שד"ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, קרא את האי־מייל שנחת אצלו, הוא לא האמין למראה עיניו. בכירים בפרקליטות המדינה דרשו ממנו לבצע שינויים בתצהיר חתום שכבר הגיש בתיק הנוגע לעובדת המכון. קוגל שפשף את עיניו, נדהם מניסיון ההתערבות והשיב בחריפות: "אני מכבד מאוד את הבקשה לעשיית שינויים בתצהיר, דא עקא שהתצהיר צריך לבטא את דעתי שלי. לדעתי הדברים שנכתבו בתצהירי הם כולם מאוד רלוונטיים לסוגיה בה עסקינן, ולכן לא אוכל לעשות שקר בנפשי, להשמיט חלקים רלוונטיים ולמנוע מבית המשפט את מלוא דעתי בעניין".
הסיפור שתכתובת זו חושפת מעורר שאלות קשות על תפקוד מערכת אכיפת החוק ועל הבעייתיות שב"כובע הכפול" שבו פועלת לעיתים הפרקליטות.
מעט רקע: התיק עוסק בשאלת העסקת ד"ר מאיה פורמן כעובדת במכון לרפואה משפטית. למרות שעברה את המכרז בהצלחה, נטען כי גורמים בפרקליטות הובילו לעיכוב המינוי, מכיוון שחוות דעת שהגישה בעבר, ושתמכה ברומן זדורוב, ספגה ביקורת קשה בבית המשפט. בשל העיכובים בהעסקתה פנתה פורמן ביולי 2014 לבית הדין לעבודה, שביקש מקוגל, הבוס המיועד, תצהיר המסביר על אופי עבודתם של רופאים משפטיים.
המסופר להלן מובא מתוך עתירה לבג"ץ שהגישה בשבוע שעבר התנועה למשילות ודמוקרטיה ומתוך חוות דעת של נציבת התלונות על מערך התביעה, השופטת בדימוס הילה גרסטל.
ובחזרה לקוגל. הוא לא ידע זאת אז, אך מאחורי הקלעים התחוללה דרמה שעלולה להפוך לפרשייה היסטורית בתולדות פרקליטות המדינה. הסיפור סוחף בתוכו את ראשי מערכת האכיפה, והשלכותיו עשויות להיות דרמטיות ביותר.
כאשר שלח קוגל את התצהיר שלו לראשונה, הוא התקבל בתדהמה בפרקליטות, מכיוון שהוא סתר את עמדות המדינה במאבק מול ד"ר פורמן. האי־מייל שיוצג להלן, ששלחה למספר גורמים עו"ד רחל שילנסקי, האחראית מטעם המדינה על דיונים בבתי הדין לעבודה, מעלה שאלות בנוגע למערכת, ואף נטען על ידי העותרים כפעולה העלולה להיחשב לכאורה כהדחת עד, עבירה פלילית שהעונש המרבי בגינה הוא שבע שנות מאסר.
"טוב, רבותיי, קראתי את התצהיר, אמנם לא באופן מעמיק אלא ברפרוף, אבל בעיניי הוא שערורייה. תצהיר זה צריך להיות מוגש מטעם פורמן ולא מטעם המדינה. לא יעלה על הדעת שתצהיר זה יוגש מטעמנו! יש גבול לכל דבר! אנא העבירי התצהיר לעיון דינה ואורית קורן".
התצהיר הובא לעיון המשנות ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר ואורית קורן, והפרקליטות פנתה לקוגל דרך משרד הבריאות בבקשה שישנה אותו "על דעתן" של זילבר וקורן. הן גם רצו להכתיב את השינויים: "אנא העבר אלי התצהיר בקובץ וורד על מנת שאסמן את ההשמטות הנדרשות". הבנתם את זה? תצהיר שכבר נחתם ואומת על ידי עורך דין כ"אמת", ושהתוקף המשפטי שלו עתיד להיות של עדות ראשית, חוזר לסבב תיקונים אצל פרקליטות המדינה, כדי "ליישר קו" עם עמדת המדינה.
התיקונים, בסופו של דבר, לא התקבלו בשל התעקשותו של ד"ר קוגל.
אז מה היה לנו כאן? המכון לרפואה משפטית רצה להעסיק את ד"ר פורמן. הפרקליטות התנגדה מטעמים שונים, שהובילו לפתיחת התיק בבית הדין לעבודה. בשלב זה היה ניתן לצפות כי יישמע גם קולו של המכון התומך. אלא שכאן נכנס התפקיד הכפול של הפרקליטות: מכיוון שהיא מייצגת את כל גופי המדינה, היא מייצגת גם את משרד הבריאות ואת המכון לרפואה משפטית. במקרה זה יוצא שבבית המשפט מוצגת עמדה המנוגדת בעצם לדעתם האמיתית של ראשי המשרד והמכון. נראה שהפרקליטות היא התסריטאי, הבמאי וגם ההפקה בסרט שבו אנשי המפתח הם רק ניצבים חסרי קול, שאמורים לשחק את המשחק שהפרקליטות מייעדת להם, משיקולים הנוגעים בכלל בתיק אחר. "שמירה על האינטרס הציבורי", הם קוראים לזה.
"הנוהג המקובל"
אבל הסיפור רק הולך ומחמיר: כמה חודשים לאחר מכן הגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה תלונה נגד זילבר וקורן, ונגד עו"ד שילנסקי, בטענה כי "הדרישה והבקשה מד"ר קוגל לשנות את תצהירו מהוות ניסיון להתערבות בעדות ראשית של עד", וכי "במקרה זה עשו הנילונות דבר בכוונה להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין".
בתנועה למשילות ודמוקרטיה ביקשו שהיועמ"ש ימנה תובע חיצוני לתיק זה, מכיוון שלטענתם הוא נמצא לכאורה בניגוד עניינים, בשל העובדה שהתלונה היא נגד סגניותיו. לבקשה זו לא התקבלה תגובה, אך במארס 2016 הוחלט כי "לא להוסיף לחקור או שלא להעמיד לדין". הסיבה: "אין אשמה פלילית". ומי החליט? היועמ"ש דאז, יהודה וינשטיין.
לא היה ברור מי הורה על סגירת התיק, אבל באפריל 2017 התקבלה מסקנת השופט רוזן, נציג תלונות הציבור, על המייצגים: "עולה חשש שהתיק נסגר על ידי המטה הארצי בטעות, מתוך הבנה שגויה שהיועמ"ש דאז החליט לסגור את התיק, כאשר האחרון כלל לא נדרש לעניין באותה עת". לא ברור כיצד יכולה לקרות "טעות" שכזו, וכיצד מערכת אכיפת החוק מחליטה על סגירת תיקים בחשדות כה חמורים בלי לברר את עמדת היועמ"ש. ביוני האחרון הודיע היועמ"ש הנוכחי, ד"ר אביחי מנדלבליט, על סגירת התיק, בטענה ש"הנילונות פעלו על פי הנוהג המקובל בייצוג המדינה בערכאות".
אם אכן זהו "הנוהג המקובל", ייתכן שהפרשה חושפת כשל מערכתי רחב הרבה יותר. רמז נוסף לכך אולי ניתן למצוא בהערה של היועמ"ש הקודם וינשטיין בחוות הדעת שלו, שלפיה "תצהיר חתום אינו בגדר 'כזה ראה וקדש'".
הדברים מעלים סימני שאלה רבים, והם מתבררים בעתירה נוספת שהגישה תנועת אומ"ץ בנושא, הנדונה בימים אלו בבג"ץ.
מי שנכנס בעובי הקורה בפרשה זו חזר עם ביקורת חריפה על הפרקליטות. השופטת גרסטל כתבה דו"ח חריף על התנהלות הפרקליטות והמשנות ליועמ"ש, וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין פרסמה חוות דעת ביקורתית מאוד. שני המסמכים מסכימים שנפל פגם אתי חמור בהתנהלות בתיק.
נכון להיום, מי שמגן על המערכת מפני הביקורת הקשה הם רק גורמים מתוכה, ובראשם היועמ"ש מנדלבליט. בשל כך פנתה התנועה למשילות ודמוקרטיה לבג"ץ, ודאגה שהנושא לא ייקבר בשקט. התנועה למשילות טוענת כי החלטתו של היועמ"ש פגומה בשל העובדה שהוא עומד בניגוד עניינים אישי ומוסדי עם זילבר, קורן ושילנסקי, הכפופות לו. ההחלטה "אינה מביאה בחשבון את הפגיעה באמון הציבור", הם אומרים, ואנו נמשיך לעקוב.
תגובת משרד המשפטים: "תגובתנו תימסר לביהמ"ש, כמקובל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו