזקים בהרצאה של זאבי עוסק בהתמודדות עם כישלון, ואיך יוצאים מהרגע האיום והעצוב הזה, כמו זה שעבר באולימפיאדת לונדון 2012. הקהל חווה עם זאבי את המצוקה, את הייאוש ואת הפחד מהמשך הדרך אחרי המפלה, ומגיב אליו כפי שמגיבים לחבר טוב שהוא מפורסם, כזה שנמצא בטלוויזיה וכותבים עליו במדורי הספורט. "מהנדס סיפר לי פעם על ניסוי שעבד עליו ונכשל, שנה של עבודה שהלכה לעזאזל בשניות. זו אותה תחושה שהיתה לי. עובדים על משהו שנה, ואז חווים כישלון".
מה הופך את זאבי לחבר הכי טוב לשעה של כל האנשים בחדר שאליו הוא נכנס? "יש אנשים שיש להם כריזמה מוּלדת", אומרת הוכברג. "אפשר ללמד עמידה על במה - איך עומדים, לאן מביטים, מה עושים עם הידיים, מה עושים עם הרגליים. אלה דברים שאפשר לעבוד עליהם ולשכלל אותם. כריזמה אישית זה משהו שנולדים איתו, את היתר אפשר ללמוד". הוכברג עצמה שותפה בייסודו של בית הספר למרצים ולדיבור בפני קהל בשם "טוק מאסטר", בניהולה של רותם שביט
"יכול להיות שיש לך כריזמה מדהימה אבל אין לך מה להגיד, ואז לא יעזור לך", מוסיפה ציוני מורד, "או ההפך. יש לך ידע ותוכן מדהים להעביר, אבל אין לך טיפת כריזמה. אפשר לשפר דברים עד רמה מסוימת, אבל לפעמים העבודה תהיה רבה מדי, ואתה לא תרצה לעשות אותה.
"אם המטרה של מרצה היא להגיע לאנשים ויש בעיית כריזמה, אפשר להתחיל לחשוב על הרצאות קטנות, לא למאות אנשים אלא לקבוצות קטנות, הרצאות אינטימיות. אפשר לבנות הרצאות בכל מיני קונספטים".
"פגשתי תותחים בהייטק שאמרו דברים חשובים", אומר זאבי, "אבל צריך להתאמץ להקשיב להם. הדיבור שלהם לא מעניין, הם לא סוחפים. מנגד, יש כאלו שהם תותחי על בדיבור, אבל התוכן לא שווה, הם לא הצליחו להצביע על הנקודות שאפשר ללמוד מהן, ומבחינתי הם לא באמת מרצים.
"מרצה צריך יכולת רטורית, הוא חייב לדעת לדבר מעניין, וזה עוד לפני שהוא מתחיל לגעת בנקודות הנכונות. יש מרצים שהסיפור שלהם חזק גם אם לא יהיו שם תובנות, כמו איתי אנגל או צבי יחזקאלי, אבל רוב המרצים צריכים לדעת לשלב גם כריזמה וגם ערך".
* * *
"אנשים מרצים על הכל", מספר אור מושקוביץ', מנהל השיווק של אתר Funzing, שמפיק ומשווק כ־200 הרצאות בחודש. "אצלנו רשומים כ־1,000 מרצים, והם מדברים על כל הנושאים שאפשר לדמיין - תקשורת ואקטואליה, מדע, זוגיות ורומנטיקה, פילוסופיה, היסטוריה וחברה, העצמה נשית. הקהל מבין שיש פה דרך בילוי חדשה, שמשלבת הנאה מבירה ובילוי אינטלקטואלי".
מי פונה למי, אתם למרצים או הם אליכם?
"אחרי שהתחלנו להתבסס, הגיעו הרבה פניות של מרצים מהאקדמיה. גם סופרים ואנשי רוח פונים אלינו לא מעט. ההרצאות שהולכות טוב עוסקות במדע. אנשים סקרנים בדברים שקשורים למוח. גם הרצאות שעוסקות בפוליטיקה הן מאוד מבוקשות. דוגמה מעניינת של מישהו פחות מוכר, לא סלב, שהכרטיסים אליו נחטפים היא של ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו כביר".
מבחינת מפיקי ההרצאות, כל אדם שהם פוגשים ברחוב הוא מרצה בפוטנציה. "נתחיל מזה שלכולנו יש רצון לדבר", אומרת הוכברג. "אנשים אוהבים לדבר, ואנשים אוהבים שיקשיבו להם. אנחנו נולדנו עם זה, ולכל אחד יש מה להגיד. לאנשים יש תשוקה אדירה להביא את עצמם ולהשאיר את עצמם אחרי שהם הולכים, להותיר חותם. זה הבסיס של הרצון של האנשים לדבר.
"תשאלי אנשים ברחוב אם היו רוצים לתת הרצאה - כולם יגידו כן. אם אני אתקל במישהו שעוסק בנדל"ן, הוא יספר לי שהיה רוצה לתת הרצאות על נדל"ן או להרצות מול אנשי נדל"ן. גם עורכי דין. גם פסיכולוגים. אין אדם ברחוב שלא רוצה לדבר".
ליאת ציוני מורד. "יש מניע כלכלי, אבל לא כוונה להתעשר" // צילום: יהושע יוסף
ציוני מורד: "אני נתקלתי בהרבה אנשים שעברו תהליך עם עצמם, חוו טראומה או משבר, ולאחר שהתמודדו איתו, הרגישו שגילו את האור ושהם מעוניינים להרצות כדי להעניק השראה לאחרים. הפן השני של אנשים שרוצים להרצות הוא אנשים בעלי ידע מקצועי איכותי, שרוצים לחלוק את הידע שלהם אבל להרוויח עליו יותר, במחשבה שאפשר לעשות הרבה כסף בפחות זמן אם מעבירים את הידע לקהל גדול ולא לבודדים. בקבוצה הזו נמצאים אנשים שהצליחו מאוד במשהו מסוים ויכולים להעביר את הידע שלהם הלאה".
ומובן שכולם רוצים להרוויח מההרצאות.
"יש מניע כלכלי, אבל אנשים לא עושים את זה מתוך כוונה להתעשר. אדם שעובד כמתכנת מחשבים לא יעשה הרצאה, כי אין לו מה לספר. זה יושב על משהו שאתה מרגיש שאתה מיוחד בו. ולא תמיד בצדק. יש אנשים שחושבים שאם הם מקבלים המון לייקים על פוסט קורע לב, אולי כדאי להם לעשות על זה הרצאה.
"הרצאה כזאת יושבת על צורך שיאהבו אותי ויכירו בי וביכולות שלי, ביכולת ההתגברות שלי ובעוצמות שלי, אבל לא בטוח שהיא תמכור. יש סיכון כשאנשים הופכים את הדרמה של החיים שלהם להרצאה.
"יש טרנד היסטרי של הרצאות בסגנון 'הייתי שמנה ורזיתי'. כמתבוננת מהצד, זה לא בא לי טוב. הז'אנר הזה ממתג רזון כהצלחה, ומי אמר שרזון זו הצלחה? אם אני מידה 44, אני לא יכולה להיות מאושרת? ואם אני עדיין שמנה וקשה לי, אז מה הרצאה כזאת תעשה לי?"
לדברי הוכברג, "הציבור אוהב דברים שהוא לא יודע. אל תרצו על דברים שכולם יודעים, תביאו את הייחודית שלכם. תביאו את מה שמיוחד לכם עם טיפה של ברק וטיפה של צהוב. לכולנו יש את יצר החטטנות ואת יצר המציצנות, אז תפתחו לי חריץ בדלת, תנו לי להציץ, ותנו לי לרצות עוד.
מניסיונך, על הכל אפשר להרצות?
"מישהי שלחה לי פעם הרצאה על בתי שימוש בעולם. הטקסט הצחיק אותי, אבל יש גם גבולות. זה לא יצחיק אחרים. ירדנו מזה".
המסקנה שהמרצה חייב להתאים את עצמו להרצאה, לקהל ולדינמיקה של האירוע הספציפי ברורה לכל המרואיינים, אבל מי ששוכחים אותה הם לפעמים המרצים עצמם.
"לפני ארבע שנים הרציתי באירוע חברה בפאב בצפון", מספר זאבי. "כשהגעתי למקום זיהיתי שהם לא יושבים טוב, יש בר באמצע, והקהל מחולק לשני צדדים, כך שלא לגמרי ברור לי למי אני מדבר. האנשים נמצאים במקום עם בר, הם שתו אלכוהול, ואין קשב, הם לא מסתכלים עלי בכלל.
"התחלתי לקצר את ההרצאה, ואז שמתי לב שמעלי שודר כל הזמן הזה משחק כדורגל ב־MUTE בערוץ הספורט. מאז אני מוודא שיש במה ושיש לי איפה לעמוד, ושלא משדרים מעלי משחק כדורגל. והפסקתי להופיע בפאבים".
"מי שמנהל את עולם ההרצאות זה הקהל, לא אני", אומרת הוכברג. "מרצים טובים - שמם עובר מפה לאוזן, ממנהלת משאבי אנוש למנהלת רווחה ובקבוצות ווטסאפ, כמו אש בשדה קוצים. מרצים פחות מוצלחים או מבוקשים יודעים את זה, כי הם מקבלים פחות הרצאות.
"היה לי פעם מרצה שחזר בהיי מהרצאה", נזכרת הוכרברג. "הוא אמר, 'כמה זמן הם מחאו לי כפיים, הייתי להיט'. שוחחתי עם הלקוח, והוא אמר: 'זה היה אחד הדברים הכי גרועים שראיתי בחיים. הוא דיבר ודיבר, ובסוף מחאנו לו כפיים ועשינו לו סימן שיירד'".
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו