צו לדורות

"יחידת המילואים שלי רק הולכת וגדלה", צוחק תא"ל (מיל') אפי איתם, ממושב נוב שברמת הגולן. בבדיחה הזו יש יותר משמץ אמת. הוא אב לשמונה וסב ל־24 נכדים. כל השמונה שירתו בצה"ל, וחמישה מהם שירתו כקצינים בסיירת אגוז. לראיון הזה מגיעים שלושה מהבנים, שמשרתים באותה חטיבת מילואים שעליה פיקד גם אביהם: חטיבת אלכסנדרוני. 

"הם גדלו במשפחה שמחה, יציבה, צומחת", הוא אומר בניסיון להסביר את הנטייה של ילדיו לשאוף גבוה בצבא, "אנחנו בית של אנשים אוהבים. אהבה למדינה, כפשוטה. המדינה שלנו, האדמה שלנו, המורשת שלנו, התורה שלנו". 

השנה חוגג צה"ל 70 לחטיבה (שגם כותב שורות אלה נמנה עם לוחמיה), ומשלים מהלך שהחל בשינוי מספרה מחטיבה 609 לחטיבה 3. כעת אוחדו גם שתי העמותות של יוצאי היחידה - אחת של לוחמי תש"ח, ושנייה שמרכזת את פעילות יוצאי היחידה שהשתתפו בקרבות ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. בנוכחות נציגים מכל הדורות, נחנכה בשבוע שעבר אנדרטה בנתניה לזכר נופלי החטיבה, ממלחמת השחרור ועד היום. 

היום רוב לוחמי המילואים בחטיבה הם אלה שבסדיר שירתו בגולני. ייחודה של החטיבה במילואים הוא יכולתה להפעיל כלי רכב משוריינים מיוחדים ("אכזריות" בעגה הצה"לית), וייעודה במלחמה דומה לזה של כוח סדיר. במלחמת לבנון השנייה קיבל אחד הגדודים בחטיבה (גדוד 7012) את צל"ש הרמטכ"ל, והחודש יקבל גדוד אחר בה (גדוד 8101) אות הצטיינות מנשיא המדינה. 

הלוחם המפורסם ביותר של אלכסנדרוני היה אריאל שרון, לימים ראש הממשלה. הוא שירת כמפקד פלוגת הסיור בחטיבה. במלחמת העצמאות, בקרב עקוב מדם שבו השתתפה החטיבה בלטרון, נהרגו רוב הלוחמים. שרון נפצע קשה, אך זחל בשדות ושרד; נחישות שמאפיינת את כל החטיבה.

שיעור בענווה

אפי איתם (65), בעל עיטור המופת, כיהן כחבר כנסת, כיו"ר המפד"ל וכשר בממשלה. היום הוא יו"ר חברה לחיפושי נפט ויזם היי־טק. "את חטיבת אלכסנדרוני קיבלתי במלחמת לבנון הראשונה", הוא מספר, "שנתיים פיקדתי עליה, וזו היתה אחת החוויות המופלאות שהיו לי בצבא. זו הזדמנות יחידה למי שעושה קריירה צבאית להכיר את העולם האזרחי, לקבל פרופורציות על החיים ועל הצבא וקצת ענווה, לראות מסירות. ממש שיעור נפלא". 

אבל איתם מוטרד. הוא חושש מהשינויים שעוברים על צבאות העולם, וקורא למקבלי ההחלטות בישראל להגן על מערך המילואים. "צבאות המילואים הלכו ונעלמו בעקבות דיסוננס כלפי הממסד הצבאי, שנוצר בשל אורח החיים המערבי", הוא קובע, "פתרו את זה באמצעות צבאות מקצועיים, ממומנים למעשה, וטכנולוגיה. צבא המילואים שלנו הוא נכס - בסדר גודל צבאי, בוודאי, אבל גם מעבר לזה. אני שומע היום כל מיני קולות שאומרים שהאיומים השתנו וחלפו. עם כל ההתאמות שצריך, חייבים לזכור שלחטיבת מילואים יש ערך גדול לצבא. 

"אין ספק שיש תהליכים שמסכנים את צבא המילואים ואת עתיד הצבא כפי שאנו מכירים אותו: החדירה האינטנסיבית של טכנולוגיה על פני הנוכחות הפיזית בשדה הקרב. הרבה פעמים אנו מסתכלים מבחוץ על יחידות המילואים ואומרים, 'הם לא מעודכנים, הם קצת כבדים'. אבל מי שיביט ביחידות שפעלו במילואים תחת אש, יראה שהניסיון וההתבגרות מפצים על אי הסדירות". 

מקטרים, לא מפונקים

כאמור, משפחת איתם היא במידה רבה גם משפחת אלכסנדרוני. קחו לדוגמה את רס"ן (מיל') איתמר איתם (36), נשוי ואב לחמישה, מהיישוב הושעיה שבצפון. ביומיום הוא משמש מורה בכפר הנוער הודיות, אבל בחטיבה הוא משרת במילואים כמפקד פלוגת הסיור. "בכל שנה אני מגויס למילואים ל־70 יום", הוא מספר, "זה לא קל, אבל בכל פעם שאני מסיים מילואים אני יוצא עם תחושת גאווה גדולה, עם זריקת מרץ לכמה חודשים". 

האם לדעתו צה"ל והמילואים נותרו בקונצנזוס, גם במדינה מפולגת כישראל? "תמיד מדברים על השסעים בחברה, ברור שהם קיימים", הוא אומר, "אבל במילואים אתה רואה שהמרחב המשותף של כולנו הרבה יותר גדול. באי המילואים הם המיינסטרים הציוני, הפשוט. אצלי בפלוגה יש אנשים מגיל 20 עד מתנדבים בני 50, שממשיכים לעשות מילואים גם כשהם לא חייבים. דתיים, קיבוצניקים, עירונים, סטודנטים, עצמאים, בעלי משפחות - כולם מגיעים. אני לא מרגיש שהחיילים מפונקים. לקטר זה חלק מהמילואים, אבל אנשים מגיעים מתוך ידיעה שהם תורמים למדינה. לא נכון לומר שבאים לדפוק כרטיס והולכים הביתה".

אחיו הגדול, רס"ן (מיל') עמיצור איתם (38), מסכים. עמיצור, אב לחמש בנות המתגורר בראש צורים, מכהן כשופט בביה"ד לעבודה בירושלים ומשרת במילואים כקצין מטה בחטיבה. "חיילי מילואים באים מתוך רצון, אבל לא אוהבים שמבזבזים להם את הזמן", הוא מסביר, "התלונות הן תמיד שעושים מעט מדי, ולכן היום הצבא משקיע בחיילי מילואים - באימונים, בציוד, בתכנון". 

הצעיר מבין ילדי המשפחה הוא סגן (במיל', כמובן) אליאב איתם (26), נשוי פלוס אחד וגר בירושלים. לפני שנה השתחרר מקבע ושובץ ביחידת המילואים של האחים, אך טרם קיבל צו גיוס ליומו הראשון כמילואימניק."האם היה עלי לחץ להגיע לאגוז, ואחר כך לחטיבת המילואים שבה אבא היה מח"ט ושניים מאחיי מפקדים בה? בטוח שכן", הוא מודה, "אבל זה לא בא משם, אלא מהרוח שקיבלנו בבית". 

הוא מעדיף לא להתמודד בראיון עם סוגיות מורכבות דוגמת פרשת אלאור אזריה, או הוויכוח בציונות הדתית לגבי שילוב נשים ביחידות קרביות. אחיו איתמר נחלץ לסייע: "מה שמופלא במילואים הוא שמדברים ומתווכחים, אבל השיח נשאר ברמה החברית. כל הדמוניזציה והפוליטיזציה נעלמות".

עמיצור מסכים: "קח למשל חיילים שמחזיקים בדעות שמאל ובאים לשמור על ההתנחלויות. בוויכוח אולי יגידו שצריך לפנות את המקום הזה, אבל הם יודעים שזו משימה צבאית שקבעה המדינה". 

ואבא אפי חותם: "שלוש בנותיי - אמנה, שהיתה חיילת בחיל האוויר; רעות, קצינת קישור בצנחנים; ורז, ששירתה ביחידה סודית - שירתו ותרמו. בשיח על שירות מעורב, צריך לזכור: שירותים משותפים אף פעם לא היו ולא יהיו. שירות משותף - תמיד היה וגם יהיה בעתיד. לאחרונה סיירתי בחלקת תש"ח בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. קבורות שם לוחמות מהמערכה על ירושלים, מפקדות מעולות. השירות של נשים מצומצם היום ליחידות מסוימות, והן מצטיינות. ההתנהלות של הצבא בנושא חזרה אף היא לאיזון הנכון".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו