גבריאל לוי נפטר מסרטן הריאות כשבנו איתי היה בן 16. למרות הכאב הגדול, מצא הבן גם קצת נחמה. "אבא שלי היה נרקומן, ואני שמחתי שהוא לא מת ממנת יתר, אלא נקי. זאת היתה הפעם הראשונה אחרי שנים שהוא היה נקי מהסם, והמוות שלו היה נקי. היתה בי שמחה גם בשבילו וגם בשבילי. מה שהרג אותו היה הסרטן שקיבל כשעבד במפעל אסבסט, בתקופה שניסה להיגמל. אני מודה לקדוש ברוך הוא שהוא היה נקי, כי ככה נעלמו אצלו כל המניפולציות של הנרקומן, ויצאו החוצה כל הרגשות הכי טהורים. הוא היה כמו ילד. בוכה באמת וצוחק באמת.
"נרקומנים הם מכונות השמדה שהורסים כל חלקה טובה. הוא לא הרס למשפחה שלנו, אלא רק לעצמו. אני חושב שגם הוא שמח שהוא נפטר מהעולם. כי בדרך כלל נרקומנים לא שורדים את החיים. הם לוקחים אדולן - ושוב חוזרים לסם. בדרך כלל הם מתים ממנת יתר או מהתקף לב. נרקומנים לא יכולים להיגמל. הם נגעו באושר וירצו לגעת בו כל חייהם".
הוא עצמו לא נוגע בסמים, "אפילו לא מעשן גראס. לא מתאים לי התנועות של הגלגול והעישון. אין לי את זה בדנ"א. למרות שההורים שלי עישנו חשיש בשנות השבעים, כמו אריק איינשטיין ושמוליק קראוס וכל הכוכבים למיניהם. חבורת צ'יץ', חבורת צ'וץ', חבורת לוץ'. אז זה היה בשיא.
"אני לא נוגע בכלום. רק שותה אלכוהול, אוהב מאוד. זה כיף, כוסית פה, כוסית שם. אני בליין, אוהב את החיים. יוצא למועדונים, ברים, אלכוהול, בחורות, ידידות. יש לי חיי מין ענפים.
"תמיד היו לי בחורות. הייתי המצחיקן של החבר'ה, והן היו סביבי. בגיל 17 היתה לי אהבה ראשונה שאיתה יצאתי שלוש שנים. אחריה היתה עוד מישהי, שנה וחצי. אחר כך מישהי חצי שנה. אני איש של קשרים בלי קשרים. מערכות יחסים קצרות אבל תובעניות. הכרתי במועדונים, הכרתי דרך חברים. היתה לי חברה מנתניה, היתה לי חברה מאבן יהודה והיתה אחת מראשון לציון. אבל אף פעם לא בחורה מרחובות, שבה גדלתי".
למה קשה לך להיקשר?
"החיים הורידו עלי את השאלטר. אחרי שאבי נפטר, אמא שלי עברה ארבעה אירועים מוחיים והפכה סיעודית. אני טיפלתי בה. איבדתי את השמחה, היה לי קשה לתקשר עם אנשים ולהיכנס למערכות יחסים. למדתי לא להיות אובר־רגיש ולא להתמסר עד הסוף לאף אחד. לא רוצה להתאהב עד הסוף. בחיים לא צריך להגיע עד הסוף בשום דבר, גם לא באהבה לילדים ולאישה. אדם צריך תמיד להשאיר עשרה אחוזים לעצמו, שמהם אפשר לצמוח שוב, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. יש בי תמיד את הפחד שימשכו אותי למטה, הפחד להיכשל, להיפגע".
• • •
לאחרונה הוא נפרד מבת זוגו בחודשים האחרונים, הדוגמנית שנית שלומיאן בת ה־20 ("לא תמיד שורדים אהבה"). "כרגע אין לי חברה, וגם אין לי כל כך זמן. אני עובד קשה, מגיע הביתה בלילה ומתרסק למיטה. את מעט הזמן שנשאר אני מקדיש לאמא, לוקח אותה לבתי קפה ולקניות".
לפני שנית כתבו שאתה עם טהוניה.
"המצאה של מדורי רכילות. סתם שתינו קפה, לא היה כלום".
מעריצות מציעות לך את עצמן?
"כן, כמו לכל זמר בישראל. מעריצות אומרות דברים משוגעים, כמו 'הייתי רוצה שתתחתן איתי', 'אתה החלום שלי', 'יש לי בת להכיר לך'. אבל זה לא מגיע לסיפורים שמספרים, שזמרים הולכים עם מעריצות לבתי מלון. בחיים לא שכבתי עם מעריצות. לעולם לא אעשה את זה, כי זה לא מתאים לי. זה לא הסגנון שלי. יש לי חיי מין, אבל מעולם לא התעסקתי עם מעריצות".
• • •
לוי (29) גדל בעוני בשכונת שעריים ברחובות, עם שני אחים, אב נרקומן ואם שעבדה בשלוש עבודות. כיום הוא נחשב לאחד הכוכבים העולים בפופ הים־תיכוני, עם להיטים כמו "מסיבה בחיפה" ו"כמעט שיר אהבה". אבל מאחורי ההצלחה מסתתר עדיין עצב גדול.
"אני עצוב, כי יש דברים שקשים לי. יש לי חסכים, דברים שילד צריך ולי אין, כמו לדבר עם אבא. הוא מעולם לא היה. להיות יתום זאת נכות. לפעמים אני רואה אבות של חברים, וזה מפריע לי. זה בעוכריי, וגם לטובתי. אני האבא של עצמי, ויש לי את בורא עולם, שעוזר במה שצריך. אני מודה לו על כל מה שנתן לי. אני לא מסכן, אני מרוצה מהמקום שהגעתי אליו, אדם שפוי ובריא, ורוב הזמן עצוב".
יש תרופות שיעשו אותך שמח.
"אני לא צבוע שייקח ציפרלקס וכל הזמן 'הפי הפי'. אני מדחיק כל החיים וזה לא מתפוצץ, אז מה רע בלהדחיק?"
טיפול פסיכולוגי ניסית?
"הלכתי פעם אחת בחיים, והמטפל אמר לי שאני לא צריך טיפול. עוד רגע הוא היה משלם לי.
"אני חתול רחוב. שורד, מהיר מחשבה, קולט מהר אנשים, חותך דברים ברגע, לפעמים זז הצידה, ואחר כך מנסה להתמודד. כשאני נכנס לשכונה, לבית של אמא, אני לא מסתכל ימינה או שמאלה, כי יש שם המון זיכרונות. ואני לא חוזר אחורה, רק רץ קדימה.
"ויש בי גם צד אנטיפתי. למשל, מאז ההלוויה של אבא אני לא הולך להלוויות ולא לניחום אבלים, כי אני עלול לצחוק שם. זה מלחיץ אותי.
"אמא שלי בת 60, אבל בריאותית היא כמו בת 90. וזה מפחיד. סיעודית כבר חמש שנים, צריכה עזרה. אחרי שהיא הולכת, בגיל 120 - אני הולך אחריה, כפרה. אנחנו נטוס ביחד".
למה?
"המחשבה שאמא שלי לא תהיה לא נמצאת אצלי בראש בכלל. אמא שלי זה הכל בשבילי, המנוע שלי, תחנת הדלק, המהות שלי בעולם. לה אני מוסר את נפשי בלי לחשוב פעמיים. אבל הנה, תוך כדי שאנחנו מדברים, אני פתאום מבין שאני יותר חזק מזה. כשאמא שלי לא תהיה, החיים שלי יימשכו.
"כל מה שאני מרוויח מושקע באמא שלי. אני מממן לה מטפלת פיליפינית צמודה. פעם היא היתה עובדת בשבילי, עכשיו התחלפנו. היא הכל בשבילי. קעקעתי על הזרוע: 'mom, hope, love, ruty'. כל מה שקורה לי זה בזכותה. שום דבר לא יכול לעצור אותי או לשנות את המסלול שלי, רק היא. את כל השאר אני מדפדף, והכל פתיר. היא המקום הכי פגיע שלי".
באלבום החדש שלך הכנסת שיר עליה.
"כן, אופיר כהן כתב את המילים, שמכוונות ספציפית אך ורק אליה ('אח, יא מאמא תגלי לי, למה את כה עצובה / בואי שבי כאן לצידי, תהיי אלי קרובה'). עוד לא הספקתי להשמיע לה את השיר. אני הולך לשיר אותו בקיסריה, והיא תשב בשורה הראשונה. אני בטוח אבכה. גם כשהקלטתי אותו באולפן בכיתי. זה לא פשוט".
הרבה זמרים מזרחיים שרים על אמא שלהם.
"לכל הזמרים המזרחיים יש שיר על אמא. אז מה? גם לריקי גל יש שיר על אמא, שם היא מקללת את אמא שלה. פה אנחנו מברכים, כפרה".
אני רואה שיש לך קעקוע נוסף על היד, "אילנה".
"אילנה זו אישה בשם אילנית דמארי, שהכירה אותי בהופעה הראשונה שנתתי בחיי, לפני שמונה שנים. מאז היא מלווה אותי כמו אמא שנייה ודאגה לכל מה שהייתי צריך בימים שטיפלתי לבד באמא שלי. היא והמשפחה שלה אימצו אותי כמו בן. היא מכינה לי את האוכל שאני אוהב, לוקחת את אמא שלי לבדיקות. אמא שלי לא יכולה בלעדיה".
• • •
אנחנו נפגשים ביום יציאת האלבום השלישי שלו, "שורדים אהבה". יושבים לא רחוק מהבריכה בווילה הענקית במערב ראשון לציון, ששייכת לחבר אמיד שלו. לוי מספר שקנה בריכה משלו לחצר הבית השכור שלו במזכרת בתיה.
"בא לי בריכה, אז התקשרתי להזמין - ותוך שעה הביאו לי בריכה ביתית של 6 מטר על 4 מטר, בעומק של 1.20 מטר. היום כבר צללתי בה. אני חולה מים. שוחה מקצועי, אוהב לצלול, זה פותח לי את הצ'אקרות. תמיד כשאני שוחה אני נזכר באבא שלי, שלימד אותי לשחות. זה אחד הדברים היחידים שהוא לימד אותי".
מחוץ לבית חונה המרצדס הלבנה החדשה של לוי, שהוא גאה בה מאוד. במחירון היא עולה 380 אלף שקלים, אבל לוי לא מוכן לחשוף כמה שילם, "כדי שלא יפתחו עוד יותר עיניים".
"כבר שמעתי צקצוקים מאנשים חכמים, ש'אולי זה מוקדם מדי'. מי אתם שתקבעו לי שזה מוקדם? בסוף זו חתיכת פח, אבל אני נהנה ממנה. זאת גחמה בריאה. לא קניתי אוטו קוּפֶּה עם סאן רוף, למרות שאין לי בעיה להיראות נובוריש. לא מפריע לי. זו לא בושה.
"לפעמים אני חוטא קצת בשופוני, אז מה? באתי מכלום, ולא גנבתי. אני עובד מאוד קשה. בכלל לא האמנתי שאי פעם יהיה לי אוטו משלי. אני גם חולה בגדים וקונה המון, אבל לא מותגים. חולצה ב־80 שקל, ערימות של חולצות. הכמות מעניינת, לא האיכות. אני לא חי במוּבי. לא אשכור דירה במגדלי U בקומה 36".
"אני לא חי במוּבי, לא אשכור דירה במגדלי U בקומה 36". על הבמה עם אייל גולן // צילום: אלוני מור
מי שכן גר בעבר במגדלי U הוא הבוס של לוי, אייל גולן, שהחתים אותו לפני שנתיים בחברה שלו, "ליאם הפקות". הם גדלו באותה שכונה ברחובות. גם הקולות שלהם דומים, בדיבור ובשירה, עם עי"ן וחי"ת גרוניות, ובאלבום החדש של לוי הם מבצעים ביחד דואט. ב־16 באוגוסט יופיע לוי לראשונה בקיסריה ויארח את גולן, שערב לפני כן יופיע שם בעצמו ויארח את לוי.
"יש המון קווי דמיון ביני לבין אייל", הוא אומר. "גדלנו במרחק קילומטר זה מזה, בבתים באותו גודל. באנו מאותו רקע. גדלנו למעשה בלי אבא, והאימהות שלנו עבדו מאוד קשה.
"בכל השנים לא ממש נפגשנו, ראיתי אותו בשכונה אולי פעמיים. בכל זאת מפרידות בינינו 17 שנים. לראות אותו אז זה היה הזוי, מטורף. בעינינו הוא היה כוכב עולמי כמו מייקל ג'קסון, למרות שהיה 'דרוויש', איש פשוט, שיורד לקנות סיגריות בקיוסק.
"לפני שאייל התפרסם הוא היה מוכר חסה וצובע מדרכות. כשהייתי בן 10 הוא פרץ בן־לילה אחרי הופעה אצל דן שילון בערוץ 2. בשכונה היו אומרים שמה שקרה לו זה 'וואן טייק', כלומר לא יהיה עוד אחד כמוהו. בכלל לא האמינו שזה יכול לקרות למישהו".
הדמיון ביניכם הוא זה שהדליק את גולן?
"הייתי שומע הרבה לחשושים, שאייל אומר לאנשים בתעשייה שהוא אוהב אותי, שיש לי צבע קול משלי, שאני משהו אחר. לא דמיינתי שאי פעם הוא ישיר איתי על הבמה או אפילו יגיד את השם שלי. כנער ששר בקריוקי, החברים שלי היו אומרים לי, 'תאר לך שיום אחד אייל יזמין אותך לבמה, שתשירו ביחד דואט'. הייתי עונה להם, 'אתם חיים בסרט'. עוד לא היה לי אז את הפּאשן המטורף והדרייב שיש לי היום".
אתה ואייל חברים?
"לא, אבל בימי שישי בערב אני יושב בבית שלו, 'מְחזנים' (לועסים; א"נ) ביחד גת ושומעים את השירים החדשים שלי, כמו בתימן. יש בינינו דיסטנס בריא. אני רואה בו אח גדול, מביט עליו ביראת כבוד, לומד ממנו המון. כשיש שיר שאני לא בטוח לגביו, אני מייד שולח לו ושואל את דעתו. אבל הוא לא יושב איתי ומכין רשימת שירים של האלבום, את זה אני עושה עם עצמי. בהחלטות המקצועיות הוא סומך עלי ומכבד.
"אני לא בובה על חוט, אלא שותף בניהול האמנותי שלי. לא מתפזר, ומבין את נפש המאזין. אני יזם בנשמה, כל הזמן חושב על הצעד הבא בקריירה. דואטים וחיבורים שעשיתי באלבום החדש הגיעו בין היתר מיוזמות שלי. אייל אומר לי, 'תעצור קצת, תנוח, תיהנה'".
• • •
האלבום החדש של לוי הוא דוגמה מייצגת לפופ הים־תיכוני העכשווי, שכולל - לצד שירים מזרחיים - גם רגאטון, היפ הופ (עם הראפר פלד) ודאנס מועדונים. הקטר שדוחף את האלבום הוא הלהיט "מסיבה בחיפה", שלוי הוציא ביולי שעבר עם הרכב ההיפ־הופ "האולטראס". השיר גרף עד כה 25 מיליון צפיות ביוטיוב ועלה על עגלת ההצלחה של הרגאטון קצת אחרי סטטיק ובן־אל תבורי, ורגע לפני שהז'אנר הפך למכת מדינה.
"'מסיבה בחיפה' קיבל בהתחלה ביקורות לא טובות. אמרו שאני מחקה את סטטיק ובן־אל, ושאף אחד לא יכול לעשות רגאטון מלבדם. התייחסו לזה בחרדת קודש, כאילו רגאטון זה בית מקדש.
"המטרה שלי היתה להראות שאפשר לעשות את זה גם קצת אחרת, בלי שזה יפגע בסטטיק ובן־אל. וזה לא פגע, אלא הכניס זרם קצת שונה ופתח את הדלת להרבה אנשים שרצו גם הם לעשות רגאטון ולא היה להם אומץ. בתעשייה ניבאו שהשיר 'ייגמר' אחרי ארבעה חודשים. לא הרבה האמינו שהוא יגיע למפץ הגדול שהוא עשה".
על הדואט שלו עם גולן, "חתונה מושלמת", כבר נאמר שהוא מזכיר את "רק רוצה לרקוד" של עומר אדם ומשה פרץ. "רק מי שלא מבין במוזיקה יכול להגיד דבר כזה", אומר לוי בזעם. "זה בכלל לא דומה. הדואט שלנו במקצב אזרבייג'ני, ושלהם במקצב אירי.
"וגם אם זה דומה, אז מה? יצאו פה מאה שירים שדומים אחד לשני, וכולם הצליחו וכולם עובדים. אף אחד פה לא המציא את הגלגל. זו שחצנות וגאוותנות לנסות להמציא כאן ז'אנר מוזיקלי חדש".
לא מפריע לך לשחרר שירים שמיועדים בעיקר לחתונות ומועדונים? אין שאיפה לאמנות?
"זאת האמנות, ואם זה מצליח - זאת גאונות. זה כמו ציור או פסל שנמכרים ב־30 מיליון שקל. האמנות היא במכירה. אז איזו מוזיקה לעשות, 'עטור מצחך' ו'צנח לו זלזל'? לא הייתי מקליט היום את 'עטור מצחך', כי זו לא רוח התקופה ולא רוח הזמן. אז מה אם זה שיר יפה? גם 'התקווה' שיר יפה. אי אפשר לעשות היום את 'חום יולי־אוגוסט'. זה לא מתאים עכשיו, נשמה. היום קשה לייצר קלאסיקות. בעיניי, הגאונות היא לחיות את התקופה, לזרום עם כולם ולהביא את הייחודיות שלי. אני לא רוצה ללכת עם הראש בקיר, ואני לא אהמר במוזיקה שלי. המילים קיטשיות? בסדר. אני עובד ועושה שמח לאנשים. מה שחשוב זה שבסוף הרחבה מפוצצת ורוקדים".
אתה מגיע לקיסריה אחרי ארבע שנות קריירה.
"כשיצא האלבום הראשון שלי ב־2014, ידעתי שבאלבום השלישי אני עושה קיסריה. אבל אני שומר את עצמי עם רגליים על הקרקע. לא משחק אותה סופר־כוכב. במדינה שלנו, עם שיר אחד אתה בשנייה יכול לדמיין שאתה מגה־סטאר. אני לא נוסע עם חלונות פתוחים ומשמיע שירים שלי בפול־ווליום, שיידעו שאני בא. אני עובד קשה מאוד, כדי להישאר פה לשנים ולהגיע הכי רחוק שיש.
"אין לי זמן ליהנות מהקריירה. אני לא עוצר ועושה לעצמי מסאז' לאגו, אבל אני כן מסתכל במראה וגאה בעצמי. הילד הזה, שהיה יכול להגיע למקומות אחרים לגמרי, הוא היום שכלתן ואינטליגנט ועושה דברים נכון, יש לו סבר פנים יפות ודרך ארץ. להיות שפוי ובריא זה יותר חשוב מהכל, זה הניצחון הכי גדול שלי.
"אני באתי ממקום קשה באמת, והחיים לא חייכו אלי. בניין ישן, דירה קטנה, שלושה אחים בחדר אחד. היינו ילדים מאוד עצובים, אז ברחנו למוזיקה. שמענו עופר לוי, זוהר ארגוב, שרית חדד. הייתי חוזר מבית ספר, עומד מול המראה ארבע שעות ושר. עד היום כשאמא שלי מתקשרת ובוכה לי בטלפון אני שר לה, ואז היא מפסיקה לבכות ומתחילה לשיר איתי.
"מה שהעלה אותי למעלה היו חברים שהתחברתי אליהם, שבאו מבתים נורמטיביים והיו האנטיתזה שלי. הייתי שומע את האימהות שלהם אומרות, 'מה הבאת אותו הביתה?'. אבל אני לא כועס. גם אני לא בטוח שהייתי נותן לילד שלי להסתובב עם אחד כמוני, שבא ממצוקה. בתיכון היו 70 אחוז במצב סוציו־אקונומי טוב, ואני הייתי ב־30 אחוז האחרים. אז התבוללתי, עשיתי אינטגרציה. הייתי תלמיד בסדר. תמיד בציון 'עובר' ועוד 10 נקודות. עשיתי חמש יחידות בגרות בספרות".
• • •
הוא רקם תוכניות על קריירה צבאית בגולני. "חלמתי להיות אוגדונר ומעלה. הקב"א שלי היתה נמוכה בגלל הרקע שלי, ונלחמתי להגיע לגולני. עברתי ראיונות, אבל בסוף נאלצתי לטפל באמא שלי, אז שירתתי כעובד רס"ר בבית ספר לצניחה, שבוע־שבוע, ובהמשך ביומיות. במקביל עבדתי. הייתי צובע בתים, כל דבר שיש בו פרנסה מהירה, בלי הרבה שעות.
"היה חשוב לי לסיים שלוש שנים בצבא. עד היום יש לי הערכה אדירה לחיילים, ואני מופיע בפניהם כמה שאני יכול. השנה הופעתי בעצרת הצנחנים ליום שחרור ירושלים, והקלטתי במיוחד בשבילם את 'ירושלים של זהב', שליווה אותם באירועים במשך חודש".
אחיך ואחותך לא עזרו לך בטיפול באמך?
"היה להם קשה לקבל את המצב שלה, כי הם הכירו אותה כאישה בריאה הרבה יותר שנים ממני. לא יכלו לשאת את ההידרדרות שלה. לאח שלי היה קשה מאוד. גם אחותי, שעברה לקנדה, התקשתה להתמודד. הכל היה עלי. הייתי עובד כברמן בלילות ואוסף בקבוקים כדי להחזיר לסופר ולקבל עוד כמה שקלים. בשנה שעברה, אגב, חזרתי לאותו בר כזמר, להופיע באירוע".
האח, סער (40), עובד היום בעיריית רחובות, נשוי ואב לשלושה. האחות שרית (37) היא בעלת עסק לתכשירי איפור ושיער בעיר אדמונטון שבקנדה, נשואה ליהודי קנדי ואם לשניים.
אחרי שחרורו שימש לוי במשך ארבע שנים זמר שמקליט סקיצות עבור אחרים, עד שהוציא את "כמעט שיר אהבה", שהלחין והפיק אסף צרויה. אחריו באו האלבומים "מה עובר עלייך" (2014) ו"כל העיר יודעת" (2016). "אסף, אבי אוחיון ואני התחלנו את הקריירות ביחד. אבי כתב לי את 'ילדות של פעם', ואז התחילו לבקש ממנו שירים. הגיע 'דרך השלום', והגיעו עומר אדם ואייל גולן - ואבי נהיה להיט".
סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה; ע. סטיילינג: ספיר סוויסה; איפור: קרן אדרי; חולצה: Diesel
הוא מקפיד על בחירת תאריכים סמליים להוצאת שירים ואלבומים. "את 'כמעט שיר אהבה' הוצאתי ב־17.7 לפני ארבע שנים, והאלבום החדש יצא ב־17.7.17. שבע, שבע, שבע. יש לזה המון כוח. על התאריך התייעצתי עם רבנים, בגלל 'בין המצרים'.
"אני אדם מאמין ששומר על פרופורציות, לפי מה שנכון לי. מקפיד על כשרות, מדליק נרות, ולא מופיע בשבת בעד שום סכום שבעולם, למרות שאני לא שומר שבת. אני מניח תפילין כשיוצא לי.
"לא צריך קיצוניות בחיים. לא צריך לחבוש שטריימלים ולהיות סאטמרים. לפני יותר מעשר שנים נסעתי שלוש פעמים ברצף לאומן בראש השנה, לפני שזה נהיה טרנד של זמרים מזרחיים. הסלבס שם היו אלי יצפאן, דודו טופז ואריה דרעי. אחרי שקיבלתי את הפצצות מהחיים קיבלתי שם זריקה לחיזוק האמונה, ואהבתי את זה מאוד. אבל די, הספיק לי".
חששת להיתפס כזמר של להיט אחד?
"הוכחתי שאני לא כזה. יש לי להיטים לא פחות גדולים מ'מסיבה בחיפה'. להיטים מטורפים שעובדים, כמו 'פרח בשממה', 'הפוך', 'אף אחת אחרת', 'היי את', 'כל העיר יודעת', 'מה עובר עלייך', 'חמש מילים'. אבל לא קישרו אותם אלי, אולי כי אני לא כל יום בתקשורת.
"אני זמר שטח מובהק. מופיע ב־40 אירועים פרטיים בחודש, בחודשי השיא. יש לי גם ערבים עם חמישה אירועים. אבל לא יודעים על זה, כי הפרצוף שלי לא מרוח על שוקו. לפעמים הצלחה לא נמדדת בפרסום, אלא בחריצות. עשיתי גם 12 הופעות במועדוני זאפה, שהיו סולד אאוט. הופעתי פעמיים בפארק הירקון מול 30 אלף איש, באירועים של מתגייסים ואנשי קבע".
מבדיקה שעשינו מתברר כי לוי גובה עבור הופעה באירוע 40 אלף שקלים. הוא עצמו מעדיף לא לדבר על סכומים, רק להדגיש ש"המוזיקה מעניינת אותי יותר מהכסף. גם ככה נדירים האנשים פה שממש מתעשרים ממוסיקה. קשה לי עם ההתחסדות. כל אחד רוצה שיהיה לו כמה שיותר. אני רוצה להיות מסודר, ושהנכדים והנינים שלי יהיו מסודרים".
איך אתה עם המסים? אייל גולן, קובי פרץ, משה פרץ, מושיק עפיה, ישי לוי - לכולם היו עניינים.
"אלה ילדים שכל החיים שלהם חלמו ודמיינו שיהיה להם, ואני בטוח במיליון אחוז שלא היתה כאן כוונת מכוון. לכל אחד זה יכול לקרות. לי זה לא קרה. מעולם לא עבדתי בשחור. רק מסודר, מההתחלה. אם לא הייתי עובד מסודר, הייתי קונה מרצדס כבר בלהיט הראשון שלי. אני מאוד מקווה שכל חיי אעבוד מסודר, אבל לך תדע מה יקרה. לפעמים זה לא אתה, אלא מסביבך. כמו שקורה להרבה אמנים, גם בז'אנר השני, ה'ישראלי'. גם שם יש את זה, אבל על זה לא מדברים. אולי שם זה בסדר, לא יודע".
בז'אנר ה"ישראלי" יש גם שירים פוליטיים.
"ואז מה? ימחאו לי כפיים ארבעה־חמישה מבקרים? את מי זה מעניין? תראה מה זוכרים מאלי לוזון, רק את 'איזו מדינה'. אני רוצה להיות זמר לכל עם ישראל, ולא שליח של אף אחד. תמיד הורגים פה את השליח.
"אני לא מחזיק תיק התרבות או מרצה לחינוך וחברה. אני צריך לדאוג לעצמי. לכן לא אהיה איש של בשורות רעות. אולי אחרי שאתבסס במעמד שלי כזמר, והרבה אנשים יקשיבו לי, אוכל להיות אדם שמשפיע.
"הלוואי ששירים היו מצליחים בקטע חברתי. באלבום הבכורה פרסמתי את שיר הנושא, 'מה עובר עלייך', שהיה עם מסר חברתי אדיר. בגללו התקשרו אלי ממעון לנשים מוכות. אמרו לי ששמעו את השיר והתרגשו מאוד. גם קיבלתי המון פניות בפייסבוק מנשים. פה הבנתי מה הכוח האמיתי של שיר".
• • •
״באירוע פוליטי בחיים לא אופיע״, הוא אומר, ״גם לא של מפלגה שאני מאמין בה. אין שום דבר טוב בלקחת צד. אני איש של אקטואליה, בקיא מאוד במה שקורה. העם שלנו למוד סבל וכאב, אתה פותח טלוויזיה, וכל יום קורה משהו רע למישהו. אבל לעולם לא אביע את דעתי, גם לא עם אקדח לרקה.
"מה שכן חורה לי זה שמרביצים לזקנים בבתי אבות. זה ממש עושה לי לחץ בחזה. הבטחתי לאמא שלי שלעולם לא אשים אותה בבית אבות. אולי כשאגיע להכרה יותר רחבה אקליט על זה שיר, אבל גם אז יימצאו אלה שיצקצקו בלשונם".
יש לך חברים בברנז'ה?
"לא. אני בקשר עם אייל, עם משה פרץ ועם ליאור נרקיס. אני מעריץ אנשים מצליחנים שעושים פה מוזיקה מופלאה, כמו אייל גולן ודודו טסה".
איזו מוזיקה אתה שומע באוטו?
"מזרחית, ישראלית, אלקטרונית - קצת מכל דבר.".
פרשת ילדי תימן לא פסחה גם על משפחתו. "אומרים שלאמא שלי יש אחות שנחטפה כתינוקת. הם גדלו בגדרה, והיו שם כמה חטיפות. יש במשפחה קוד של שתיקה, ולא דיברו על זה בפנינו, הילדים. אם הסיפור הוא כמו שמספרים - זו שואה בפני עצמה, עם אלף אלפי הבדלות מהשואה שהיתה".
אתה בעד השיח העדתי?
"אני חושב שהיום לא פשוט להיות מזרחי, ולא פשוט להיות אשכנזי. כל צד למד מהשני המון, ויש משהו מיוחד ומדהים בחיבור הזה בין אשכנז, העם הנאור והבורגני, לבין המזרחים, שבאו מהתפוצות בלי נעליים וגדלו בדוחק ועשו הכל בעשר אצבעות.
"התימנים יותר אשכנזים מהאשכנזים. יש להם קלאסה. הם חכמים, אינטליגנטים. הם חיו עם האשכנזים לפני קום המדינה, הצליחו להתקרב אליהם, עבדו אצלם. אני תמיד בעד שיח. לדבר על בעיות. זה רק מראה שהמוח והנפש שלנו בריאים. מי שמרגיש גזענות וזה מפריע לו - שידבר על זה ולא ישמור בבטן. אני בעד שיח ציבורי, אבל לא צריך לעשות מזה יותר מנושא באמת חשוב כמו עוני ומצוקה".
יש בארץ גזענות לדעתך?
"לא. יש חילוקי דעות ופילוגים, אבל זה לא ברמה שאשכנזי לא ימכור לתימני בחנות בתל אביב. זה בסדר לא לאהוב את המוזיקה אחד של השני, אבל לא לבוא ממקום אישי ולא לפגוע אחד בשני. אם כל המדינה אוהבת שירים של זמר מסוים, אסור להתעלם ממנו".
אתה חושב על חתונה?
"כל אחד מכוון לחתונה, אבל אני לא לחוץ חתונה ולא לחוץ זוגיות ומשפחה. אם לא תצא חתונה, אז לא אתחתן. אפשר שיהיו לי אישה וילדים גם בלי חתונה. אני מחפש הרמוניה, אהבה, כיף ושקט נפשי. רוצה בית עם שקט 24 שעות ביממה. בלי עצבות ובלי בכי. הכל בסדר ובשמחה. בלי צעקות ורכילויות ושכנים ודיבורים. אמא שלי תגור איתנו בבית, כמו סבתא רוסייה".
כמו ציפורה, אמא של דודו אהרון?
"ממש לא. אלף אלפי הבדלות. אני גם לא הייתי הולך לתוכנית כמו 'הרווק'. מי אני שאעמוד מול עשרות בחורות ואגיד להן שהן בשבילי או לא בשבילי. מי אני בכלל? מי ישמע, אלן דלון. יש נשמות, רגישויות, משפחות. זה לא מתאים. לא הכל אלוהי הרייטינג".
ובכל זאת אתה מצטלם כעת ל"מחוברים".
"כן, כדי להעביר שם מסר לאומה, שלא שופטים אדם על המקום שהוא בא ממנו, שכל אדם יכול לצאת מהמעגל שאליו נולד, ושיש חיים אחרי שמישהו יקר לך מת. כי לפעמים החיים קשים ואנשים רוצים למות. אנחנו חיים רק פעם אחת ו'מתים' הרבה פעמים תוך כדי. יש דברים שמושכים אותנו למטה, אבל יש תקווה. יש חיים מהצד השני של הדלת".
אתה רצית פעם למות?
"אף פעם לא, גם כשהיה לי הכי קשה בעולם. הכי קרוב למוות הייתי כשרכבתי על אופנוע בדרך כורכר ועפתי ממנו. עד היום יש לי צלקת לאורך הרגל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו