שמונה שורות קצרות על פתק קטן, בכתב עגול ועדין, המכילות תוכן חד־משמעי, מספקות צוהר קטן לעולמה של אסתי וינשטיין.
הפתק, שהגיע לידי "ישראל השבוע", נפתח כנהוג אצל כל מי שגדלה בחינוך החרדי, בכתיבת בס"ד בצד ימין למעלה, ומשם ממשיכה בקצוות שטלטלו את חייה ואת חיי משפחתה. "אני מצטערת, שלמה - אני לא יכולה להמשיך לחיות בשקר הזה. אוהבת את הילדים בכל ליבי!" כתבה והמשיכה: "אני לא מתכוונת לעשות 'בעיות' עם כסף כמו עיקולים וכו'... לקחתי המזומן כדי להתחיל..." ומסיימת באיום אובדני שמומש כידוע: "אם תציקו לי יותר מדי - תוזמנו להלוויה..."
שנה בדיוק עברה מאז התאבדה אסתי וינשטיין, וגופתה נמצאה בחוף הקשתות באשדוד. סיפורה הטרגי הסעיר את המדינה כולה. כזכור, וינשטיין יצאה בשאלה, התנתקה ממשפחתה, אך גם כאבה את אובדן בנותיה ולא יכלה לחיות כחרדית. בסופו של דבר היא בחרה להתאבד והותירה אחריה ספר חושפני ("עושה כרצונו", כנרת זמורה דביר) שבו תיארה את סיפור חייה כחרדית המבקשת לצאת בשאלה, ובו גם תיאורים ופנטזיות מיניות, שפגעו במשפחתה החרדית.
סיפורה של וינשטיין נצרב בתודעה הישראלית כטרגדיה אישית שחוותה לנוכח התנכלותם של בני משפחתה אליה.
הפתק שכתבה אסתי לבעלה
חודש אחרי פורסמה בעיתון זה גרסת בני משפחתה החרדית, ששפכה אור נוסף על המקרה והעניקה מקום לטרגדיה שהם חוו כתוצאה מנטישת וינשטיין את המשפחה ואת בנותיה, הקושי והכעסים שצברו הילדות על האם.
הציבור הישראלי התחלק אז בין אלו שתפסו את משפחתה של וינשטיין כאשמה המרכזית בהתאבדותה, ואילו אחרים ראו דווקא את נטישת הבנות כמעשה קשה. לידי מערכת העיתון הגיעו מסמכים מתוך תסקיר הרווחה שנערך לבני המשפחה, כמו גם הדיונים שנערכו בבית הדין הרבני לקראת הגירושים, שמהם עולה תמונת מצב קשה שמתארת את המלכוד בחייה של וינשטיין - מצד אחד הרצון העז לעזוב את העולם החרדי ולחיות כחילונית, ומצד שני האיבוד הצפוי של בנותיה ומשפחתה.
"אסתי היתה העוגן"
פקידת הסעד מטעם אגף הרווחה בעיריית ירושלים מסכמת במסמך מסודר את השיחה שערכה עם וינשטיין וכך היא כותבת: "אסתר, לדבריה, גדלה בבית חסידי קיצוני. כבר בגיל 17 וחצי שודכה, ונישאה לאחר תשעה חודשים. 'כילדה טובה' התאימה עצמה למסגרת, ילדה ילדים, היתה אמא, רעיה, מחנכת, עקרת בית טובה. יחד עם זאת, חיפשה תמיד לעצמה 'נישות' להעשיר את עולמה. למדה אנגלית, הנחיית הורים, עבדה ועוד".
פקידת הסעד מתרשמת ואף כותבת כי "שלמה ידע את שעובר עליה ורצה בטובתה".
עוד הוסיפה כי אסתי ציינה כי תמיד חינכה את בנותיה על פי חסידות גור. וינשטיין "מעידה על עצמה שהקפידה על דברים 'קלה כבחמורה'. תמיד היתה אם זמינה לבנותיה, הקנתה להן ביטחון עצמי, אהבה, פרגנה לכישרונותיהן, היתה עימן בכל רגע נתון. משכך גם רואה את העוצמה שבמשבר, שכן היתה עבורן תמיד העוגן של המשפחה. אסתר מצאה את עצמה במהלך השנים בדילמה קשה. היה עליה לוותר על עצמה כדי להמשיך לשחק את שהתבקש ממנה על ידי הקהילה או לוותר על משפחתה ולחזור בשאלה. אסתר לא מצאה פתרון הולם לדילמה ובחרה לנסות להתאבד. אז חשבה כי זהו הפתרון הכי פחות מכאיב, שכן כך הנזק שייגרם למשפחה יהיה מזערי. כיום חושבת כי המעשה היה מטורף".
•••
אין ספק כי סיפורה המורכב של וינשטיין משתקף מהסקירה של פקידת הסעד: "לאחר המעשה האובדני היה לה ברור שעליה להתנתק, 'אין אמצע', עברה לגור ברמת גן, אולם כעבור עשרה ימים הגעגועים לבנותיה היו בלתי נסבלים עבורה והיא החליטה לשוב הביתה. ברור היה לה אז וגם עכשיו כי לבנות טוב בעולמן. שאי אפשר לעקור אותן מביתן, מחייהן. הבטיחה שלא לעזוב שוב, דיכאה את רצונותיה וצרכיה. במשך שבעה חודשים הרגישה זרה, מבחינה פיזית היתה שם, אך נפשית רצתה להיות עם בנותיה במקום אחר.
דיבר עליה בהערכה. שלמה ואסתי וינשטיין
"כעבור שבעה חודשים שוב עזבה. הבנות לא ידעו להסביר לעצמן מה קרה לאמן, בעבר אנשים חילונים היו מוקצים. גם היא חינכה אותן לכך. הן מתנהלות כיום כלפיה בהתאם לחינוך שאותו קיבלו ממנה. יחד עם זאת, אסתר בטוחה כי בנותיה זקוקות לה. כיום הן כועסות, כואבות ודוחות אותה, אולם בליבן הן זקוקות לה".
עוד מוסיפה פקידת הסעד כי "אסתר בטוחה כי במידה ויתקיימו ביקורים במקום ניטרלי הבנות יתרככו".
לא פחות מעניין הוא הצד של שלמה, בעלה לשעבר של אסתי וינשטיין, כפי שמשתקף מהשיחות ברווחה. "שלמה מתאר את חיי המשפחה בעבר כטובים לדבריו", כותבת פקידת הסעד, "משפחתם בקרב החסידות היתה דוגמה ומודל לחיקוי למשפחות אחרות. יחד עם זאת, לאורך השנים תמיד ראה את ההתלבטות של אסתר באשר לאורח חייהם. היא אהבה חיים פתוחים יותר וככל שיכול היה לאפשר זאת.
"שלמה דיבר בהערכה על אסתר, אמר כי היא חכמה מאוד ומוכשרת בתחומים רבים, אך לא יציבה בהתנהלותה. הבנות לא מבינות את השינוי שחל בה. במשך השנים ניהלו בית קפדני בהתאם לנורמות חסידות גור. הבנות מפחדות להיות בקשר עימה. הן מביעות כעס רב. מבחינתן, חוו שני אירועים טראומטיים בשתי הפעמים שבהן נטשה האם את הבית.
"באירוע הראשון אסתר עשתה ניסיון אובדני שבעקבותיו אושפזה. במהלך האשפוז תמך בה ורצה בהתאוששותה ובחזרתה לביתם. בפועל, בחרה אסתר לעזוב את הבית ולשנות את אורח חייה. אסתר, במשך שבועות, לא יצרה קשר עם הבנות. בהמשך החליטה אסתר לחזור הביתה; מבחינתו של שלמה, סלח לה. רצה להחזיר לבנותיו את הביטחון במשפחה ואת חיי השגרה. שלמה, הבנות, המשפחה המורחבת ובכל הקהילה התגייסו למענה, קיבלו אותה בחזרה 'בידיים פתוחות'. אולם לאחר מספר חודשים נעלמה שוב. הבנות אינן יודעות להסביר את פשר היעלמותה, הן כועסות מאוד. במשך כחמישה חודשים לא יצרה עימן קשר. שלמה מבולבל ולא יודע מה נכון עבור בנותיו. מביע חשש מהביקורים".
פקידת הסעד ממשיכה ומפרטת: "כיום מתקיימים סדרי ראייה בלתי קבועים בביתן. לדברי שלמה, נאלץ להיכנס לעימותים עם הבנות שכן הן לא רוצות לראות את אמן. הן איבדו את האמון בה, חוו דחייה מצידה. כאמור, במשך חמישה חודשים שלא היתה עימן בקשר ולא ניתן היה לאתרה. תקופה זו היתה קשה מאוד עבור הבנות, אולם בהדרגה חזרו לתפקוד וניהלו אורח חיים שגרתי. כשאסתר החליטה ליצור שוב קשר עימן, עולמן שוב התבלבל, הבנות נאלצות שוב להתמודד עם תגובות הסביבה, ההשלכות העתידיות על שידוכן, לימודיהן ועוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו