"אתה לא יכול להציג כתבה שהכל בה חיובי, או שהכל שלילי. ירוחם, כמו כל סיפור, היא מורכבת. יש בה כאב יותר מכסף, אבל מצד שני אין עיר היום בישראל שהגדילה את עצמה, לא בתוכניות עתידיות ולא על הנייר - כמו ירוחם - והגיעה להבראה כלכלית".
מיכאל ביטון בן ה־47 יודע שזו השנה האחרונה שלו כראש מועצת ירוחם. לאחריה יפנה לפוליטיקה הארצית. תקשורתית, הוא שווק ובצדק כמי שהצליח לשנות ולו במעט את התדמית של המקום. "היום אם אתה בירוחם, אתה אולי בסוף העולם שמאלה, אבל סוף העולם שמאלה VIP", הוא שולח רפרנס לסרטו המפורסם של אבי נשר שעסק בהקמת המקום.
אז למה דווקא ירוחם באוגוסט 2017, החם ביותר והלח ביותר שאנחנו זוכרים? כנראה בשל העובדה ש־10,000 התושבים שחיים בה נמצאים עתה באחד הצמתים המרכזיים של חייהם. נכון שמאז שנת 1951 כשהעולים ממרוקו, רומניה והודו הורדו שם ונשכחו, השתנו כל כך הרבה דברים ונשמעו כל כך הרבה הבטחות, אבל הפעם יש תחושה שזה עתה או לעולם לא.
אי אפשר להתעלם כמובן מהעובדה שהשיכונים הכל כך סמליים עדיין שם. מופת ארכיטקטוני כעור שמצליח לשרוד את מזג האוויר הקשה ולהזכיר לנו שאנחנו עדיין בעיירת פיתוח.
השכונות החדשות שנבנות, אלו שרק הקרקע שלהן עולה 300 אלף שקלים - אמורות לספר סיפור של קדמה, לפחות ארכיטקטונית. אבל זו כמובן קדמה שמתאימה רק למדורי הכלכלה, ולא משקפת מציאות אמיתית בשטח. היא לא מבטאת תחושות, היא לא מבטאת תקווה, בסך הכל שורה בחשבון הבנק.
"אומרים לי שאני משנורר כסף. נו, וכשמאשפזים אותך באיכילוב זה לא מבניין שנתרם על ידי מישהו? ובפקולטה שעשית בה תואר, הבניין והספרייה לא באו בעקבות תרומות? אני הבנתי שאם אני רוצה שהמדינה תעזור לי, אני קודם כל צריך לעזור לעצמי", ספק כועס ספק מחייך ביטון.
"אני צריך להביא את הכסף הבסיסי כדי שאוכל לבקש את הכסף הגדול מהמדינה. ברור לכולם שאם המדינה לא תעזור ותיתן, לא משנה מה נעשה, המצב יישאר קשה. הצלחנו להוריד את המובטלים בעיר בצורה דרסטית, אנחנו משפצים את החזות שלה. אבל בלי עזרה מהמדינה זה לא ילך". ביטון מדבר על סולידריות.
בתחילת החודש שוב פורסמו הכותרות המוכרות על פיטורים ושביתות. 300 עובדי "אמיליה קוסמטיקס" יצאו לרחוב כדי למחות על הפיטורים הקרובים שלהם, ותנאי העסקתם.
"בית עם קירות זה לא החלום כולו". ביטון // צילום: גדעון מרקוביץ
פולה זוהר, יושבת ראש ועד העובדים, הסבירה: "אנחנו עובדים על שכר מינימום. היום אני עובדת 32 שנים ושכר היסוד שלי הוא 5,400 שקלים. אני יכולה להגיע לעוד 700-600 שקלים פרמיה. וזה נחשב לשכר גבוה".
אליהם הצטרפו עובדי "חיפה כימיקלים" שפרשת האמוניה משפיעה כמובן גם עליהם, ובהם עשרה עובדים תושבי ירוחם. ביטון מכיר את הסיפור של כל אחד ואחת מהם, פשוט כי המקום קטן מדי והדרישות של כל אחד ואחת מגיעות ישר לפתח המשרד שלו.
"זה נכון שאני ראש מועצת ירוחם, אבל הסיפור הוא של כל אזור הנגב. כשמגיעים אורחים למלון בירוחם, הם יוצאים לטייל בנגב ומגלים אותו, ולכן הסולידריות פה היא חשובה. אני מבין שצריכים לטפל במכל האמוניה, אבל אתם רוצים לתקן עוולות של 70 שנה מהיום למחר וזה בלתי אפשרי, בטח כשזה נעשה על הגב של העובדים והתושבים".
ביטון וההנהגה שסביבו לא רוצים שוב את הכותרות הרגילות, אלו שימשכו את השטיח מתחת למאמץ האדיר שהם עושים בשנים האחרונות. במאמץ אחרון הם הצליחו למנוע השבתות ופיטורים. אבל בשנת הבחירות המקומיות העומדת בפתח, הוא כבר יודע לבד שבקרוב יידרש לנושא שוב: "מי ששורד את ירוחם, יכול להתמודד עם כל דבר בפוליטיקה הארצית".
זכוכיות או תוכנה?
"בסופו של דבר, לא זה מה שקובע את התדמית של ירוחם. תמיד היו פה חוגים, מתנ"ס וחוג לרובוטיקה, השאלה היא אם ידעת להשתמש במה שניתן לך או שבחרת לוותר". הדובר הוא מנחם אהרון. הוא הגיע לירוחם בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת לאחר שקיבל את צ'אנס חייו להקים את המעבדה המיקרו־ביולוגית הראשונה בעיר.
הוא עובד בחברת הקוסמטיקה "אגיס-פריגו". כשהתחיל לעבוד בחברה, לירוחם היה אז כביש אחד שמוביל אליה דרך הנגב, אבל עבור אהרון היה מדובר בשילוב של ציונות והזדמנות חד־פעמית בקריירה.
"אני חושב שמה שבעיקר השתנה כאן, זו העובדה שאתה יכול לגור כאן ולעבוד בבאר שבע או להפך. זה כבר לא כזה רחוק. תראה, מבחינת תושבי ירוחם, אני לא שייך לכאן והילדים שלי שנולדו כאן לא באמת שייכים לכאן, כי ניהלנו מסלול חיים אחר. אבל העובדה היא שנשארנו כאן ומי שבוחר להישאר כאן הבין שירוחם יכולה לספק לו פרנסה וחינוך מצוין לילדים, אבל הוא יצטרך לקחת את זה בעצמו. זה לא מספיק שיש".
ראש המועצה מסכים עם התזה: "אל תשכח דבר אחד, המנטליות של 'המדינה צריכה לעזור לי' לא תיעלם כל כך מהר. בצדק ולא בצדק, אבל היא לא תיעלם. אצלי בבית לא היה מי שילמד אותי עברית אלא אני לימדתי את ההורים שלי. והנה כמה עשורים לאחר מכן אנחנו מתמודדים עם אותה בעיה; המדינה והרשויות צריכות לדעת לספק במקומות הללו את הפתרונות".
"על המפעלים הוותיקים אסור לנו לוותר". הפגנת עובדי מפעל "אמיליה קוסמטיקס" // צילום: דודו גרינשפן
יגאל לוסטיג, בכיר ב"פניציה", פותח את שערי המפעל. בעיר שלא מצליחה לייצר לעצמה סמלים, ההגדרה "פניציה מפעלי זכוכית בע"מ - מייצר מכלי זכוכית לתעשיית המשקאות והמזון בארץ ובחו"ל", מסתירה מאחוריה סיפור של מקום. סיפור של סטריאוטיפ, אבל גם סיפור של הצלחה לא קטנה ובעיקר של זהות.
אבא של לוסטיג הגיע לכאן בגל העלייה הראשון מטרנסילבניה. כשנפתח המפעל, הבן התקדם אט־אט בשרשרת הפיקוד. "היו לנו הרבה הזדמנויות לעזוב את ירוחם, דווקא בגלל ההצלחה של המפעל, אבל לא עזבנו. כנראה שאנחנו מעולם לא הרגשנו לא מרוצים, אז בחרנו להישאר".
הרעש מחריש אוזניים, 33 המעלות שבחוץ מרגישות כמו חדר קירור לעומת מה שמתרחש מול עינינו. כבשן בטמפרטורה של 1,600 מעלות עובד ללא הפסקה, בולע כמויות ענק של חול ובעזרת חומר נוסף מתיך אותו ומשגר בקבוק זכוכית על גבי מסוע ארוך. צילומי רנטגן מזהים כל תקלה קטנה ועוצרים את הפעילות. החום כבד, אבל הפלא מצמית. ההמצאה והמכונות גרמניות, אבל הביצוע הוא באמצע המדבר הישראלי.
"פעם לא היו חסרים לנו עובדים, אבל היום הקדמה נותנת את ההשפעות שלה. חרטים, רתכים. אין לנו. יש מחסור אדיר שרק הולך וגדל, כי הדור הצעיר לא ממהר ללכת לבתי ספר מקצועיים. אבל אין בעיה, אני מוכן ללמד אותם, רק תביא לי את האנשים", מסביר לוסטיג שלא מסתיר את גאוות היחידה שלו על כך שלאחר 30 שנה הם סוף־סוף קיבלו מכונה נוספת שהיתה דרושה.
"אם אנחנו מסתכלים קדימה, אנחנו מבינים שהמיחזור של הזכוכיות הוא הכיוון. אין חומר שממחזרים אותו יותר מהזכוכית, ובקרוב נצא בקמפיין רחב בנושא. זה העתיד של המקום הזה".
"הזדמנות בלתי חוזרת"
כבר 12 שנה עסוקה קרן מיראז' בקידום ובפיתוח הנגב. "יש משהו בהתנהלות בנגב שמחייב לפעול למיצוי היכולות. זה סוד ההצלחה של החברות שצמחו כאן. ההגשמה והיצירתיות החלוצית הן חלק מובנה בחיים שלנו", אומרת נעמה דהן, מנכ"לית קרן מיראז'.
בשנים האחרונות העניינים החלו להמריא, כי גם התושבים המקומיים וגם תושבי הנגב כולו הבינו שבמבנה בקצה של ירוחם אפשר לחולל פלאים. לא רק בעזרת הפילנתרופיה, אלא כי קודם כל ניתנת הזדמנות שווה לאלו מהמרכז.
נעמה דהן, מנכ"לית קרן מיראז'. "ההגשמה והיצירתיות החלוצית הן חלק מובנה בחיים שלנו" // צילום: גדעון מרקוביץ
והמרכז היה ונשאר נקודת ההתייחסות. שם קוד לאשכנזים, לממסד. הדורות שחלפו לא החלישו את העניין, אלא להפך. קול הצעקה מתאפשר עכשיו. "כשבאתי לפה, הייתי בטוחה שבסופו של דבר כמי שגדלה במדינה הזו, אני מכירה את המנטליות של כולם; שאנחנו מדינה קטנה, ושיש לי כלים שרכשתי לאורך השנים להתמודד עם כל דבר. טעיתי". הדרה שטיינברג, מ־MindCet, הגיעה לכאן מירושלים, כדי לנהל את המרכז בירוחם. היום היא פוגשת את התלמידים והתלמידות של המקום, ויחד איתם הם מגלגלים בצוותא רעיונות שיכולים בעתיד לשמש את כל ילדי ישראל: "במקום שבו גדלתי נתנו לי להאמין שאם אני רוצה משהו, אני יכולה להשיג אותו. צריך רק לרצות.
"פה בשיחות עם הילדים הבנתי, שגם אלו שרוצים, כי יש המון שבכלל לא רוצים - לא מאמינים שהם יכולים כי הם לא שייכים למקום הזה שמאפשר. לממסד, לאשכנזים, לכל המקומות הללו שלא מכניסים אותם אליהם. אז הבנתי שהשינוי שיש לעשות, מעבר לכל העניין הטכני והכלכלי, הוא קודם כל העניין הנפשי ושינוי דפוסי החשיבה.
"כמה שנים ייקח לנו לראות תוצאות? אני לא יודעת, אבל השינוי הוא קודם כל יומיומי, אתה מקבל פידבקים מהילדים ואתה מבין אם הם נהנים או לא, אם יש משהו שמוצא חן בעיניהם או לא. זה משהו מיידי, וזה משהו שלא היה כאן בעבר".
בקומת הכניסה של מרכז היזמות של ירוחם נמצאת חברת התוכנה "קמביום". המנכ"ל דוד זלצר, באמצע שנות ה־30 לחייו, אבל החיים בירוחם לקחו אותו קדימה בשנים והוא נראה בוגר ומנוסה יותר מהמקבילים שלו במקומות אחרים. הציציות והכיפה על הראש מסגירות שוב שהשינוי כאן הוא שילוב של דת וציונות.
דוד זלצר, מנכ"ל חברת "קמביום". "לעשות ציונות זה לא זוהר" // צילום: גדעון מרקוביץ
זה לא שהאוכלוסייה החילונית לא רלוונטית בפריפריה הישראלית, אבל תחושת הזהות שגם כך מטושטשת למדי בקרב בני דור ה־Y, מקבלת בהירות כאשר מדובר בבני הגרעין: "בעיניי, זו ציונות מודרנית. אני לא יכול להתחרות עם המרכז בהרבה דברים, אבל פה יש לי יתרון עליהם. כאן אני יכול לתת לכם תנאים טובים, הזדמנות לעבוד בחברת תוכנה. אבל אני יודע לתת לכם גם את הנגב, את האופציה שאתם אולי משנים עתיד של מקום במדינה שלכם.
"אולי זה לא זוהר כמו אקזיט או כמו לעשות עסקים בהונג קונג, אבל זו המדינה שלנו ויש כאן הזדמנות בלתי חוזרת. לעשות ציונות זה לא דבר זוהר, תסתכל אחורה על כל הציונים הגדולים, אתה רואה שזו עבודה יומיומית שספק אם מישהו זוכר.
"זה בסדר, אני לא מצפה שיקברו אותי בבית הקברות בירוחם, שיכתבו את כל מה שעשיתי. זו גם לא המטרה, המטרה היא עכשיו - כדי שאת התוצאות שלה נראה בעוד עשרות שנים. ציונות בניגוד להיי־טק, היא לא משהו שרואים מייד על המקום. אין אקזיט. זה תהליך היסטורי שאת התוצאות שלו, אולי, נגלה בעוד הרבה שנים". את הבניין חוצה קבוצה שמוגדרת כ"מובילי דעת קהל מארה"ב". יש כאן חבר'ה מפייסבוק שהגיעו לירוחם, ומבחינתם - ההיי־טק הישראלי הוא רמת החייל וירוחם.
לנצח את הסינים?
העיסוק בעתיד, אם כן, הוא קריטי, אבל ההווה חשוב לא פחות. התחושה היא שהנגב, בטח אחרי ההצלחה המרשימה של באר שבע, זקוק לכוכב חדש כדי להמשיך את המומנטום. ירוחם צריכה לקוות שזו היא שמנצנצת שם באמצע הלילה הקר במדבר, כי אולי זה באמת הצ'אנס האחרון.
"תראה, את הסינים לא ננצח, זה ברור", זה המשפט שחוזר על עצמו בכל מקום. סינים כשם קוד לגלובליזציה. הוא נאמר על ידי האנשים ברחוב, אצל ההייטקיסטים וגם אצל ראש העיר עצמו.
"נעליים לא ייצרו יותר בירוחם, כי אתה לא יכול להתחרות בסינים. אבל על המפעלים הוותיקים אסור לוותר, ויש לשלב לתוכם היי־טק ואפילו תיירות. אתה האמנת שיהיה מלון בירוחם שהגופים הכי חשובים בישראל יעשו בו השתלמויות?" שואל ביטון לפני שהוא נכנס למכונית קטנה שמצוידת בנהג.
"אבל אני גם יודע שצריך למלא את העיר בתוכן. זה שיש לי תנופת בנייה זה נחמד, אבל בית עם קירות זה לא הסיפור, זה לא החלום כולו. יש לי חמישה ילדים, אני מניח שחלקם יעזבו בשלב מסוים את ירוחם. זה בסדר, זה לא מה שימדוד את ההצלחה של המקום הזה או את הכישלון שלו. כי סטטיסטית, אנחנו רואים גרף עלייה של אנשים שחוזרים לגור בירוחם, ולדור הצעיר מותר לצאת ולראות עולם".
היית ממליץ לי לקנות בית בירוחם?
"אם זה בשביל לעשות סיבוב, איחרת את המועד, כבר עשו את זה לפניך אנשים ועשו תשואות יפות. אני ממליץ לך לקנות בית בירוחם בשביל שתגור בו עם המשפחה שלך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו