עם דרכונים ישראליים, אבטחה צמודה ואזהרות ל"הורדת פרופיל" - יצאו חמישה בני נוער בגילי 18-15 לתחרות הרשמית של אליפות העולם בדיבייט לנוער באינדונזיה המוסלמית.
הנבחרת אמנם נוצחה על ידי סינגפור שגברה על אנגליה, אך העפילה עד לשמינית הגמר וסיימה במקום 13 מתוך 52, לא לפני שניצחה כמה מהנבחרות המוסלמיות, ובהן כוויית וטורקיה.
ביום ראשון לפנות בוקר הם חזרו הביתה, וכבר מסכמים כי "הדיבייט פותח דלתות לישראלים במקום שבו אפילו הדיפלומטיה לא עובדת", ומעזים לחלום שאולי זו הדרך להביא את השלום הביתה, כמו גם לעולם כולו.
ראש המשלחת יוני כהן־אידוב (37) מרמת השרון והמאמנת מרים קלמן (21) מתל אביב מרוצים מהתוצאות. יוני "מדבט" כבר מגיל 14. זה החל בעמותה המלכ"רית "שיח ושיג" שהוקמה על ידי אן סבירסקי. משנת 2010, מייד לאחר זכייתו באליפות עולם בטורקיה, הוא פועל במסגרת "מרכז כהן־אידוב לדיבייט ולרטוריקה" שאותו הקים עם אחיו אלון.
"הפרס הגדול היה עם חזרתי ארצה", מספר כהן־אידוב, "כשיוזמה שלי להקמת תוכנית הדיבייט בבתי ספר זכתה לשיתוף פעולה עם שר החינוך דאז גדעון סער ודנה פרידמן, מפקחת מדעי החברה במשרד החינוך. השגרירות האמריקנית אימצה את התוכנית והכניסה את האנגלית לשיח, ומאז זה רץ".
אבל למרות האופטימיות, עננה מרחפת על הנבחרת שמשוועת לספונסרים. "המרכז להעצמת האזרח" פרש לאחר שש שנות מימון הפרויקט, והשנה המרכז של האחים כהן־אידוב הרים את הכפפה יחד עם ארגון ההסברה הישראלי "Stand With Us".
"מדינת ישראל חייבת להפנים שאנחנו מעצמת דיבייט. העובדה שנבחרת ישראל לא מקבלת הכרה ולא זוכה למימון ממשלתי - זו נקודה שבהחלט מחייבת תיקון", אומר כהן־אידוב.
מה הופך אותנו לדיבייטורים טובים?
"היכולת המקצועית שלנו כקהילה היא מאוד טובה, וזה משפיע".
אנחנו נפגשים ליד פארק הרצליה. חבורה של חמישה צעירים, ומנהל קבוצה שלמרות הפער - נראה בן גילם: מאיה לוי (18) ותומר צוקר (16), שניהם מרמת גן ולומדים בתיכון אהל שם בעיר, עומר זילברברג (15) מלוד, שלומד בתיכון מדעים לוד, עידו בר סלע (17) מפתח תקווה, תלמיד תיכון אחד העם שבעיר, ונעמי גרין (18) מתל אביב שלומדת בכפר הירוק.
מכונת דיבייט משומנת
לכולם היתה זו הפעם הראשונה במדינה עוינת, למעט יוני, ובנבחרת מספרים כי "הנבחרת האינדונזית היתה הכי פופולרית. ישראל פחות". למשך עשרה ימים שהתה המשלחת במלון בדרום באלי, כאשר התחרויות התקיימו בכיתות בתוך בתי ספר ברחבי העיר, והנבחרת שונעה באוטובוסים עם נוכחות ערה של אנשי ביטחון וליווי משטרתי.
"בנסיעה במונית אמרנו שאנחנו מאיטליה, כי זה מה שהמדריך המקומי הדריך אותנו לומר", מספרת נעמי. "בסוף הודינו שאנחנו מישראל. אבל לא באמת היה אכפת למישהו״.
כהן־אידוב מוסיף כי "כישראלים אנחנו רגילים לחיות תחת איום. באנו לעשות את העבודה ולחזור הביתה בשלום. בסבבים שבהם נבחרת ישראל לא השתתפה - אני שפטתי. לאליפות העולם בדוחא שבקטאר הגעתי ב־2010 כמאמן קבוצה. זה היה סמוך לחיסול מבחוח בדובאי. למזלנו, לפי חוקי התחרות, התקנון אינו מאפשר להחרים מדינות מלהשתתף".
לקראת הנסיעה היו חששות?
עומר: "לא. גם ההורים לא דאגו. וכשכבר הגענו - הרגשנו דומים, לא היה כל אנטי כלפינו. כשלא הרשו לנו לשים דגלי ישראל בחוץ בפומבי, כאות הזדהות גם נבחרות אחרות לא הניפו את דגלן. הבודדים שהניפו - לא שמעו על האיסור שניתן לנו".
יוני: "בקהילת הדיבייט כל הקלישאות כמו 'לא שופטים אדם על פי דת, גזע, מין וצבע העור שלו' - מתקיימות, וזה היפה. נכון, לא היה נעים כששפטתי בתחרות את נבחרת הבית מול אנגליה, והאינדונזים נפלו על חודה של נקודה אחת. מול קהל מקומי מאוכזב ומצלמות אני מוצא את עצמי אומר 'יוני כהן פרום יזראל'. זה היה לא נעים.
"באליפות העולם בקטאר לפני שבע שנים היתה מתחרה ישראלית ימנית מבית דתי־לאומי שאמרה 'הערבים שונאים אותי'. היא פגשה שם מוסלמית עם כיסוי ראש שאמרה 'יהודים רוצים רק לרצוח אותנו'. בסוף הן גילו שיש להם הרבה מן המשותף".
תומר: "הנבחרות הישראליות אהודות בעולם הדיבייט. ותכלס, מה הילדים ובני הנוער אשמים בהחלטות הממשלות שלהם או בשנאה לאחר?"
יוני: "באחת התחרויות ישראל הגרילה את צד ה'נגד' בשאלה - האם לאסור בחוק הכחשת שואה. ליהודי ולישראלי קשה להביע עמדה לטובת הנאצים, למשל. אבל כשאת מנתחת את העובדות, את מביאה טיעונים חזקים ומגיעה למסקנה שדווקא לאסור בחוק הכחשת שואה - זה רע ליהודים ומחזק מכחישי שואה. ללא הדיבייט - קשה להגיע לכך".
מאיה, שאשתקד בגרמניה השתתפה לראשונה באליפות העולם: "זו היתה חוויה מרתקת לפגוש נבחרת של פלשתינים. די מהר נוצרו קשרים בינינו. היה מעניין לשמוע על החיים שלהם. בסוף, הם בדיוק כמונו - רוצים לחיות בשקט. זה הרעיון בדיבייט. מעבר ללימוד רטוריקה, לומדים לחשוב, לראות נושא משני צדדיו. הקושי זה להיכנס לנעלי האחר כשזו לא העמדה שלך".
הנבחרת מוסיפה כי לא חוותה אפליה מהשופטים, אם כי תומר מתוודה כי "ככל שהוטלו עלינו מגבלות, בער בי להצליח בשם ולמען המדינה".
החבר'ה לחוצים קצת מהראיון הראשון שלהם, ונראה שהאלופים הקטנים ממעטים במילים, עד שהם מדגימים לי מיני־דיבייט כשמאיה בעד ותומר נגד. הנושא הנבחר - זכות האישה כאחראית הבלעדית על גופה לבצע הפלה בלי התערבות המדינה. בתוך שניות, כמכונה משומנת, הם יורים בעברית ובאנגלית מושלמת שכמעט לא מסגירה מבטא ישראלי.
נעמי: "מרביתנו מנויים לכל העיתונים, קוראים כתבות מ'הגרדיאן'".
עידו (צוחק): "אבל יש לנו עוד הרבה שעות אימון כדי לדבר אנגלית בריטית".
מאיה: "לכולנו השאיפה לדבר אנגלית כמו הנבחרת הבריטית".
עומר: "בואו נודה, השאיפה היא להביס אותם כי הם נחשבים בדרך כלל לקבוצה הכי חזקה בתחרות".
תומר: "יש בנו חשד שבתחרויות השופטים מתלהבים מהמבטא שלהם ומוסיפים להם ניקוד".
יש סיכוי שבשורת השלום תגיע מהדיבייט?
יוני: "בוודאות. ראיתי איך במקומות שבהם כף רגלם של ישראלים אינה יכולה לדרוך - התקבלנו בכבוד מלכים. אבל במבחן המציאות, הבמבה שהבאנו לדוכן האוכל הישראלי - היתה להיט. חילקנו צ'ופרים והכי התלהבו כשכתבנו את שמות המעוניינים - בעברית. אם זה לא ניצחון, אז מה כן?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו