בלב חברון, עם רכזי השב"כ

השיחה מתפתחת במהירות. מיד עם הכניסה לקסבה, מרחק יריקה מהיישוב היהודי וממערת המכפלה, מתחילים המקומיים לגשת. הימים הם ימי צום הרמדאן והתנועה בחברון יגעה, אבל רכז השב"כ - דמות מוכרת - מושך מיד תשומת לב. זה לא פלא, בהתחשב בעובדה שהוא מוקף במאבטחים חמושים של השירות, כוח של גולני וגם פקחים בינלאומיים מהכוח הרב־לאומי (TIPH), שמוצבים בעיר מאז הסכם חברון ב־1997 ומקפידים לעקוב אחרינו לאורך כל הסיור.

המחשבה האינטואיטיבית שלנו היתה שאנשי השב"כ לא מוכרים לפלשתינים. שמדובר באנשי צללים, שמגיחים בהפתעה, נפגשים עם המקור שלהם בחשאי ונעלמים. אז לא: רכזי השב"כ מוכרים היטב בחברון. הם מסתובבים ברחוב בגלוי, נכנסים לחנויות, קונים, שותים קפה או מנגבים חומוס עם פלשתינים. המקומיים פונים אליהם בשמם (או ליתר דיוק, בכינוי שלהם) ומנהלים איתם שיחות פתוחות, לפעמים אידיאולוגיות, לרוב אינטרסנטיות. 

מפתיע ככל שזה יישמע, זה בדיוק האינטרס של השב"כ: להראות שהרכז נמצא בשטח. לאפשר למקומיים לגשת אליו ולדבר, ולא פחות מכך, לתת לו שם ופנים וכתובת "נעימה" יותר מאשר גוף מסתורי דמוני ששולט בחייהם מאחורי הקלעים. את החשש המתבקש לביטחונו פותר עניין האבטחה והחיילים; אף אחד כאן לא זוכר מקרה שבו ניסו לפגוע ברכז שב"כ בעת פעילות גלויה בשטח.

מוכרת השטיחים מספרת לרכז שיש לה איזה עניין, אבל מסכימה לפרט רק באנגלית, כדי שבעלי הבסטות הסמוכות לא יבינו. מתברר שהיא רוצה אישור עבודה לבן שלה. הרכז מקשיב, אומר שיבדוק.

בחנות הסמוכה מוכרים ממתקים. הבעלים, אדם מבוגר, ניגש לרכז ולוחץ לו יד. יש ביניהם היכרות ארוכת שנים. בנו של המוכר, עומר נאסר א־דין, יושב בכלא הישראלי כבר 16 שנים. באינתיפאדה השנייה הוא היה מנהיג שוהדא אל־אקצא בחברון, שהיה מעורב בסדרת פיגועים ונשפט לכמה מאסרי עולם. אביו לא מבקש דבר. אנחנו שואלים אותו אם הוא מצטער על מעשי הבן. הוא אומר שלא.

כמה מטרים משם מנהל ג'מאל מראגה את החנות המשפחתית. אבא שלו היה פעם המוכתר של העיר, והוא מכיר כאן את כולם, כולל דורות של רכזי שב"כ, שהקפידו לעבור אצלו כדי לחוש את השטח. "העסקים היום לא טובים", הוא אומר באנגלית רהוטה. "אין כסף, ומעט מאוד תיירים באים לעיר. פעם היה כאן אחרת, שוקק חיים. היום קשה. זה לא ישתנה עד שיהיה שלום".

את המצב הכלכלי הגרוע רואים בכל פינה. בעיקר במחירים. הרבה יותר זול לקנות כאן מאשר בצד הישראלי של חברון. מלפפונים ותפוחים ב־4 שקלים לק"ג, עגבניות ב־4.50 שקלים. "איפה היית?", שואל המוכר את הרכז, שנכנס לקנות שני מגשי כנאפה עגולים, עמוסים בוטנים ופיסטוקים, ב־70 שקלים. "מזמן לא התראינו".

•   •   •

נדיר לראות את השטח מבעד לעיני השב"כ. את האיום, את היעדים, את האתגר. בדרך כלל עובד הארגון במחשכים, בוודאי הרחק מעיני התקשורת. לפני שבועות אחדים הורשינו, הצלם זיו קורן ואני, להצטרף לראשונה לפעילות של רכזי שב"כ בשטח. להסתובב איתם בסמטאות השוק, להציץ למסגד, לדבר עם אנשים ברחוב. לראות את "היעד" דרך העיניים שלהם.

לא במקרה, היעד שנבחר הוא חברון. העיר הקשה ביותר בגדה, האלימה ביותר, הקיצונית ביותר. חברון הדתית (בהשוואה לבית לחם ורמאללה החילוניות־ליברליות) היא מעוזו של חמאס בגדה, העיר שממנה יצאו יותר מחבלים מאשר כל מקום אחר בעשרות השנים האחרונות, ושגם היום נחשבת ליעד העיקרי של השב"כ במאמציו לסכל את הטרור הפלשתיני. מתלווים אלינו רכז הנפה והרכז האחראי ללב חברון.

הנקודה הראשונה שאליה הם מובילים אותנו היא תצפית על הצד הפלשתיני של העיר מהצד היהודי. אנחנו מטפסים לגג בניין מגורים בשכונת תל רומיידה, שאחד מדייריו הוא ברוך מרזל. לרכזים כאן אין דבר וחצי דבר איתו או עם שאר התושבים היהודים של העיר: הם מתעסקים רק בפלשתינים. היהודים הם עניינה של יחידה אחרת בשב"כ.

לצידנו על הגג קבוצת תיירים ותורמים אמריקנים, שמסתפקים בצד היהודי של העיר ונמנעים מלחצות לצד הפלשתיני. הרכזים מצביעים על השכונות השונות ועל המשפחות שגרות בהן. פה חמולת קוואסמה, שם נאטשה וג'עברי ואבו זרייר. לכל אחד מהשמות האלה היסטוריה ארוכה של טרור.

רכז השב"כ והמאבטח בסמטה בקסבה של חברון. אנשי השטח נושאים איתם תמיד את הפיגועים שלא סוכלו // צילום: זיו קורן

אין מי שמכיר את העיר טוב יותר מרכזי השב"כ. היכרות עמוקה, אינטימית. לא רק מי המנהיגים ברמה הפוליטית או מי היעדים ברמה המבצעית, אלא ברמת הפסיפס האנושי: מי גר איפה, מי מכר דירה, מי מסוכסך עם מי, מי נזרק מהבית ומי נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ לסגור את הבסטה בשוק. שום דבר מזה הוא לא רכילות: כל שינוי הוא עוד פיסת מודיעין, שעשויה לסייע בקצה השרשרת בסיכול פיגוע או בלכידת מבצעיו.

הציפייה מהרכז היא שיחיה בשטח, ישחה בו, יכיר אותו טוב יותר מאשר את אזור מגוריו. הבדיחה השגורה בפי הרכזים היא שאת השכנים שלהם בבניין הם לא מכירים, אבל את השכנים בשכונות של חמולות קוואסמה או ג'עברי הם מכירים היטב, בשם ובפנים. סיור איתם בשטח מלמד שזאת ממש לא בדיחה: מרגע שנכנסים לחברון הפלשתינית, הם יודעים לספר על כל בית וכמעט על כל אדם. הבחור שם? אחיו היה מעורב בפיגוע. האישה הזאת? עבדה שנים בישראל.

הדרך לשם עוברת בעבודה אינטנסיבית, מסביב לשעון, שמקצתה במשרד ורובה בשטח. הרכז הוא זרוע הקצה של פעילות השב"כ, שמשלבת יכולות איסוף, ניתוח מידע, מבצעים וחקירות. בהיבט הזה, ספק אם יש בעולם עוד ארגון מודיעין כזה - ביעילות, בסגירת המעגלים הקצרה, באחוזי הסיכול. חלק עיקרי מזה נובע כמובן מהשליטה האבסולוטית של ישראל בשטחים, אבל חלק חשוב לא פחות - מהעובדה שאחרי שנים של מאבק בטרור הפלשתיני, השב"כ הפך לאלוף העולם במלחמה בטרור.

השירות בנוי משלושה מרחבים (שלצדם אגפי המטה): הצפוני, שאחראי לערביי ישראל ולמרחב הגבול עם לבנון, הדרומי, שאחראי לרצועת עזה ולגבול עם מצרים, ומחוז ירושלים והגדה. המרחב הזה הוא החשוב מבין השלושה; בעבר עמדו בראשו, בין היתר, יעקב פרי, ישראל חסון, יובל דיסקין, יורם כהן ורוני אלשיך.

כיום עומד בראש המרחב א'. תחתיו שני ראשי חטיבות - אחת ליהודה וירושלים והשנייה לשומרון, ותחתיהם ראשי מחלקות ורכזי נפה. כל רכז נפה אחראי לשטח מסוים, שבו פועלים כמה רכזי שטח. הרכז בשטח הוא זה שמפעיל את המקורות, מביא את המודיעין, אחראי לסכל פיגועים.

למעשה, הרכז פועל הן בציר גלוי והן בציר סמוי. בגלוי הוא מסתובב בשטח, מדבר עם אנשים, מרחרח מה קורה, בודק את הדופק. בסמוי הוא נפגש עם המקורות שלו במשרדים ובדירות מסתור מאובטחות ומקבל מהם מידע. בין לבין שוהים הרכזים במשרדי הנפה, שם מתבצעת "קבלת קהל" שוטפת של פלשתינים - חלקם "מזומנים" על ידי השב"כ לשיחות וחלקם באים לבקש או לקבל משהו. שם גם מתבצעת עבודת ההיתוך של המודיעין משלל מקורותיו, צירוף של מידע מסוכנים, מהאזנות, מחקירות וממבצעים שנועד לסכל פיגועים. ספוילר: המשרדים אפורים ומשעממים, רחוקים מהדרמה הכמעט יומיומית שהם מייצרים.

•   •   •

רוב הרכזים הם בשנות השלושים לחייהם, נשואים ואבות לילדים (שאותם הם רואים, לדבריהם, מעט מדי). רובם המוחלט יוצאי יחידות קרביות; רבים מהם קצינים ששירתו בשטחים ועזבו את צה"ל לטובת השב"כ.

אבל יש גם כאלה שבאים מהאזרחות, אחרי שעשו קריירה אחרת וחיפשו גיוון. אחד היה עורך דין, כמה היו מהנדסים. הם לא עשו את זה בשביל הכסף. המשכורת אמנם לא רעה (זהה למקבילים בצה"ל ובמוסד וכוללת רכיב משמעותי של שירות מבצעי בשטח), אבל הדגש הוא על האתגר, על העניין, ובעיקר על התוצאה - סיכול פיגועים, לכידת מחבלים, הצלת חיי אדם.

הם משרתים קדנציות ארוכות, חמש ולפעמים אפילו שבע שנים, כדי להכיר היטב את השטח והאנשים, ואחר כך מתקדמים לתפקידי ניהול או לתפקידי שטח אחרים, או פורשים. רק לשם השוואה: משך הקדנציה של מפקד חטיבה מרחבית בצה"ל, מקבילו של הרכז, הוא שנתיים בלבד, וכוח שמגיע לגזרה משרת בה שלושה-ארבעה חודשים. מה שאומר שרכז השב"כ הוא מקור הידע העיקרי בגזרה.

בכניסה לבית הוריו של המחבל שחטף ורצח את שלושת הנערים, עאמר אבו עיישה. הרכז בא לוודא שלא ייצא מהבית הזה מחבל נוסף // צילום: זיו קורן

שלב המיון נמשך חודשים ארוכים, וכולל מבדקים פסיכומטריים, ראיונות אישיים וסימולציות שמדמות דילמות שונות - ובעיקר את היכולת להשיג מידע, להתמודד עם שינויים ועם תקלות ולחבר שלל פרטים לכדי תמונה מודיעינית־מבצעית שלמה. ידיעת ערבית, אגב, אינה תנאי לגיוס, ורק מקצת מהרכזים מתגייסים עם ידע כלשהו, לרוב בסיסי בלבד.

המיונים בוחנים גם את יכולת המשחק של הרכז המיועד ואת כישורי המניפולציה הטבעיים שלו, ובסיומם עובר המועמד תחקיר ביטחוני וועדת קבלה. המועמדים שצולחים את המיונים נשלחים לקורס בן עשרה חודשים, שבו הם לומדים את השפה ואת התרבות הערבית באולפן של השב"כ. הם יוצאים ממנו דוברי ערבית שוטפת, אבל גם לומדים להתנהג כמו המקומיים בסביבה שבה יפעלו: למשל, לעשן נרגילה ולנשק את בן השיח שאיתו הם נפגשים.

השלב הבא הוא קורס רכזים, גם הוא בן עשרה חודשים, שבו לומדים את העבודה עצמה. איך אוספים מודיעין, איך מגייסים מקור, איך מפעילים אותו. בסופו של דבר, כל האמצעים - ההאזנות, המקורות, החקירות - נועדו להביא את המידע שיאפשר לסכל פיגועים. הקורס מלמד את הרכז איך עושים את זה נכון.

בסיום הקורס יוצא הרכז הצעיר לשטח, לתקופת חניכה. הוא עובד כמה חודשים עם רכז ותיק, שמנחה ובודק אותו. לא מעט רכזים מבינים בשלב הזה שהם לא מתאימים. גם המערכת מגלה לא פעם שהיא טעתה. מי שבכל זאת שורד עובר תקופת חניכה נוספת, שבסיומה הוא משובץ כרכז בגזרה.

לרכזים התמחות ספציפית בגזרות השונות. לכל עיר המאפיינים שלה, החמולות שלה, לפעמים הניב והסלנג שלה. הרכז צריך להכיר את הניואנסים, ולכן לא יכול לדלג מגזרה לגזרה.

הפערים גדולים עוד יותר בין המרחבים. הפעלה בחברון שונה מאשר באום אל־פחם, שבה מדובר באזרחים ישראלים, ושונה מאשר ברצועת עזה, שבה צה"ל לא שולט בשטח, ולכן עבודת הרכז נעשית מרחוק, ונעדרים בה המרכיבים של חיכוך מתמיד עם השטח ועם המקורות.

עבודת הרכזים בשטח אינטנסיבית במיוחד. לכל אחד מהם אינספור סיפורים איך עזב את אשתו באמצע סרט, או את ילדיו בבריכה, כדי לרוץ לפגוש מקור שביקש לפגוש אותו בבהילות כדי למסור מידע על פיגוע. הכיסוי הזה מתחייב 24 שעות ביממה. כשרכז יוצא לחופש, הוא מעביר את האחריות לגזרה למישהו אחר. אין מצב שבו מקור ינסה ליצור קשר, או שיגיע מידע על פיגוע, ולא יהיה מי שיקבל אותו.

הרכז עם בעל בסטה בקסבה. בקורס הם לומדים לעשן נרגילה ולנשק את בן שיחם כשהם נפגשים // צילום: זיו קורן

בשנים האחרונות נדרשים רכזי השב"כ להתמחות חדשה: סייבר. השב"כ הוא גוף טכנולוגי, שאוסף מודיעין בשלל שיטות, חלקן הגדול טכנולוגיות. זה לא סוד שחלק מארגוני הטרור משתמשים ברשתות החברתיות להעברת מסרים, ושחלק גדול מהסיכול - בעיקר של מחבלים בודדים - מתבצע על סמך ניתוח מודיעין ופעילות ברשתות, בעיקר בפייסבוק. הרכז חייב להתמצא בכל אלה, ובמידת הצורך, לדעת לפעול ולהפעיל בהן.

רבים בסביבתם היהודית של הרכזים אינם יודעים במה הם עוסקים. גם אנשי צה"ל והמשטרה, שעובדים מול השב"כ באופן הדוק, מכירים אותם רק בכינוי שלהם, ולא בשמם האמיתי. מהסיבה הזאת גם מקפידים המאבטחים של הרכזים שאיש לא יצלם אותם.

הרכזים נעים בחופשיות בכל רחבי הגדה. הם אמנם מלווים בצבא ובמאבטחים, אבל ללא איום ממשי. אולי זו ההרתעה, ואולי העובדה שהטרור המשמעותי פועל במחשכים ולא מבזבז אנרגיה על עימות חסר סיכוי עם אנשי השב"כ.

בכמה מקרים בעבר נרצחו רכזים על ידי מקורות שלהם, בעיקר מתוך נקמה, חרטה או רצון "להלבין" את הבגידה. בינואר 93' נרצח רכז השב"כ חיים נחמני, בן 26, בדירת מפגשים של השב"כ בירושלים, בידי סייען פלשתיני שהפעיל ושני בני דודיו. בפברואר 94' נרצח נעם כהן, בן 28, ברמאללה בידי שלושה מחבלי חמאס, שקיבלו מידע מוקדם על הפגישה המתוכננת עם הסייען הפלשתיני.

מאז גם אבטחת המפגשים עם המקורות עברה שינויים משמעותיים, כדי לצמצם ככל האפשר את הסיכון לחיי הרכזים.

•   •   •

בסופו של יום נמדד הרכז, כמו השב"כ כולו, בפיגועים שסוכלו. כל פיגוע שסוכל הוא הצלחה, כל פיגוע שיצא לפועל הוא כישלון. אין איש שטח בשב"כ שלא נושא איתו את הפיגועים שלא סוכלו.

האירוע הטראומטי האחרון בחברון היה החטיפה והרצח של שלושת הנערים ב־2014. מאז יצאו מהעיר עוד לא מעט פיגועים, בהם כאלה שבוצעו בידי עשרות מחבלים בודדים בגל הטרור של השנתיים האחרונות, אבל פיגוע הנערים הותיר צלקת עמוקה, שהשפעתה קהתה מעט עם חיסול הרוצחים ועם הידיעה שבכך נמנעו פיגועים נוספים.

הרכז הנוכחי בחברון היה כאן גם אז. מספיק להסתכל לו בעיניים כדי להבין שהסיפור הזה ילווה אותו כל חייו. מבחינתו, לכידת הרוצחים היתה משימה אישית לגמרי, גם משום שהפיגוע יצא מגזרתו וגם משום שהמחבלים הסתובבו חופשיים במשך שלושה חודשים, והיה חשש שיבצעו פיגוע נוסף.

קונה כנאפה במהלך הסיבוב בעיר. המטרה: להראות לתושבים שהוא בשטח ולאפשר להם לגשת אליו ולדבר // צילום: זיו קורן

הסיור בעיר מוביל אותנו דרך כמה מקומות שקשורים במישרין לרצח הנערים. כך, למשל, מסגד עבד אל־חי שאהין, אולי הקיצוני מבין המסגדים בחברון, ששטף את מוחם של עשרות מחבלים. כאן נפגשו שני המחבלים שרצחו את הנערים - עאמר אבו עיישה ומרואן קוואסמה, תושבי שכונת משרד הרישוי, שבלבה נמצא המסגד. כאן הם עשו את ההכנות לפיגוע, במהלך התפילות, בידיעה שהם מוגנים ורחוקים מעין השב"כ. לאחר שחוסלו, נתלתה על קיר המסגד כרזה ענקית ועליה תמונותיהם - עדות לתמיכה הרחבה במעשיהם.

כמה רחובות משם נמצא ביתה של משפחת אבו עיישה. חלקו נהרס ונאטם בעקבות הפיגוע, אבל המשפחה עוד כאן, ובמקביל מתחזקת בניין סמוך, שחלקו עדיין בבנייה וחלקו משמש למגורים. הכספים לבנייה הגיעו כנראה מחמאס, כחלק מהתמיכה במשפחות השאהידים.

עומר אבו עיישה, אביו של הרוצח, פותח לנו את השער. הוא מכיר היטב את רכזי השב"כ ופותח מיד בשיחה. מתברר שיש לו שני בנים שנהרגו בפעולות טרור: עאמר, חוטף הנערים, וזייד, שהתפוצץ בתאונת עבודה כשניסה להרכיב מטען חבלה. על שאלה אם הוא תומך במעשיהם הוא משיב בחיוב. "כל עוד ישראל קיימת, תימשך ההתנגדות", הוא אומר. "יש להקריב למען המאבק הזה את כל מה שצריך".

במהלך השיחה, שמתקיימת בעמידה בכניסה לבית, יוצאת גם האם, נאדיה, שמתגלה כקיצונית בהרבה מהאב. היא אומרת שיש לה עוד שני ילדים (כנהוג באיסלאם היא מתייחסת רק לבנים; יש לה גם שתי בנות) - ואם יש צורך, היא מוכנה להקריב גם אותם. אין בלבה טיפת חרטה או צער על הנערים שנרצחו. מה שמטריד אותה כרגע, ועל זה היא רוצה לדבר עם הרכז, זה שישראל (וליתר דיוק, השב"כ) החרימה 1,800 דינר שחמאס העביר לה, כחלק מהמאמץ נגד כספי הטרור.

הרכז מקשיב ומחייך. הוא כבר ביקר בבית הזה עשרות פעמים, והשיחה הזאת היא חלק מריטואל קבוע: הם מתלוננים, הוא מקשיב. הוא בא בעיקר כדי לרחרח, לוודא שלא ייצא מהבית הזה מחבל נוסף.

•   •   •

למבקר מבחוץ נראית חברון שלווה, אפילו מנומנמת. גם הקניון, שביום יום שוקק חיים ומותגים, כמעט ריק בתקופה הזאת של הרמדאן. על המדפים אפשר למצוא את כל הסחורה, בדיוק כמו בארץ, הדבר היחיד שחסר הוא קונים. זו עיר שיש בה עושר ועוני קיצוניים, שרוב תושביה עניים, אם כי יש גם בעלי אמצעים.

השב"כ מאמין בשיפור רמת החיים של התושבים כמענה (חלקי) לאתגר הביטחוני. מבחינתו, כל פלשתיני שעובד ומפרנס בכבוד את משפחתו יחשוב היטב לפני שייצא לבצע פיגוע - כי יש לו מה להפסיד. וככל שאדם יהיה עני ומיואש יותר, הוא עלול להתקרב לטרור.

לכן מתנגד השב"כ בקביעות להטלת סגר כולל על השטחים ולפתרונות נוספים כגון הגבלות תנועה, שיקשו על התושבים הפלשתינים. הסיכון הכרוך בכך הוא מגע רב יותר בין ישראל לפלשתינים, ובמשתמע - יותר פוטנציאל לטרור.

בחברון, שבה חיי הערבים והיהודים כרוכים זה בזה, העסק מסובך בהרבה. הרכז לוקח אותנו לנקודה שבה ירה אלאור אזריה במחבל ליד תל רומיידה, ומשם למקום שבו נורתה התינוקת שלהבת פס. אין כמעט פינה בעיר הזאת שלא היה בה משהו, או מישהו, שהיה קשור לפיגוע כזה או אחר. מציאות שכמעט בלתי אפשרי להסביר לתיירים הזרים המעטים שאנחנו פוגשים בדרך.

החיכוך הזה קשה יותר בחברון מאשר בכל נקודה אחרת בגדה, בייחוד על רקע העובדה ש־700 יהודים גרים כאן בין רבע מיליון פלשתינים. למרות השקט בעיר, אי אפשר לטעות באווירה. האוכלוסייה כאן עוינת, כעוסה, מוטרדת מענייני קיום יומיומיים ומעתידה המדיני. על פי הסקרים, 80 אחוזים מהתושבים תומכים בגלוי בחמאס.

בשנתיים האחרונות נשאב השב"כ לטפל בטרור הסכינאות, או בשמו המכובס "פיגועי הבודדים". המאמץ הזה, שמתבצע ביחד עם צה"ל ולעיתים גם עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, הוא אתגר חדש וקשה, שאינו דורש חדירה להתארגנות טרור אלא למוחם של אנשים, לעיתים עוד לפני שהם עצמם החליטו לבצע את הפיגוע.

הפעילות הזאת מתבצעת בחלקה הגדול ברשתות החברתיות ובאמצעים מודיעיניים לפי שורה של סימנים מעידים. מאז פרץ גל הטרור האחרון, לפני כשנה וחצי, היא הובילה לסיכול של מאות פיגועים ולמעצר של מחבלים פוטנציאליים רבים. מאז תחילת 2017 נהרגו במרחב ירושלים והגדה של השב"כ שישה בני אדם (ארבעה בפיגוע הדריסה בארמון הנציב, תיירת שנדקרה ברכבת הקלה וחייל שנדרס בעפרה), לעומת 17 בשנת 2016 ו־28 ב־2015.

ועדיין, דאגתו העיקרית של השב"כ היא לחמאס הצבאי. זה שלא נראה בעין ולא דוקר ברחובות, אבל זומם בכל רגע לשגר מחבלים לפיגועי התאבדות וחטיפה, שכל אחד מהם עלול להיות קטלני בהרבה ובעל השלכות נרחבות על האזור כולו. לכן מופנית רוב האנרגיה של הרכזים להוצאת מודיעין איכותי מהמקורות הקיימים בחמאס ולגיוס מקורות חדשים.

מידע רב שהצטבר באחרונה מעיד על מאמץ ניכר שמפעילות מפקדות חמאס בעזה ובחו"ל לגלגל פיגוע מהגדה לישראל, כנקמה על חיסולו של בכיר הארגון מאזן פוקהא במארס האחרון בעזה. פוקהא, ממשוחררי עסקת שליט, היה אחראי להפעלה מרחוק של חוליות טרור ביו"ש. הסיבה שיורשיו מתקשים לנקום את מותו נעוצה בעיקר בפעילות האינטנסיבית של השב"כ, שכללה בשבועות האחרונים מעצרים רבים וסיכול של כמה התארגנויות שכבר היו בשלבים מתקדמים של הוצאת פיגוע. מדובר במאמץ אינסופי ("כיסוח דשא", קוראים לזה בשב"כ), שבמסגרתו נעצרו רק ב־2016 יותר מ־300 חשודים בטרור בחברון לבדה.

האתגר הזה מתעצם על רקע כמות אמצעי הלחימה שנמצאת בשטח - עוד יעד קבוע לפעילות של רכזי השב"כ. הדגש העיקרי הוא על מחרטות, שבהן מיוצרים אמצעי לחימה לא חוקיים, בעיקר רובי "קרלו" (דגם מאולתר של תת־מקלע קרל גוסטב). מאז תחילת השנה איתר השב"כ עשר מחרטות כאלה, ובמבצעים משותפים עם צה"ל הן נסגרו והאמל"ח שנמצא בתוכן הוחרם. התוצאה היתה עלייה תלולה במחירי הנשק בגדה - אם בשנה שעברה נמכר רובה קרלו במחיר ממוצע של 2,500 שקלים, השנה מוכרים אותו סוחרי הנשק ב־7,000.

הרכזים בפעילות בשטח, בלב חברון. רובם בשנות השלושים לחייהם, נשואים ואבות לילדים // צילום: זיו קורן

מבחינת התושבים, השב"כ הוא גם איום וגם תקווה: זה ששולט ונלחם בהם, אבל גם זה שמאפשר להם להחזיק את הראש מעל למים. הדברים שזורים זה בזה, ללא יכולת הפרדה. ככל שיגברו הפיגועים תקטן בהכרח החירות האישית־כלכלית, ולהפך. בהיבט הזה, משוכנעים בשב"כ, הצלחתו של הרכז במניעת פיגועים מצילה לא רק חיי ישראלים, אלא גם את אלה של הפלשתינים.

גיוס המקורות הוא אמנות בפני עצמה. המטרה, בפשטות, היא לשכנע אדם לבגוד בערכים, במשפחה, בחברים, ולפעמים גם בדת שלו. מכיוון שהיעד הוא מקורות איכותיים, שקרובים ככל האפשר לליבת הטרור, המטרה היא לקחת מחבל ולהפוך אותו לאחד משלנו, שעובד עבור ישראל.

מקורות טובים עולים כסף, ולכל רכז יש תקציב שנתי שמיועד למטרה הזאת. בתחילת כל שנה מגבש כל מרחב את תוכנית העבודה שלו, ובמסגרתה גם מקצה תקציב לכל נפה. הרכזים יכולים "לשחק" בתקציב הזה, ולשלם ממנו למקורות שהם מפעילים, באישור המנהלים. לא כל המקורות מרוויחים את אותו הסכום; חלקם מקבלים כמה מאות שקלים, אחרים סכומים גדולים בהרבה. מקור ותיק ופורה עשוי להרוויח לא מעט, בוודאי בהשוואה לשכר הממוצע בגדה.

בשב"כ טוענים שכסף הוא לא הגורם העיקרי שמניע את המקורות, וגם לא השיטות המוכרות של שימוש בהיתרי עבודה, באישורי יציאה לחו"ל או בהיתרים לטיפולים רפואיים כדי "לסחוט" פלשתינים לעבוד עבור ישראל. חלק מהמקורות פשוט מרגישים לא שייכים או לא מוערכים מספיק על ידי סביבתם, אחרים מחפשים עניין או ריגושים, והעבודה עם השב"כ נותנת להם את התחושה שהם חיים בסרט ג'יימס בונד. התשלום הוא רק בונוס.

הרכז הוא זה שאמור לזהות את המצוקות ואת הצרכים של המקור, ואת הנקודה שדרכה אפשר להפעיל אותו. לכל אדם חסר משהו או שהוא מסתיר משהו, וזה המקום שבו נכנס לפעולה הרכז, שניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה וביכולת חיבור טובה לאנשים - שתי תכונות הכרחיות כדי להיות רכז מוצלח.

•   •   •

בתחילת כל שנה, ולעיתים גם במהלכה, מוגדרים לכל רכז יעדי העבודה, לרבות המקורות שייעשה ניסיון לגייסם. מרבית הניסיונות, אגב, עולים בתוהו: הרוב המכריע של הפלשתינים שמקבלים פנייה לעבוד עבור השב"כ עונים בשלילה. אלה שבכל זאת מסכימים נכנסים ל"תקופת הכשרה", שבמהלכה מלמד אותם הרכז איך להתנהג, איך להמשיך את חייהם כרגיל בלי להסגיר דבר, איך ליצור קשר בעת הצורך ואיך להעביר מידע בזמן אמת.

ההקפדה על הנהלים היא קריטית כדי לשמור על ביטחונו של המקור. לעיתים נדירות עלולה להיווצר דילמה בין שמירה על חייו לבין הקרבתו במטרה להציל חיי ישראלים. מרחב הדילמה הזה קיים בכל ארגון ביון: האחריות למקור שעובד איתך ובשבילך מול האחריות כלפי האזרחים שחובתך לשמור עליהם.

הדילמה מתעצמת ככל שהמקור בכיר ואסטרטגי יותר, ומוגדר כנכס ייחודי. מקורות כאלה גם מרוויחים יותר ומופעלים למשך זמן רב יותר, לעיתים עשרות שנים. מנגד, יש מקורות שעוזבים אחרי תקופה קצרה, לעיתים שבועות בודדים - אם לבקשתם, ואם משום שהשב"כ מבין שלא יפיק מהם את התועלת הרצויה.

מי ששומר על הקשר עם המקור הוא הרכז, שמהווה עבורו חבר, משענת, לעיתים אבא ואמא, ובוודאי ספונסר כלכלי. הקשר שנוצר בין הרכז למקור הוא כל כך אינטימי, שלעתים מתבקשים רכזים שסיימו את תפקידם להמשיך להפעיל מקור ספציפי, שמוכן לדבר רק איתם.

המקורות נבדקים תמיד, גם הוותיקים שבהם. מכיוון שהמודיעין שהם מספקים עשוי לגלגל שרשרת פעולות (מבצעים ומעצרים), נדרש לוודא שהוא מדויק. עד היום, היו רק מעטים שסיפקו מידע שקרי - לעתים מתוך חרטה על מעשיהם, לעיתים מתוך רצון להרשים את המפעילים שלהם. לכן גם נבדקים חלק מהמקורות בפוליגרף בהתאם לצורך, כדי לוודא שהם דוברי אמת, וגם כדי לשלול את האפשרות שהם משמשים סוכנים כפולים. 

הרכז חייב לשמור על מקורותיו, אבל גם להישמר מהם. לטפח אותם, אבל לא להתאהב בהם. זה אתגר לא פשוט, בעיקר משום שהוא חי בעולם שבין רמת הידיעות שיש לו על השטח (המונח המקצועי בשב"כ הוא כס"ב - כיסוי בסיסי) לבין הרמה שהוא היה רוצה שתהיה לו. הפער הזה קובע את כמות העבודה שהרכז ישקיע: כשחסר לו מידע, הוא לא יישן בלילה, יהיה יותר בשטח, יעשה יותר מעצרים.

מכיוון שהעבודה הופכת לכל כך אישית, כשיוצא פיגוע מהשטח "שלך" - זה אישי לגמרי. ברצח הזוג הנקין באוקטובר 2015, סמוך לשכם, היה רכז הנפה בחופשה משפחתית באילת. בתוך ארבע שעות הוא כבר התייצב בשטח, לצד המח"ט, כדי להוביל את המצוד אחר המחבלים. הם נלכדו כעבור יממה.

גם הרכז בחברון, שהוביל את המצוד אחר החוליה שרצחה את שלושת הנערים, חי בשטח במשך שלושה חודשים, עד שהמחבלים אותרו וחוסלו. בעולם של הרכזים אין דרך אחרת. סיכול הפיגוע הבא והצלת חיי אדם תלויים בהם.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו