14 שנים אחרי שגילמה רוצחת גברים סדרתית, שרליז ת'רון חוזרת לכסח את בני המין הגברי. הפעם, בניגוד לאז, היא מגייסת את הלוּק המצודד שלה כדי להתקבע סופית ככוכבת סרטי אקשן בסרטה החדש "פצצה אטומית".
ת'רון (42) הבינה בעשור וחצי שחלפו שכוחה ההוליוודי העולה, בתוספת מראה האמזונה הייחודי שלה, משרתים אותה יותר בז'אנר הפעולה - החל מ"פרומתאוס" של רידלי סקוט (כחלק מסרטי "הנוסע השמיני"), דרך "מקס הזועם: כביש הזעם", שזכה בשנה שעברה בשישה פרסי אוסקר, וכלה ב"מהיר ועצבני 8", סרט מרדפי המכוניות שאליו הצטרפה בדמות הנבל, שגרף מאז אפריל האחרון הכנסות של מיליארד ורבע דולרים ברחבי העולם.
השבוע היא היתה אורחת הכבוד בפאנל הצדעה ל"נשים בועטות" (Women Who Kick Ass) בכנס הבידור המוביל בעולם "קומיק־קון" בסן דייגו. הפאנל הזה הוקדש כולו לה, אחרי שבעבר התארחו בו נשים חזקות בקולנוע ובטלוויזיה, כמו מישל רודריגז (לטי מסדרת סרטי "מהיר ועצבני"), כוכבות "משחקי הכס", ולפני שנתיים גם גל גדות.
ת'רון, אגב, קיבלה הצעה מהבמאית פטי ג'נקינס, שחתומה על "מונסטר", להשתתף ב"וונדר וומן" בתפקיד הדודה המנטורית של הגיבורה, אבל נאלצה לסרב בשל מחויבותה לצילומי "מהיר ועצבני 8". התפקיד נחת לבסוף בחיקה של רובין רייט.
"אני חושבת שההצלחה של 'וונדר וומן' אמורה לגרום לאולפנים הגדולים בהוליווד להתעורר ולהעביר יותר תקציבים לידיהן של יוצרות", היא אומרת. "אנחנו עושות עבודה לא פחות טובה מהגברים, אולי אפילו יותר. החברה צריכה לעבור את נקודת המפנה ההיסטורית הזאת, כך שיהיו הרבה יותר נשים שמביימות סרטים.
"כששיחקתי בסרט 'הצייד: מלחמת החורף', התעקשתי במשא ומתן מול אולפני יוניברסל שהשכר שלי יהיה שווה לזה של השחקנים הגברים. והאולפנים הסכימו. אני נמצאת במקום מבורך שמאפשר לי לבחור מה לעשות, וזו פריבילגיה אדירה, שנשים רבות בתעשייה לא זוכות לה כי הן צריכות לפרנס משפחות. אם הן יתווכחו, המפיקים ישכרו בקלות מישהי אחרת במקומן.
"השיח על שוויון בשכר צריך להתעצם ברשתות החברתיות, וכך נפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. אני גם סבורה שצריך לכתוב יותר תפקידים ראשיים לנשים, אבל התשובה שהאולפנים נותנים תמיד היא 'היינו עושים את הסרט עם אישה, אם יותר קהל היה מגיע לצפות'. אז זה גם תלוי בקהל. הקהל יכול לתמוך בסרטים הללו ולהעניק את השליטה לידי הנשים. אנו צריכות שיבינו סוף סוף שאנחנו שוות בדיוק כמו הגברים. ולנו גם יש ציצים! להם אין!"
ת'רון מספרת שבמהלך צילומי הסרט "הג'וב האיטלקי" ב־2003 הרגישה שהיא עושה בית ספר לכוכבי האקשן ששיחקו לצידה. "מארק וולברג וג'ייסון סטיית'ם הקיאו בכל מרדפי המכוניות. הבטתי בהם, ולא הבנתי מה לא בסדר עם הברנשים האלה. כששמעתי את ההוראה 'לנהוג מהר יותר', חשבתי לעצמי - מי יכול לא ליהנות מדבר כזה? אני נהנית בנסיעות. כבר בגיל 5 נסעתי בטרקטור. יש סטיגמה נוראית על נשים נהגות, והגיע הזמן לשנות אותה".
את אוהבת לגלם נשים חזקות, שלא מומלץ להתעסק איתן.
"יש בהן משהו שהוא חלק ממי שאני. מגיל צעיר חינכו אותי להאמין שאין דבר שאני לא מסוגלת לעשות רק בגלל שאני אישה. אין סיבה להישאר מאחור. אבל אז יצאתי לעולם וראיתי שהמצב שונה ממה שסיפרו לי. אנחנו, הנשים, נאלצות להתמודד עם המציאות הזו ולהבין איך מתגברים עליה.
"כעת אני מרגישה שמותר לי לצאת מהגבולות המסורתיים, ממה שבדרך כלל מוגדר לנשים, וזה הרבה בזכות פטי ג'נקינס, שביימה את 'מונסטר'. אני אסירת תודה לכל הבמאים שאיפשרו לי להתבטא בצורה שאמי לימדה אותי שאני יכולה".
מלבד אמה הדומיננטית ("שהיא אישה בועטת בזכות עצמה"), המודלים שלה לחיקוי היו לינדה המילטון ב"שליחות קטלנית", ובעיקר סיגורני וויבר ב"הנוסע השמיני". "סיגורני לימדה אותי מה פירוש להיות אישה - ולא רק באקשן. זה הדליק בי משהו".
דיברו עלייך לאחרונה כראויה להיכנס לנעליים של ג'יימס בונד, אמרו שבשלה השעה שאישה תגלם את סוכנת הוד מלכותה 007.
"אני בעד הרעיון באופן כללי, אבל התזמון לא נוח, כי סרט בונד הבא כבר נכנס לשלבי הפקה. אני בסדר עם זה שהתפקיד יישאר בידי דניאל קרייג או יעבור לאידריס אלבה (השחקן השחור, שגם שמו הועלה כמועמד לגלם את בונד; ד"כ), שיכול להיות מצוין. אני אמשיך בדמות שלי ב'פצצה אטומית', ואני מקווה שהיא תהיה מקבילה לבונד, באותו יקום ובאותו פורמט, ושנוכל לנפק עוד סרטים כמוהו".
• • •
מסע הקידום של סרטה החדש, "פצצה אטומית", הגיע לשיאו בסן דייגו, שרחובותיה נשטפו בניצבות בבגדים שחורים, פאה בלונדינית, משקפי שמש כהים ומטריות שחורות, בדיוק כמו ת'רון בסרט. לכוכבת הדרום־אפריקנית יש אינטרס מובהק ביחסי הציבור המושקעים, שכן חברת ההפקות שלה, "דנבר ודלילה הפקות" (על שם שני הכלבים שלה), השתתפה בהפקתו.
הסרט עוּבד לקולנוע מהרומן הגרפי "העיר הקרה ביותר" של אמן הקומיקס הבריטי אנתוני ג'ונסטון והופק בעלות צנועה יחסית של 30 מיליון דולר - מה שאומר שהצלחה קופתית סבירה עשויה להבטיח סרטי המשך. ת'רון מגלמת את לוריין ברוטון, מרגלת מטעם סוכנות הביון הבריטית, שנשלחת למזרח ברלין ערב נפילת החומה, כדי להפיל רשת ריגול שמחסלת סוכנים מהמערב.
"קצת לפני שמלאו לי 40 רציתי תפקיד כלשהו, ולא היה אכפת לי מהיכן הוא יגיע", היא מספרת. "אז החלטתי לקחת את העניינים לידיי. באמצעות חברת ההפקות שלי מצאתי את הרעיון, שהיה עדיין רומן לא גמור. הבנתי את הפוטנציאל האדיר שיש לדמות הראשית - לחיות בעולם של כללים שרק גברים זוכים לשחק בו. זה מה שאהבתי יותר מכל.
"הרבה פעמים בסרטי אקשן, כשהעלילה לא ממש עובדת, אני מרגישה שהדמויות הנשיות נועדו לנווט את הסיפור מבחינה רגשית. הן לא בהכרח מצטיירות כלוחמות, רק מסייעות לגברים. משום מה, אנחנו תמיד זקוקות לסיבה להפוך ללוחמות.
"לי יש בעיה עם התפיסה הזו, כי אנחנו לחלוטין לוחמות אמיתיות - והגיע הזמן שיציגו אותנו ככאלו. אין צורך בסיפור רקע כדי להצדיק הפיכה ללוחמת. זו תפיסה מיושנת. מה שאני אוהבת בדמות של לוריין זה שהיא מתקיימת פשוט כפי שהיא, בלי לתרץ למה היא במקצוע או מה המניעים שלה. היא פשוט שם".
מכסחת את הרעים ב"פצצה אטומית". "הסרט פרובוקטיבי ומוקצן באופן מכוון"
לת'רון יש בטן מלאה על סרטים שמפעילים מניפולציה רגשית זולה שקשורה בדמויות הנשיות. "אני חובבת קולנוע גדולה, נהנית לשבת באולם חשוך ולהיכנס לעולם אחר עם הדמויות על המסך. אבל לא פעם אני מרגישה שיוצרי הסרט לא התאמצו. מובן שאהיה מעורבת רגשית אם הגיבורה מאבדת את בעלה, אבל אני חושבת שיוצרים צריכים להתאמץ יותר ולכתוב תפקידים נכונים יותר לנשים. לא רק 'האישה הסובלת' או 'הקונפליקט בין הקדושה לפרוצה' - כל התבניות שחיינו בתוכן יותר מדי זמן".
לדבריה, ימי הצילומים של סצנות האקשן היו עבורה מאושרים ומספקים. "כבשנו את הבלתי אפשרי. בסוף כל יום צפינו בקטעים שצילמנו, וזו היתה חגיגה וגאווה גדולה, הבנו שהתעלינו על עצמנו". המבקרים שצפו ב"פצצה אטומית" ציינו ש"ת'רון מוכיחה יכולות פיזיות שוות לאלו של הגברים בז'אנר".
לא חששת מהדרישות התובעניות של התפקיד?
"אכן, הצילומים דרשו המון מבחינה פיזית, והייתי צריכה להכין את עצמי מנטלית. באמצע הלילה את הולכת לשירותים אבל כואב לך מדי להתיישב, ואז את חושבת לעצמך, 'אין מצב שאוכל לחזור לעבודה'. אבל בבוקר את מגיעה לסט ועושה שוב את הסצנה במשך חמש שעות.
"בכל מהלך פיזי שאלתי את המומחים על הסט אם בחורה באמת מסוגלת לבצע את זה. אני חושבת שבשלב מסוים שיגעתי אותם. לא רציתי שהצופים יגידו שבחורה לא יכולה לעשות במציאות את מה שהם רואים.
"למשל, יש סצנה שבה אני נותנת אגרוף למישהו, בפעם היחידה בסרט, ומייד אחר כך מנערת את היד, כי זה באמת כואב, ואישה עלולה לשבור את עצמותיה. חוץ מזה, השתמשתי במרפקים ובברכיים כדי להניע את הגוף בכל המאבקים, ונלחמתי לא פחות טוב מכל גבר. הרגשתי שאני דוחפת את עצמי לקצה גבול היכולת.
"ככל שראיתי את התוצאות בצילומים, חלחלה בי תחושת הביטחון העצמי. עשיתי הרבה דברים שמעולם לא העזתי לעשות. מצד שני, כשרציתי לבצע בעצמי פעלול שבו הדמות שלי קופצת מתוך בניין, המפיקה שבתוכי השיבה לי בשלילה. כשעלה הרעיון לשלב בסוף העלילה קרב יריות, התלהבתי. אם הבמאי היה מעלה את הרעיון הזה בתחילת הדרך, הייתי נלחצת".
ההעצמה הנשית של ת'רון באה לביטוי גם בעובדה שמושא אהבתה בסרט היא אישה - סוכנת סמויה צרפתייה בגילומה של סופיה בוטֶלה, שחקנית הוליוודית ממוצא צרפתי־אלג'יראי. באחת הסצנות, הן מתנשקות.
"אני חושבת שהקהילה הלהט"בית לא מיוצגת בקולנוע בצורה מספקת, ואנחנו, השחקנים, משקפים את החברה. צריך לא רק להצהיר, אלא גם לעשות. הדמות שלי היתה יכולה לנהל רומן חפוז עם בחור, אבל נהדר שזה קרה לה עם בחורה. אני שמחה וגאה בזה.
"בסצנת הנשיקה רואים את הדמות שלי חשופה ופגיעה לראשונה, וזה לא קורה לה כשהיא לצד גבר. ניסינו לשבור את הכללים, לראות מה קורה כשאישה נזרקת לסיטואציה יוצאת דופן. עשינו בכוונה בחירות פרובוקטיביות, שיוסיפו לאווירה המוקצנת, כך שהקהל יבין שזה לא סרט מרגלים מיושן כמו פעם".
ובמציאות?
"אני עדיין מאוד אוהבת לככב לצידו של גבר, בטח כשזה נוגע לחיי האישיים".
• • •
האקשן בחייה הפרטיים של ת'רון החל בגיל צעיר, בנסיבות טרגיות. היא נולדה ב־1975 בעיירה באנוני, ממזרח ליוהנסבורג, בתם היחידה של צ'ארלס וגרדה. אביה היה אלכוהוליסט אלים, וכששרליז היתה בת 15, ירתה בו אמה למוות, בעת שתקף אותה ואת בתה.
בתחילת דרכה המקצועית נמנעה ת'רון מלחשוף את הטרגדיה. "אם זה היה נוגע רק אלי, הייתי מדברת על זה, אבל אמי מעולם לא ביקשה את אור הזרקורים", אמרה כשסיפרה על המקרה לעיתונאית דיאן סויר ב־2004. "אבא שלי היה אדם גדול גוף וגבוה, עם בטן גדולה ורגליים דקיקות. אדם רציני שאהב לצחוק ונהנה מהחיים, אבל היתה לו מחלה, האלכוהול. איתי הוא היה אלים מילולית, מעולם לא פיזית.
"כל העסק הזה ריחף מעלי כמו ענן שחור גדול. לקום בכל בוקר בלי לדעת איך היום יעבור, כשאני תלויה בשאלה אם אבא עומד להשתכר או לא. כשיום אחד הוא יצא לשתות עם אחיו - ידעתי שמשהו נורא עומד לקרות. הטבע נותן לנו את האינסטינקט הזה".
בראיון שהעניקה לאחרונה לשדרן הווארד סטרן גילתה ת'רון שהתביישה לדבר על ההתמכרות של אביה ועל הדרך שבה סיים את חייו. "כולנו הרגשנו נורא שהוא נהרג, אבל אני חושבת שאמא שלי ואני התמודדנו עם מה שקרה בלילה ההוא בצורה טובה. ושתינו נאלצות להמשיך להתמודד.
"זה בטוח השפיע עלי בחיי הבוגרים. במשך שנים העמדתי פנים שכלום לא קרה, לא סיפרתי לאיש ולא רציתי לספר. אנשים לא יודעים איך להגיב כשהם שומעים את הסיפור, ולא רציתי להרגיש קורבן. אז אמרתי לכולם שאבא שלי נהרג בתאונת דרכים.
"זה היה מאבק ארוך שנים, עד שהתחלתי בטיפול פסיכולוגי. במבט לאחור, הייתי מכריחה את הוריי להתגרש, ובזה כל העסק היה מסתיים".
על פי עדות האם אחרי המקרה, אביה של ת'רון "אחז ברובה, ירה לכל עבר, דפק בזעם על דלתות חדר השינה של שרליז, שבו היו האם ובתה וצעק: 'הלילה אני הולך לרצוח את שתיכן'". ברשות האם היה אקדח ברישיון, והיא ירתה בו לעבר הדלת. האב השיכור נהרג במקום, ואחיו נפצע. המשטרה פסקה שמדובר במקרה של הגנה עצמית, והאם לא הואשמה בדבר.
"אם בתי היתה נקלעת לסיטואציה דומה, הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר", הוסיפה ת'רון. "לקח לי זמן לעכל מה בעצם קרה, כי אתה מדמיין שדבר כזה קורה רק לאחרים. אחרי המקרה אמי שלחה אותי הרחק מהבית, רצתה שאעשה משהו עם חיי, וזה היה צעד מאוד אמיץ מצידה. היא תמיד שמה אותי במקום הראשון, הקריבה למעני".
בגיל 16 החלה ת'רון להיענות להצעות דוגמנות שזרמו אליה, ונדדה עם אמה ברחבי אירופה וארה"ב. במקביל למדה בבית ספר לבלט, עד שפציעה בברך גרמה לה לחשב מסלול מחדש ולנסות את מזלה בהוליווד.
"מעולם לא הייתי רקדנית מצטיינת, ולא אהבתי את הזמן שנדרש להשקיע באימוני הבלט", היא אומרת. "רק כשנפצעתי הבנתי מה אני אוהבת בריקוד: את האופן שבו אפשר להעביר סיפור. למשל, כשרקדנו את 'אגם הברבורים' הייתי במיטבי, רקדתי עד מוות. אהבתי את הסיטואציה שבה אני מכבה את כל מה שסביבי.
"כשפנו אלי בהצעה להיות שחקנית, הרגשתי שאין לי מושג בזה. מעולם לא למדתי משחק ולא הכרתי שחקנים. אבל הבנתי שלריקוד ולמשחק יש מכנה משותף: הנוכחות הפיזית, שנותנת מקום להתבטא יותר מכל טקסט. תנועה אומרת הרבה יותר ממילים. הרעיון הזה, להביא את מה שאהבתי בריקוד אל המשחק, עזר לי מאוד בקריירה".
• • •
בשנות התשעים קיבלה ת'רון תפקידים בסרטי דרמה כמו "שני ימים באל.איי", "מלכודת לפרקליט" ו"תקנות בית השיכר", ובסרטיו של וודי אלן - "סלבריטי" ו"קללת האבן הירוקה". במקביל חשף המגזין "פלייבוי" תמונות עירום שלה מימיה כדוגמנית מתחילה, והמאבק המשפטי שלה לאסור את פרסומן כשל.
באותה תקופה ניהלה ת'רון קשרים רומנטיים עם השחקן קרייג ביירקו ("בוסטון ליגל") ועם סטפן ג'נקינס, סולן להקת הרוק ת'ירד איי בליינד. במהלך צילומי הסרט "לכודה" ב־2001 התאהבה בסטיוארט טאונסנד האירי, ששיחק לצידה והפך לבן זוגה. הוא גם ליווה אותה לטקס האוסקר שבו זכתה בפרס לשחקנית הראשית הטובה ביותר על "מונסטר".
"הרגשנו ממש כמו זוג נשוי", סיפרה בעבר. "לא נזקקנו לטקס רשמי, אבל הרגשתי שאנחנו נשואים. הלב שלי היה נשוי לו". השניים נפרדו ב־2009. "אני לא זקוקה לחתונה, לא צריכה את המסיבה ואת השמלה הלבנה. החיים עם הגבר שלי והרגשות שבלב יהיו בדיוק אותו דבר גם בלי זה", אמרה לסטרן.
"אני מחפשת גבר שאינו בתעשייה, אני צופה בסרטים תיעודיים ומדמיינת שאוכל להיות עם מישהו שמסוגל לטפס על הרים. יצאתי לדייט לפני חודש בערך והוא היה מדהים, הבחור הרשים אותי מאוד. יש גברים שמנסים לשחק אותה קוּלים לידי, והוא פשוט היה כזה באופן טבעי. יצאנו לצעדה רגלית בלילה, היה ירח מלא, הוא היה מצחיק וכיפי, הדייט היה מאוד פרטי ואני מניחה שזו הסיבה שכה נהניתי".
עיקר פרנסתה של ת'רון בא לה כפרזנטורית של כריסטיאן דיור. "הם פנו אלי מייד אחרי 'מונסטר', שבו הייתי הכי מכוערת בעולם. כמה אירוני" // צילום: רויטרס
חמישה ימים אחרי טקס האוסקר הצטלמה ת'רון לתפקיד אורח קטן בסדרה הקומית "משפחה בהפרעה", שבה היתה צופה מושבעת. היא שיחקה גם בסרט הטלוויזיה "החיים על פי פיטר סלרס" (HBO) והיתה מועמדת על התפקיד לאמי ולגלובוס הזהב. בקרוב תתארח בסיטקום החדש של סת' מקפרלן "The Orville" ובקומדיה חדשה שאותה היא גם מפיקה.
את המועמדות השנייה לאוסקר קטפה ב־2005 על הסרט "ארץ קרה", ובמקביל שיחקה בקומדיות שכשלו בקופות כגון "תקועה" ו"מיליון דרכים להתפגר" ובסרטים עצמאיים דלי תקציב. אבל עבור סרטים של האולפנים הגדולים - כמו "הנקוק" ו"שלגייה והצייד" - קטפה 10 מיליון דולר לסרט.
עם זאת, עיקר פרנסתה בשנים האחרונות בא לה כפרזנטורית של כריסטיאן דיור ("הם פנו אלי מייד אחרי 'מונסטר', שבו הייתי הכי מכוערת בעולם. כמה אירוני. צפו בסרט ואמרו - זו הבחורה שאנחנו רוצים!"). בית האופנה הצרפתי משלם לה 2 מיליון דולר בשנה תמורת הזכות להוביל קמפיינים לליין הבשמים שלו.
ב־2008 הסתבכה ת'רון משפטית, אחרי שמותג השעונים היוקרתי משווייץ "ריימונד ווייל", שגם בו עבדה כפרזנטורית, נחרד לגלות אותה עונדת שעון של דיור בפסטיבל סרטים שבו הופיעה. השוויצרים הגישו תביעה על הפרת חוזה ודרשו מהשחקנית פיצוי של 20 מיליון דולר; לבסוף הגיעו איתה לפשרה שבמסגרתה תחזיר את השכר שקיבלה, בסך 3 מיליון דולר.
היום מוערך הונה ב־110 מיליון דולר. בבעלותה חמישה בתים באזור לוס אנג'לס, שבאחד מהם, במאליבו, היא מתגוררת - לא הרחק מאמה. "אין לי מטוס פרטי או יאכטה, ואני חיה בפשטות. כל עוד אני יכולה לשמר את חיי כפי שהם, אין לי צורך לככב בסרטי ענק. אין לי דאגות שצצות משומקום, ואני לא צריכה לקחת ג'וב רק כדי לשלם משכנתא על בית שאני לא יכולה להרשות לעצמי".
• • •
ת'רון הפכה לאמא ב־2012, כשאימצה את בנה ג'קסון בדרום אפריקה. בסוף 2013 נכנסה לזוגיות עם השחקן שון פן, שהודיע על כוונתו להיות אביו המאמץ של הילד, אבל הקשר בין השניים עלה על שרטון והשניים נפרדו ביוני 2015, בתום שנה וחצי ביחד. כעבור חודשיים אימצה ת'רון את בתה האפרו־אמריקנית, אוגוסט. היום ג'קסון בן 5 ואוגוסט בת שנתיים.
"הבחירה להיות אמא בסוף שנות השלושים לחיי היתה מעולה ונתנה לי פרספקטיבה על החיים", סיפרה הכוכבת בעבר. "אני מביטה בג'קסון ורוצה להילחם באיידס ולחשוף עוולות חברתיות. מגיע לו עולם טוב יותר. גם אני, כמו רבות אחרות, נהגתי לשפוט נשים מבוגרות. בחברה שלנו נשים מוכנסות לתבניות, ויש תחושה שאנחנו כמו פרחים שנקטפו, ובשלב מסוים נותר לנו רק לנבול. היום אני מבינה שזה לא כך, ושאפשר לחגוג את מי שאנחנו בכל גיל".
גם בראיון שהעניקה ל"אנטרטיינמנט וויקלי" שיתפה ת'רון בתובנות שאליהן הגיעה אחרי גיל 40, במיוחד בנוגע למראה החיצוני. "יש שלב בחיים שבו את צריכה להיאבק בזה, ואחריו שלב שבו כבר אין לך מה לעשות. למזלי, עשיתי את 'מונסטר', והפכתי בעקבותיו להרבה יותר בטוחה בעצמי ובמה שיש לי להציע. הסרט העניק לי בגיל 28 תחושת ביטחון בדיוק כמו שיש לי עכשיו, בגיל 42. אני מתבגרת כאישה עם עמוד שדרה הרבה יותר רחב, ושום דבר לא מסיח את דעתי יותר".
הילדים שלך מתגאים בכך שלאמא יש אוסקר?
"זה בכלל לא מזיז להם. מבחינתם אני נהדרת כי אני מכינה להם פנקייקים בכל יום ראשון בבוקר. זה החלק הטוב ביותר באימהוּת. אני זוכרת שבגיל 21 עיתונאים שאלו אותי מה יקרה איתי אחרי שאגיע לגיל 40. עכשיו, כשאני שם, אני מלאה הכרת תודה לקהל שממשיך לצפות בי, ולתקופה הארוכה שבה אני במקצוע הזה. מה גם שאני עדיין עובדת קשה מאוד".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו