טרגדיות שמשנות לחלוטין את חייך מורכבות בדרך כלל מאוסף של רגעים כואבים. אבל עבור אלון נבעה יש רגע אחד מסוים שבו השעון עצר מלכת והעולם קפא. תמונה אחת מסויטת, שבדיוק שנה אחרי, חרותה עמוק בזיכרון ומסרבת להרפות.
"זה רודף אותי כל הזמן, אבל בעיקר לפני השינה. כל לילה כשאני שם את הראש על הכרית, זה מגיע ולא עוזב", הוא משחזר בכאב את הרגע שבו שעט לבית החולים איכילוב בתל אביב בליל הפיגוע במתחם שרונה, בחיפוש אחר אשתו אילנה, בלי לדעת מה מצבה.
"כששמעתי שהעבירו את הפצועים לאיכילוב, מיהרתי לשם. בהתחלה פשוט סירבו לתת לי להיכנס, בגלל כל ההמולה. אמרתי שאני שוטר ושאשתי נמצאת בפנים, אבל זה לא עזר. איכשהו מצאתי דרך להיכנס פנימה והתחלתי לעבור חדר־חדר לחפש אותה.
"ואז ראיתי אותה פתאום שרועה על מיטה בתוך חדר, בלי תזוזה. אנשי צוות תפסו אותי ואמרו לי שאני לא יכול להיכנס. צעקתי שזאת אשתי שם, והם עזבו אותי. דיברתי איתה, והיא לא ענתה. ניסיתי להעיר אותה ולטלטל אותה במשך המון זמן, ואני רק מדבר אליה כל הזמן ואומר לה, 'אילנה, קומי, בבקשה קומי'. אבל שום דבר, אין תזוזה.
"היא כבר לא היתה אז בין החיים, אבל זה פשוט לא עבר לי בראש. לא האמנתי בכלל. היו בחדר רופאים ואנשי צוות שניסו לעצור אותי והחזיקו אותי. התחלתי לצעוק, 'למה אף אחד לא עוזר לה?' עד שאחד הרופאים אמר לי בשקט, 'היא במצב שכבר אי אפשר לעזור לה'.
"אף אחד לא הכין אותי לזה. לא האמנתי בכלל שהיא לא בחיים. זו היתה ממש סצנה מסרט טרגי. והיא רצה לי בראש כל לילה, לא מרפה. שישה אנשי צוות עומדים לידי ושואלים אותי, 'אתה מזהה אותה בוודאות?' אומרים לי שהיא מתה, ואין מה לעשות.
"כל מה שראיתי זה רק מסך שחור. ראיתי את הבנות שלי מול העיניים, ומיד חשבתי על הקטנה שלי, ומה יהיה איתה עכשיו, ואיך נצליח להסתדר".
• • •
ב־8 ביוני 2016 הגיעו למתחם שרונה בתל אביב שני מחבלים פלשתינים לבושים בחליפות ועניבות - בני הדודים מוחמד וחאלד מח'אמרה, שניהם בני 21 מהעיר יטא שבאזור חברון. הם נכנסו למסעדת "מקס ברנר", התיישבו ליד אחד השולחנות וביצעו הזמנה מהתפריט. כעבור זמן קצר קמו ממקומותיהם ופתחו בירי מתתי־מקלע מאולתרים.
שלושה בני אדם נהרגו מהירי - עידו בן־ארי, מיכאל פייגה ומילה מישייב - ושישה נפצעו. אילנה נבעה, שהיתה בסמוך למקום, מתה מדום לב בעת המנוסה מהיורים.
לאחר הירי פתחו שני המחבלים בריצה. אחד מהם נתפס ונוטרל ברחוב הארבעה הסמוך על ידי אחד ממאבטחי המתחם שרדף אחריו, הצליח לירות בו ופצע אותו בינוני. המחבל האחר נעצר כשהוא מסתתר בדירה קרובה לזירה, על ידי בעל הדירה, שוטר שלא היה בתפקיד, זמן קצר לאחר שהכניס אותו לדירה לאחר שהמחבל ביקש כוס מים.
וכך, בלילה מסויט אחד, הפך אלון (43) לאלמן שנשאר לבדו עם ארבע בנות: תהילה שירן (17), לומדת באולפנית בכיתה י"א; נועה (15), לומדת בכיתה ט' בבית הספר צייטלין; לינוי (13), תלמידת כיתה ז' בצייטלין; ובת הזקונים מוריה (11), שסובלת מסי.פי (שיתוק מוחין) קל, אפילפסיה וקושי בהתפתחות. מוריה לומדת בבית ספר מיוחד בתל אביב.
"היא סיעודית לגמרי, דורשת טיפול צמוד במשך כל שעות היממה ולומדת בבית ספר מיוחד. אילנה היתה זאת שטיפלה בה כל הזמן, היא לא עבדה בשנים האחרונות, כדי להיות צמודה אליה", אומר אלון.
אנחנו נפגשים בבית קפה מתחת למקום עבודתו, מפלג תביעות פלילי של מחוז תל אביב, מרחק שתי דקות מהמקום שבו אירע הפיגוע. אלון בן בית במקום, זוכה לתמיכה ולחיבוק כמעט מכל קולגה שבא לסעוד צהריים. הוא משדר חוזק ואופטימיות מעוררי הערצה, אבל הכאב העצום, האהבה והגעגוע לאילנה נמצאים שם, בכל הברה. הם היו יחד קרוב ל־20 שנה.
הוא תל־אביבי במקור, הבכור מבין שני אחים. משפחה של שוטרים. האמא עובדת בתפקידי ניהול במשטרה, והאח הצעיר שוטר סיור בגבעתיים. בצבא שירת כמש"ק משמעת בחיל חימוש, ומיד אחר כך עבר למשטרה. מאז הוא שם, כבר 21 שנה.
"ביצעתי כמעט כל תפקיד שטח, חוץ מיחידת תנועה. בשנה האחרונה אני בתפקיד יותר מנהלתי, גם בגלל האירוע שקרה וגם בגלל מוריה. המשטרה איפשרה לי לעבוד רק שש שעות בבקרים, כדי שאוכל אחר כך להיות עם הבנות".
את אילנה הכיר כשהיה בן 24, והיא בת 22. באר־שבעית צעירה שבאה לבקר את הדודים שלה בתל אביב והתאהבה בו. "נפגשנו בטיילת במקרה. היא טיילה עם בת דודה שלה, ואני הייתי עם חברים. זה היה ביום שישי בערב, וכבר כשראיתי אותה ידעתי שהיא תהיה אשתי.
"היו לה פני מלאך, לא יכולתי להפסיק להתבונן בה. לפי המבטים בינינו ידעתי שזה זה. אחד החברים שלי ניגש אליה ואמר לה, 'חבר שלי ממש נדלק עלייך', ונתן לה את הטלפון שלי.
"חיכיתי לטלפון שלה, חשבתי כבר שהיא לא תתקשר, אבל אחרי שלושה ימים היא צילצלה והתחלנו לדבר. השיחה זרמה, והיה קליק מיידי. קבענו לצאת.
"הפגישה הראשונה היתה גם היא בחוף תל אביב. משם זה פשוט פרח. אהבה ממבט ראשון, לא ידעתי שיש דבר כזה לפני שהכרתי אותה.
"אילנה באה ממשפחה מסורתית חמה משכונה ד' בבאר שבע, לא השכונה הכי קלה בעולם. ילדה אמצעית בין אחות ואח. כשהיתה צעירה למדה בבוקר ועבדה אחרי הצהריים בכל מיני עבודות מזדמנות, כדי לעזור למשפחה שלה, שהתקשתה כלכלית. היא הצליחה לסיים 12 שנות לימוד והוציאה בגרות. למרות הקשיים היא אף פעם לא התלוננה, כי היא גדלה בבית חם ואוהב. יצאנו במשך שנה, עד שהתחתנו".
הם קבעו את ביתם בתל אביב. אילנה עבדה כמזכירה רפואית ברמת אביב. שנה לאחר נישואיהם, נולדה בתם הבכורה תהילה שירן ("שנינו באנו ממשפחות מסורתיות והגדרנו את עצמנו כדתיים־לאומיים, לכן רצינו שם מהתנ"ך בנוסף לשם הרגיל"). אחריה נולדו נועה ולינוי.
"אחרי שמוריה נולדה, אילנה הפסיקה לעבוד. היו למוריה התקפי אפילפסיה מדי שבוע, והיא היתה מאושפזת המון. אילנה היתה איתה תמיד בכל האשפוזים, כשאני נמצא בבית עם הבנות האחרות.
"לא יכולנו להשאיר את מוריה בבית, כי אף אחד לא היה מוכן לשמור עליה מחשש שתקבל התקף. זה אילץ אותנו לא לצאת מהבית בערבים, ובעצם להיות ביחד כל הזמן. שלא לדבר על חו"ל או חופשות בארץ.
"ההתמודדות עם הקשיים האלה הגבילה אותנו מהמון בחינות. המשטרה עזרה לנו מאוד בטיפול בילדה, יש לי רק מילים טובות להגיד על הארגון הזה. הם איפשרו לי לעבוד בבקרים, כדי שבערב יהיה לי זמן למשפחה.
"לי ולאילנה היתה זוגיות מיוחדת, שכולם דיברו עליה וקינאו בה. היינו 17 שנה ביחד, באהבה מוחלטת, חיכינו רק לרגע שבו נוכל להזדקן ביחד. עד שקרה מה שקרה".
• • •
הטרגדיה עצמה תפסה את אלון כשהוא בבית, בדרום תל אביב, שומר על הבנות בעת שאילנה יצאה לבילוי עם חברות ממקום עבודה קודם שלה. בילוי נדיר עבור אמא שהעבירה את רוב זמנה עם בתה הקטנה בבית.
"לפני שהיא יצאה מהבית החמאתי לה. אמרתי לה, 'את כל כך יפה, לכי לבלות ותשכחי מהכל. רק תיהני'. ביקשתי ממנה לדבר איתי 20 דקות לפני שהיא מסיימת את הבילוי, כדי שאבוא לאסוף אותה. לאילנה לא היה רישיון נהיגה, אני הייתי מסיע אותה.
"ממש לא היתה לי שום הרגשה שמשהו הולך לקרות. בחיים לא חשבתי שמשהו רע יכול לקרות לאילנה. זה הרגיש כמו ערב רגיל, ואז התחלתי לקבל בטלפון הודעות שהיה פיגוע בשרונה. מיד התקשרתי אליה, כי ידעתי שהיא נמצאת באזור. לא היתה תשובה. ניסיתי עוד כמה פעמים, ואף אחד לא ענה. זה קצת הטריד אותי, אבל אני בן אדם אופטימי מטבעי, לא חשבתי שמשהו באמת קרה.
"ואז אחת מהחברות שלה, שהיתה איתה שם, התקשרה אלי ואמרה לי, 'אלון, אל תדאג, אילנה התעלפה, היא כרגע בטיפול של מד"א והכל בסדר. היא לא נפגעה מהירי'.
לינוי, אילנה (עם מוריה על ידיה), שירן, אלון ונועה נבעה. הקדישו עצמם לטיפול בבת הזקונים // צילום מהאלבום המשפחתי
"נסעתי מיד לשרונה, כי חשבתי שהיא עדיין שם ומטפלים בה באחד האמבולנסים. עברתי אמבולנס־אמבולנס בניסיון למצוא אותה. היתה שם מהומה גדולה. ראיתי כמה קציני משטרה שאני מכיר, ושאלתי אותם אם הנפגעים עדיין פה. הם אמרו לי לבדוק באמבולנסים. ואז אמר לי אחד החובשים שכל הנפגעים פונו לאיכילוב.
"נסעתי לבית החולים, ובדרך ניסיתי שוב להתקשר אליה לטלפון. ואז ענה לי בחור, אמר שזה הטלפון שלה והוא נמצא אצלו. שאלתי מה מצבה, והוא אמר, 'היא רק התעלפה'. זה מאוד הרגיע אותי. אמרתי לעצמי שאילנה היא אישה חזקה, והעיקר שהיא לא נפגעה מהירי, זה מזל גדול".
כשראה את אשתו שוכבת על המיטה באיכילוב, ניסה לדבר אליה. "סובבתי לה את הפנים ושאלתי, 'אילנה, מה קורה?'. כשהצוות שם הבין שאני בעלה, העובדת הסוציאלית היתה איתי, עד שבאו חברים שלי מהעבודה להיות איתי. הביאו לי מים והציעו לי כדור הרגעה.
"אח של אילנה התקשר אלי לשאול מה איתה, ואמרתי לו שעדיף שיבוא לבד. היה לי ממש קשה לבשר לו. הבנות התקשרו כל רגע, מודאגות. אמרתי להן, 'בודקים את אמא, עדיין לא יודעים מה מצבה'. לא יכולתי לבשר להן, למרות שפחדתי שיגלו איכשהו, מהתקשורת או מהרשתות החברתיות.
"הדבר היחיד שחשבתי עליו, בתוך כל הצער והעצב, זה איך הן שורדות עכשיו. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. ידעתי שאני צריך להיות חזק בשבילן.
"הבנות הלכו לישון בלי לדעת כלום, בתחושה שמטפלים באמא ושיהיה בסדר. אני חושב ששירן הרגישה שמשהו לא בסדר. ב־6:30 בבוקר הגיע צוות מהמשטרה כדי להודיע לבנות. עברנו אחת־אחת. שירן התעלפה כששמעה. נועה היתה על סף התמוטטות, ונוי היתה בהלם מוחלט.
"למוריה לא סיפרנו בהתחלה. רק בצהריים הסברנו לה שאמא לא תבוא יותר, כי היא נהרגה. היא לא ממש הבינה. ברור שאילנה חסרה לה מאוד. מאז האירוע היא כמעט לא ישנה בלילות".
• • •
סיבת המוות הרשמית של אילנה, על פי המכון הפתולוגי, היתה "התקף לב כתוצאה מבהלה". מקרה יוצא דופן, בייחוד לאישה בריאה, שמעולם לא סבלה משום בעיית לב.
"מה שקרה הוא שהיא בכלל עמדה בתור לקפה לנדוור, שקרוב למקס ברנר, ואז היא שמעה יריות והתחילה לרוץ. בעל המסעדה סיפר לי שהכניס אותה ועוד כמה שרצו דרך המטבח, וניסה להוציא אותם דרך רחוב אחר, ושם, מהבהלה הגדולה ומהריצה, היא פשוט חטפה דום לב, נפלה ומתה.
"זה דבר שנחשב די נדיר. היא היתה אישה ללא שום בעיה רפואית, בריאה מאוד. רק כמה חודשים לפני כן חגגנו לה יום הולדת 40. בעל המסעדה סיפר לי שניסה לטפל בה, אבל כבר לא היה מה לעשות".
ביממה שאחרי האסון דרשה המשטרה לנתח את גופתה של אילנה, כדי להכריע אם מותה נגרם כתוצאה מירי המחבלים או מסיבות רפואיות. המשפחה התנגדה נחרצות, בעיקר מסיבות הלכתיות. "הראו לי איך נראית נתיחה לאחר המוות, וזה נראה לי כמו ריסוק אבטיח, מזעזע. גם המשפחה של אילנה סירבה בתוקף. לא היינו מוכנים לזה. ראיתי אותה בבית החולים יפה ושלמה, וככה רציתי שהיא תיקבר, ולא עם תפרים בכל הגוף.
"המשטרה ביקשה את זה כדי לראות אם היה לאילנה מום בלב, וככה לקבוע אם תוכר כנפגעת טרור. במקום להתעסק במועד ההלוויה וכל מה שמסביב, מצאנו את עצמנו מתעסקים בשאלה אם כן לנתח או לא לנתח".
עו"ד גיא נוף, שעובד בבניין שבו עובד אלון, שמע על המקרה והציע לאלון לייצג אותו ללא תשלום. בית משפט השלום בתל אביב נענה לבקשת המשפחה ופסק נגד ביצוע הנתיחה. המשטרה עירערה לבג"ץ.
"כל זה קורה בזמן שאנחנו צריכים לקבור את אילנה. אנשים חיכו בבית העלמין ומתחת לבית עד השעות המאוחרות, עד שב־11 בלילה הוצאנו הודעה שהקבורה לא תהיה היום. רק מאוחר בלילה בג"ץ הכריע חד־משמעית שאין לנתח את הגופה, ושאילנה היא נפגעת טרור. ההד התקשורתי שכל הסיפור יצר הכריע את הכף עבורנו.
"בבוקר התפנינו לקבור את אילנה בחלקה של נפגעי פעולות האיבה בבית עלמין ירקון. לא ישבנו שבעה, בגלל חג השבועות. היו שלושה ימי ביקור מרוכזים עד החג. קיבלנו המון תשומת לב, ואני מודה לכולם על כך. מהמשטרה באו רבים לבקר. המפכ"ל רוני אלשיך בא, ובכלל, קיבלתי תמיכה ענקית. זה משהו שאתה לא מוצא בשום ארגון.
"קיבלתי עזרה גם עם צו הירושה. אני ואילנה ניהלנו חשבון משותף, והכל נעצר לי, כי הוצאת צו ירושה לוקחת כמה חודשים. במשך שמונה חודשים לא יכולתי להוציא כסף. אתה יודע שיש כסף בחשבון, ולא יכול לגעת בו. בסוף, בזכות דוברת המשטרה מירב לפידות, שטילפנה לבנק, הכל סודר".
אלון נבעה עם שירן. "אני מעדיף להשקיע את הזמן בבנות שלי"
חודש אחרי האסון החליט אלון לעבור מהדירה שבה התגורר עם אילנה והבנות לדירה חדשה, שאותה שכרו באזור אחר בתל אביב.
"פשוט לא יכולתי להישאר שם. כל הזיכרונות מאילנה הציפו אותי. כבר אחרי שבוע חיפשתי לנו דירה. עזבנו את הדירה הקודמת כמו שהיא, עם כל הריהוט ומוצרי החשמל, והשכרנו אותה. זה היה ממש כמו היציאה מלבנון, השארנו הכל מאחור, חוץ מקצת בגדים ועוד כמה דברים קטנים, ונטשנו. קנינו הכל מחדש. רציתי שלא יהיה בבית זיכרון כואב, שלא כל דבר בבית יזכיר את אילנה בכל פעם שנסתכל עליו - אם זה השולחן, המקרר או מכונת הכביסה".
האמונה שלך נסדקה?
"אני עדיין אדם מאמין, אבל אחרי האסון, דברים התרופפו, בעיקר כי אין לי את הזמן להקדיש לדת. אין לי זמן ללכת לבית הכנסת, אני נמצא כל הזמן עם מוריה ועם הבנות. שירן דווקא התחזקה קצת מאז המקרה, אבל שאר הבנות פחות".
קשה להתעלם מהחוזק שהוא משדר. הצצה בפרופילים שלו ברשתות החברתיות מגלה לא מעט אופטימיות וניסיון עיקש להמשיך בחיים למרות הקשיים הגדולים.
"מאז המוות של אילנה אני משתדל כל הזמן להעלות תמונות של חופש. אנחנו אוהבים להיות המון בים ובבריכה, לעשות טיולים חד־יומיים בצפון ובדרום. בעיקר המון טבע. מוריה אוהבת סרטים, אז אני הולך איתה הרבה לקולנוע.
"חשוב לי שהבנות יראו שהחיים ממשיכים ולא עוצרים, למרות האסון הנורא. אני לא רוצה שירחמו עלי ויגידו, איזה מסכן.
"לא מזמן העליתי תמונה שלי לאינסטגרם מנמל תל אביב, וקיבלתי המון תגובות של קנאה, כמו 'יפה לך', 'אתה לא עובד' ו'החיים שלך תותים'. אהבתי את זה, כי זה הרגיש לי להיות נורמלי פתאום. זה מראה שהחיים ממשיכים, למרות שבתוך תוכי אף אחד לא יודע מה אני עובר וכמה קשה לי. אני שמח שרואים אותי מחייך ונהנה, והכי חשוב לי שלא ירחמו עלי, ולא על הבנות שלי. אנחנו ממש לא מסכנים, למרות מה שעברנו.
"כל מה שתראה באינסטגרם שלי זה רק תמונות של כיף ואושר והנאות של החיים. נכון שתמונות לחוד ומציאות לחוד, אבל זה מה שאני רוצה שהילדות ירגישו. שיידעו שהחיים ממשיכים, ואסור לשקוע בעצב. אני קם כל בוקר בשביל להיות חזק עבורן.
"בלילות הרבה יותר קשה לי. אני לא נרדם, והגעגועים קשים מנשוא. אילנה חסרה לי בכל מקום. הכי אני מתגעגע לשיחות שלנו. היו לנו שיחות נפש כשהייתי מסיע אותה ממקום למקום, וזה מה שהכי חסר לי.
"מאחר שהעבודה שלי סמוכה למקום הפיגוע, אני עובר ליד שרונה כל בוקר, וזה ממש קשה. גם הבנק קרוב, וגם בית הספר של הבנות. זה מעמת אותך עם הזיכרון כל יום, כל רגע.
"מבחינתי, כל יום הוא באמת סוג של הישרדות, אבל אני לעולם לא אשבר. אני יודע שאני הדבר היחיד שנשאר לבנות שלי, ולא אתן לעצמי להתמוטט. מבפנים אני אולי שבור, אבל להן אני משדר חוזק".
מה עבר עליהן מאז?
"הן היו בכמה מפגשים אצל פסיכולוגים, כדי לדבר על מה שקרה ועל האובדן של אמא. שירן מתמקדת בלימודים, היא לומדת במגמות פיזיקה ומתמטיקה, וגם מדריכה בבני עקיבא כדי להית עסוקה. גם נועה משקיעה המון בלימודים.
"לינוי אוהבת לרכוב על סוסים, שם היא מוצאת את הרוגע שלה. מיד אחרי ההלוויה היא ביקשה לצאת לרכיבה. המנהלת בחווה שבה היא רוכבת אפילו קנתה לה סוס במתנה. זו היתה מחווה מאוד מרגשת.
"מוריה לא הולכת לבית הספר כבר שלושה חודשים, כי היא לא ישנה בלילות. הפסיכולוג אמר שזה עניין נפשי. אני מחכה שתסתיים השנה ונראה מה נעשה.
"היתה לי פגישה עם משרד החינוך, אולי יגדירו אותה כילדה חולה, ואז היא תוכל ללמוד מהבית. זה עלה כאופציה, ואנחנו בודקים כל מיני אפשרויות עם מומחים. אולי ניתן לה כדור שיעזור לה לישון. בבקרים היא נמצאת עם אבא שלי עד שמגיעה העוזרת מהביטוח הלאומי".
"ההורים שלי עוזרים לי המון. גם המשפחה של אילנה עוזרת המון. גיסי מחזק ומלווה אותי, ואני אותו. גם לו קשה. עיקר הקושי הוא עם מוריה. קיצרו לי את ימי העבודה לשש שעות כדי שאוכל לטפל בה, בלי שום הורדה במשכורת. זה המזל שלי. מהביטוח הלאומי קיבלתי עוזרת לחמש שעות ביום, אבל זה לא מספיק. הגשתי בקשה מסודרת לקדם את הצורך במטפלת צמודה למוריה, זה כרגע בדיון. אם אראה שאני לא מצליח להשקיע בבית כמו שצריך, לא תהיה לי ברירה ואעזוב את העבודה".
• • •
לצד הכאב הגדול והניסיון להמשיך הלאה, ברור לאלון שהפיל בחדר הוא שאלת הזוגיות, שתבוא אחרי שיסתיים שלב האבל. עבורו זה לא משהו שנראה בכלל אפשרי בעתיד הקרוב.
"אני כרגע לא במצב שאני מסוגל לאהוב מישהי בכלל. אני דווקא מקבל פניות מנשים, ורבים מנסים לשדך לי, אבל אני ממש לא פנוי לתת אהבה. אני עדיין אוהב את אילנה, ולא מסוגל בכלל לחשוב על מישהי אחרת. מה גם שבזוגיות צריך להשקיע, ואת הזמן שלי אני מעדיף להשקיע בבנות שלי.
"אני חושב שגם לבנות יהיה קשה לראות אותי עכשיו עם אישה אחרת. זה עדיין מוקדם. יש לי גם כבוד והערכה עצומה למשפחה של אילנה, ולא אעשה להם את זה, בוודאי לא כשזה כל כך טרי. מי שתיקח אותי, תיקח מישהו עם גיבנת.
"אני יודע שיש אלמנים שהכירו אישה חדשה בשנה שאחרי המוות. אחד מהם הוא נתן מאיר, שאשתו דפנה ז"ל נרצחה בפיגוע בעתניאל. הכרתי אותו במקרה דרך עמותת 'משפחה אחת', והוא חיזק אותי מאוד. המשפט שהכי זכור לי מהשיחה איתו הוא 'שאף אחד לא ישפוט אותנו. כל מי ששופט אותנו לא היה דקה אחת במקומנו'. וזה נכון. אף אחד לא ירצה להיות דקה אחת במקום שבו אנחנו נמצאים.
"נתן גם אמר לי שכל יום זה לשרוד מחדש. במיוחד בשנה הראשונה. זאת ההישרדות האמיתית, לא בתוכנית טלוויזיה. הוא הזמין אותי לחתונה שלו, שהתקיימה בשבוע שעבר, אבל לא יכולתי ללכת. זה היה יום אחרי האזכרה של אילנה, והייתי ממש גמור. לא הצלחתי להרים את עצמי. איחלתי לו מזל טוב, אני מאוד שמח בשבילו".
את יום השנה למותה של רעייתו יציין אלון בהוצאת ספר תורה מיוחד לזכרה, ובצעדה שתתקיים ב־18 ביוני מאזור הפיגוע במתחם שרונה עד בית הכנסת קהילת יעקב בתל אביב. "חשוב לי מאוד שיבואו המון אנשים. זה יכבד מאוד את זכרה", הוא אומר.
איפה היא הכי חסרה לך?
"היא חסרה לי כל הזמן, בכל מקום. בעיקר בשבתות. אני שואל את עצמי כל הזמן למה זה קרה דווקא לה. היא היתה אישה מלאך והשאירה חלל כל כך עמוק, שצריך למלא אותו. הגעגוע לא פוסק לרגע. אבל אנחנו ממשיכים להיות חזקים, כי חייבים. פשוט חייבים".
לקראת סיום השיחה מגיעה הבת הגדולה, תהילה שירן. היא מתיישבת לידנו, רוצה לספר על אמא שלה, אבל הדמעות זולגות והיא משתנקת מבכי. אלון מלטף אותה. "את לא חייבת, הכל בסדר".
"קשה לה", הוא אומר לי בחיוך נבוך. "באזכרה לאילנה בשבוע שעבר ניגשה אלי המורה של שירן ואמרה לי שהיא ילדה חרוצה מאוד, אבל מגיעה לבית הספר עייפה. הסברתי לה שזה בגלל שהיא משמשת בבית כאמא שנייה למוריה. היא זאת שמקלחת אותה, כי מוריה כבר בגיל ההתבגרות. היא מלבישה אותה ומרדימה אותה לפעמים. זה פוגע לה בלימודים.
"המורה ביקשה שאוריד ממנה את הנטל, אבל אני לא יכול, כי אני חייב עוד עזרה. חמש שעות של המטפלת פשוט לא מספיקות. עם כל הרצון הטוב והסיוע הגדול שביטוח לאומי נותן לי, זה פשוט לא מספיק".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו