הדרך לביתו של יונתן רזאל ביישוב גבעת זאב שמצפון לירושלים עוברת בנוף הררי, בין מחסומי צבא, ואדיות וכפרים ערביים. שלט קטן מצביע על קיצור דרך לאגן האיילות, השכונה החרדית החדשה שנמתחת מערבה, על גדות עמק גדול. הצצה במפה מגלה שמדובר בנחל איילון המפורסם, שמתחיל כאן. כן כן, גם משפחת רזאל גרה ממש על איילון.
על גדות הוואדי פזורים אשכולות של בניינים מאבן ירושלמית, ששוברים את תבנית הנוף הקדמוני. בהמשך, ממש מול בית משפחת רזאל, ממוקם מעיין שבו נוהג הזמר לרחוץ את גופו לפני הופעות. "אם לא במעיין, אני רוחץ במקווה", הוא מחייך.
שעת אחר צהריים, ובית הרזאלים הומה ילדים - שלהם ושל שכנים וחברים שבאו לבקר, קוראים ספרים ומשחקים בבית ובמרפסת. "ברוך השם, יש פה הרבה חיים", אומר רזאל, "חיים זו המילה, חיים זו המטרה, לחיות". על השולחן עוגיות תוצרת בית ואבטיח, ובמטבח קציצות דגים, פירות ובקבוקי מיץ. אין טלוויזיה, אין רדיו, והמחשב היחיד, שמותאם לאורח חיים חרדי, נמצא בחדר העבודה של יונתן. לילדים אין גישה אליו. אין מסכים להתמכר אליהם, ולא תמצאו כאן גם טלפונים חכמים או עיתונים, למעט עלון בית הכנסת וחוברות קומיקס לילדים עם "סיפורי העיירה".
זהו ביתו של אברך, תלמיד חכם, הכל צנוע ופונקציונלי. יונתן (44), שבשנים האחרונות החל ללמוד תורה "ברצינות רבה", כהגדרתו, מנסה להיזכר מתי צפה לאחרונה בטלוויזיה. "נדמה לי שזו היתה הסדרה 'טווין פיקס'. צפיתי בה כשעבדתי בהוסטל בירושלים, שבו טיפלתי בילדים עיוורים ובילדים עם פיגור. הייתי אז בן 23 ואני זוכר סדרה אפלולית, מסתורית, עם הרבה מאוד רבדים. היה מעניין מאוד". בקולנוע לא ביקר יותר מ־20 שנה, "אני לא נגד קולנוע, פשוט ברוב הדברים אסור לי לצפות. אני צריך שזה יהיה נקי".
אתה עצמך מופיע בטלוויזיה.
"מופיע ואוהב מאוד, ואשמח גם אולי להשתתף באיזה פרויקט, אולי להגיש. כילד לא היתה טלוויזיה אצלנו בבית, בלי קשר לדת. הסכנה בטלוויזיה היא מתכנים שלא שולטים בהם, כמו פרסומות שבהן הכל נמכר על ידי צעירה עירומה. הסכנה השנייה היא ההתמכרות והרביצה מול זה, בלי לעשות שום דבר אחר. אני רואה בטיסות אנשים יושבים 11 שעות ברצף וצופים בסרט אחר סרט. זה אומר משהו על התרבות שלנו".
היית רוצה לשפוט בתוכנית ריאליטי מוסיקלית בטלוויזיה?
"ראיתי בטעות ממש חצי שעה של זה, אצל ההורים של אשתי במוצאי שבת. לא הייתי עושה דבר כזה, כי אני לא רוצה לפגוע באף אחד אישית ולתת לו הרגשה שלא אהבו אותו. אני אשמח לכתוב מוסיקה לסדרת טלוויזיה, סרט קולנוע או הצגת תיאטרון, אלא אם כן זה משהו שאני לא מסכים עם האמירה שלו. אגב, לתיאטרון מותר לנו ללכת. הלכתי להצגות. יש כמובן סוגיות מורכבות של שחקניות ומה הן לובשות".
שישה בנים ובנות מגדל רזאל עם רעייתו יעל (36) בבית שטוף השמש, שבו הם מתגוררים בשנה וחצי האחרונות: רבקי (11 וחצי), שחייה ניצלו בנס לאחר שנפלה מגג ביתם הקודם, בשכונת נחלאות בירושלים, ביום העצמאות לפני שבע שנים; חנה (10); שושנה (9); משה יוסף (6 וחצי); בת שבע (4); ומרדכי (שנה וחודשיים), פעוט בלונדיני יפהפה ותכול עיניים.
"פיזית וחיצונית רבקי היא מאה אחוזים בסדר", אומר האב על התאונה שאיימה לקרוע ממנו את בתו. "לא רואים עליה, אבל נפשית היא עוד מתמודדת, וזה לא פשוט. שנה וחצי מחייה היא עברה תהליך ארוך וכואב של שיקום וחזרה לחיים".
יעל, מומחית לחינוך מיוחד, מטפלת בששת הילדים. היא מספרת שרבקי נסעה היום באוטובוס לירושלים עם אחיה הקטן משה, ללמוד שיעור חליל ולבלות עם סבה וסבתה בנחלאות. ולא, היא לא חוששת לשלוח אותם לבד.
בצמוד לקיר הכניסה עומד פסנתר, המשמש את רזאל ביצירת השירים. "הוא הקרקע שממנה אני מצמיח את המוסיקה, יש לי עליו כבר אלפי שעות טיסה", הוא אומר. ממול ארון גדול של ספרי קודש, ועליו פמוטים ושתי חנוכיות. כאן הגה וכתב רזאל את האלבום השלישי שלו, "פותח לב", שיצא השבוע. הסינגל הבולט ממנו, "נווה תלאות", כבר גרף חצי מיליון צפיות ביוטיוב. ארבעה שירים נוספים מתוך האלבום רשמו יחד כ־2 מיליון צפיות. לא רע לזמר שלרוב הקהל שלו אין כלל גישה למחשב או לאינטרנט. רזאל עצמו, אגב, לא יכול לבדוק את מספרי הצפיות שלו ביו־טיוב, כי המחשב שלו חסום לגלישה באתר.
אני לא פראייר ולא אהבל
האלבום החדש מגיע אחרי שני אלבומים, שקיבעו את מעמדו של רזאל כיוצר החרדי הבכיר בישראל, כזה שהצליח להתחבב על כל שכבות העם. את אלבום הבכורה, "סך הכל" (2007), הפיק לו מוסיקלית אביתר בנאי. הוא כלל את הדואט "ציון", בביצוע שניהם, ואת השיר "דרור יקרא", שהפכו ללהיטים.
האלבום השני, "בין הצלילים" (2012), יצא בחברת NMC והגיע, כקודמו, למעמד של אלבום פלטינה. איתו חדר רזאל עמוק למיינסטרים הגלגלצי, עם השירים "והיא שעמדה" ו"קטונתי". על שיר הנושא, "בין הצלילים", זכה בפרס אקו"ם לעידוד היצירה. על "קטונתי" זכה בפרס אקו"ם לשיר השנה.
"כל מה שהשגתי עד עכשיו הוא עבורי מתנת חינם", הוא אומר. "האלבום החדש הוא חיפוש דרך מוסיקלי ויצירתי. רציתי לחזור בו לתמימות המטורפת, שהיתה אצלי באלבום הראשון, וגם קצת בשני. הרי פרשתי ממוסיקה בגיל 23, אחרי תואר בניצוח שעשיתי בארץ. התקבלתי אז ללימודי מוסיקה גבוהים באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, אבל אחרי שנה עזבתי, כי הרגשתי שאני רוצה לחזור לארץ ללמוד תורה. עבדתי כרועה צאן ובהוסטל. גם למדתי שנה פסיכולוגיה. בכלל לא חשבתי להיות זמר ולא חשבתי שאגיע לגלגלצ. לא היתה לי שום מחשבה פלייליסטית. כלום. עשיתי את מה שהיה בי.
"אני מרגיש קצת כמו פורסט גאמפ כזה, שהכל קורה לו במקרה. דווקא כשראיתי שהמוסיקה מצליחה ונוגעת באנשים, פחדתי למחזר. באלבום החדש חששתי להיכנס למלכודת של מנוחה על זרי הדפנה של השטנץ. המלחמה היתה לא לשכפל ולא לשחזר את ההצלחה. לא לטפוח לעצמי על השכם. לכן רציתי קודם כל להקשיב פנימה למה שיוצא ממני, כמו שהייתי באלבומים הראשונים, לנסות לבוא בתמימות".
התוצאה אכן מגוונת יותר מבעבר. באלבום השלישי תמצאו שיר בגוון מזרחי ("כתר"), שיר גוספל ("הללויה"), דאנס חסידי בצליל עשיר ("הטוב"), רוקנרול אריאל זילברי ("מי שאמר"), אתני־עולם ("נפשנו חיכתה"), קלאסי־תזמורתי ("עכשיו אני עף"), וכמובן, בלדות יפות ("פותח לב", "נווה תלאות", "עשה למען") בסגנון שהפך לסימן ההיכר שלו.
"שיחררתי כאן את הרסן המוסיקלי. עשיתי שירים בסגנונות שחלמתי, שהיתה לי תאווה אליהם. אם בא ממני משהו יותר חריף או קיצוני אני הולך עם זה, לא מנסה לשכתב או למצוא חן. רציתי להיות קצת אקספרימנטלי, לא הגבלתי את עצמי. הקלטתי, למשל, שיר עם צלצולי צרור מפתחות ונקישה על כוסות ('הללויה')".
לדבריו, מאות אלפי שקלים הושקעו בפרויקט. "חלק מהכסף בא ממני, חלק מחברת התקליטים וחלק ממשקיעים שמאמינים במה שאני עושה, גם אידיאולוגית, ורצו לעזור לזה לקרות. בעזרת השם, זה יכול להיות כלכלי. מי שעוזר לי הוא השותף והמנהל האישי שלי, אלון חלמיש, שהולך איתי מתחילת הדרך".
בחוצות ירושלים. "בחגיגות החמישים לאיחוד העיר ישבתי בחו"ל והרגשתי בגלות, כמו איזה סוכן מוסד" // צילום: קובי קלמנוביץ'
מתוך 11 שירי האלבום החדש, שאותו הפיק בשיתוף עם המתופף אלון יופה, שמונה טקסטים נלקחו ממקורות יהודיים - תפילות, תהילים, גמרא, סליחות, הרב קוק והרב מימון. את שלושת השירים הנותרים כתב בעצמו, ואת התוצרת הלחין, עיבד והתאים להרמוניות סימפוניות.
מתי יש לך זמן לשבת ליד הפסנתר כשהבית מלא בצהלת ילדים?
"בשעות הבוקר המוקדמות מאוד, או אחרי שהילדים הולכים לבית הספר. אז יש לי שעה של שקט, לפני שאני בעצמי הולך ללמוד בכולל 'עליות אליהו'. עד 14:00 אני לא רואה אף אחד, אין טלפונים ואין שום דבר. זה דורש הקרבה מצד אשתי, יעל, שהיא איתי בתוך החלום הזה של המוסיקה, מטפלת בילדים.
"אחרי הכולל אני חוזר הביתה לשעה־שעתיים, להיות עם הילדים. הם מנגנים, אני לומד עם הבן שלי משניות ומשחק איתם. חשוב לי מאוד להיות נוכח. ב־16:00 אני יוצא מהבית לעבודה: או שיש לי הופעה באותו ערב, או שאני נוסע לסטודיו שלי בשכונת נחלאות, שם עבדתי על האלבום בשנתיים האחרונות. בימים שבהם אין הופעות אני חוזר הביתה עד 20:00, להשכבות לישון. הילדים רואים אותי הרבה יחסית. זה חשוב לי מאוד. ואז בלילה אני יושב על הפסנתר".
את הטקסטים רצה לקחת הפעם לכיוון אישי יותר. "פתחתי בשיר הנושא, 'פותח לב', שהוא מאוד חושפני מבחינתי. אני שר בו שאני נכנע, 'רוצה להיות לב בשר, אדם חי'. אני מדבר על השינוי שאני רוצה לעשות בחיים, שהוא שינוי פנימי. אני מרגיש שיש לי הרבה מגבלות פנימיות".
למשל?
"בהרבה דברים אני קטן, לא מספיק פתוח לאחרים, חש קושי ופחדים. הלב של כולנו אטום וקטן ומלא צלקות, ואנחנו מלאים בקטנוניות ובנקמנות, במקום לפרגן לאחרים, ואפילו לעצמנו. אם הייתי עצלן או קטן אמונה, באה השאלה, 'למה עשיתי את זה? יכול היה להיות כל כך שמח'. זה בכל תחום בחיים.
"אנחנו בשר ודם, והשאיפה היא להיות אדם חי ולא לחזור על אותן טעויות, להשתחרר מהתכונות שכובלות אותנו, להשתנות. יש אנשים שאני רואה אותם, והם מתים. פיזית הם חיים, אבל הם מתים בדעות וברגשות. כבולים. האלבום מדבר על לפתוח את הלב, שזה החלום. אני שואף להיות אדם יותר רגיש ואמיתי, יותר סבלני, אוהב וקשוב לזולת".
בשיר המצליח באלבום, "נווה תלאות", שנכנס לגלגלצ, אתה שר: "אז עכשיו אני יורד אל הים, לבכות בעדי ובעד ביתי, לבכות בעדי ובעד חיי, ובעד עולמי". על מה אתה בוכה, בעצם?
"העולם הזה מתעתע, הוא מבוך. יש המון שאלות שעולות. גם כאדם מאמין, השאלות לא נפסקות. אני מתלבט בדרך ובודק איפה טעיתי, בלי סוף. למשל, חינוך הילדים. החינוך החרדי מגביל את הילדים, למרות שהם לומדים כל מה שצריך, כולל אנגלית וחשבון וגיאוגרפיה ומוסיקה וציור. אני לא פראייר ולא אהבל. למדתי בתיכון חילוני, ואני יודע מה זה אומר מסיבות ובילויים וחברות וחברים ואינטרנט.
"אני רוצה שלילדים שלי תהיה ילדות שמחה, שירגישו שהם חיים. מצד שני, חשובים לי הערכים היהודיים, וזה אומר הגבלות".
בשיר "שובה" באלבום מארח רזאל את בנו משה יוסף (בן 6 וחצי) ואת אור חיים בצלאל, בנו של אחיו הצעיר, הזמר והיוצר אהרון רזאל. "הבן שלי הוא לא ילד פלא עם קול זהב, אבל הוא מאוד מוסיקלי ומנגן מדהים בפסנתר ובכלי הקשה. זה קטע קטן, בשביל שירגיש שותף. מצד שני, חשוב לי שילמד תורה בחדר, ואני לא רוצה שיהיה לגמרי פרפורמר בשלב הזה".
יש תחרות פנימית במשפחה מול אחיך אהרון?
"לא אגיד שאין מתחים בכלל, אבל הבסיס שלנו הוא של אהבה וחיבור. אני מבוגר מאהרון רק בשנה וחצי. גדלנו מיטה ליד מיטה, ותמיד היינו יחד. שנינו עוד בשלב הבנייה של עצמנו. לו יש את הקהל שלו, ולי יש את שלי. אם הקהל משותף, זה נפלא.
"אנחנו מחזקים זה את זה לפעמים בהופעות. הסגנונות שלנו משלימים. אהרון יותר פתוח ושמח, ואני יותר מופנם והרמוני על הפסנתר. אנחנו עושים הרבה הופעות משותפות שלא מתפרסמות, ואני גם שר באלבום החדש שלו, שייצא בקרוב. אולי נעשה מתישהו מופע משותף רשמי או אלבום משותף".
גרוב עם רמי קלינשטיין
רזאל נולד ב־1973 בניו יורק, להורים שהכירו כדוקטורנטים לפסיכולוגיה. בגיל שנה וחצי עלתה המשפחה ארצה, לשכונת נחלאות בירושלים, והתקרבה בהדרגה לדת, עד שחזרה בתשובה. כילד שאב רזאל השפעות מוסיקליות מבית הכנסת הפרסי שבשכונה ומחינוך למוסיקה קלאסית ורוקנרול שקיבל מהוריו (אמו בוגרת פסטיבל וודסטוק). כנער דתי למד בתיכון החילוני שליד האקדמיה למוסיקה בירושלים, ובמקביל למד נגינה בפסנתר ובצ'לו והלחנה. "הייתי מקובל ואהוב בבית הספר, וכדתי בין חילונים היתה לי חוויה מאוד נעימה, שבנתה אצלי בנפש אמונה שאפשר לחיות יחד", הוא אומר.
הוא נחשב ל"ילד פלא", גויס לצה"ל כמוסיקאי מצטיין ושירת כמעבד וכפסנתרן של להקות צבאיות, בתקופת הלהיט "חורף 73'" של להקת חיל חינוך. לצידו שירתו הכוכבים לעתיד עידן אלתרמן, טל מוסרי וגיל ססובר.
במקביל עבד כמעבד עם תזמורות דוגמת סימפונט רעננה ועם אמנים כשלמה ארצי, יוני רכטר, שלמה גרוניך וארקדי דוכין, שעם חלקם גם הופיע. "בעבר הופעתי עם הבנאים, מאיר, אהוד ואביתר. אני אוהב את עידן רייכל ואת יוני רכטר, שאותו אני מעריץ מילדות. גם את עמיר בניון אני אוהב ורציתי שהוא ישיר איתי שיר באלבום החדש. זה לא יצא בסוף".
עם אחיו, המוסיקאי אהרון רזאל. "לו יש את הקהל שלו ולי יש את שלי" // צילום: מרים צחי
תוך כדי שיחתנו, בנסיעה ברחובות ירושלים, מזהה רזאל את אחיו אהרון מדבר עם שולי רנד. "אני מעריץ גדול של שולי והייתי שמח להתחבר גם איתו".
מה דעתך על ההצלחה המתמשכת של המוסיקה היהודית־רוחנית, שרנד ואתה נחשבים מהבולטים בה בעשור האחרון?
"זה קשור בעומק לזה שאנשים, גם חילונים, רוצים להיות מחוברים כיום לדת, אבל בלי כפייה. המדינה הזו הוקמה על ידי חילונים, חלקם קומוניסטים, אבל כיום אנשים רוצים את המסורת. יש להם צורך להיות מחוברים לעם שלהם. חילונים לומדים פעם בשבוע דף גמרא או פרשת השבוע, ושומעים מוסיקה יהודית. זה כבר לא רק המסורתיים, שהלכו בשבת בבוקר לבית כנסת ובצהריים למשחק של בית"ר, אלא אשכנזים חילונים, שמגדירים את עצמם חילונים ורוצים חלק מהיהדות בחיים שלהם, בלי להתבייש. המוסיקה משקפת את התהליך ומהווה זרז שלו".
וכשרוקר כמו ברי סחרוף נכנס לעניין הזה?
"ברי הוא מוסיקאי־על, ואני מעריץ אותו, בלי להמעיט באחרים. תראה, כשאורי זוהר חזר בתשובה כתבו עליו שירי הספד כאילו הוא מת. פעם חוזרים בתשובה היו שורפים דיסקים ומתרחקים ממוסיקה. היום אמנים חוזרים בתשובה וממשיכים לעשות רוקנרול. אמן כמו ברי יכול היום לשיר אבן גבירול וקצת ללמוד גמרא, והוא עדיין רוק סטאר היסטרי. הוא מכניס את האמונה לחיים שלו בלי שהיא תאיים על מעמדו ובלי שהוא נהיה 'טליבאניסט'".
אתה מכיר פופ צעיר? סטטיק ובן־אל מדברים אליך?
"אני שומע הרבה דברים ברדיו באוטו, ולפעמים מוצא את עצמי רוקד עם הידיים, אבל אני פחות בקיא בשמות. אני מתעדכן גם דרך חברת התקליטים שלי, NMC, או מחברים שעובדים בתחנות רדיו ושולחים לי שירים שאני 'חייב לשמוע'. זמרות אני שומע רק לצורך עבודה, כדי ללמוד, להתוודע, להכיר. זה מותר".
כשרזאל מתלבט, הוא מתייעץ עם רבנים. הם מלווים אותו, לדבריו, יותר מ־20 שנה. "הרב קיאלי, הרב גנץ, הרב גלאי, אפילו עם הרב קנייבסקי (ממנהיגי הציבור החרדי־ליטאי; א"נ) אני בקשר. הם מאוד מעודדים אותי להמשיך".
בהתחלה רצה "להיות כמו אורי זוהר, לזרוק את המוסיקה ולהיסגר בישיבה", אבל הרבנים לא הסכימו. "אמרו לי שזה הכישרון שלי, ושלא אוותר עליו. זאת התלבטות, עד כמה להשקיע במוסיקה, שבחרה אותי כמו התורה, שיש בה משהו מהפנט. יש בי סוג של קרע, כי גם המוסיקה וגם התורה הן טוטאליות. אני נמשך לשתיהן פיזית. הצלחתי למצוא את האיזון ביניהן, ואולי בגלל זה אני לא קורא למה שאני עושה 'קריירה', אלא שליחות או תפקיד".
עיקר השליחות שלו מגיע על הבמה, שם הוא משתדל לפנות אל ליבם של קהלים מגוּונים ככל האפשר. הוא מופיע בפאבים, בקיבוצים ובחתונות, רבות מהן של חילונים. "בשנה שעברה היו לי סדרה של הופעות עם התזמורת האנדלוסית וסדרה עם רמי קלינשטיין. ההופעות שלי הרבה יותר גרוביות ומקפיצות מהאלבומים".
בריקודים הוא מבקש מהקהל להקפיד על הפרדה בין נשים לגברים, מתוך כבוד הדדי ("לא עם מחיצה, אבל גם לא יחד"). במקום שמגיש אוכל לא כשר הוא לא יופיע. "אני לא כופה, רק לא יכול להיות שם. לא אכפת לי איך הבנות בפאב מתלבשות, אבל הרקדה מעורבת ואוכל לא כשר הם הקווים האדומים שלי".
בשבוע שעבר טס רזאל להופיע במונטריאול ובניו יורק מול קהל מעורב של יהודים דתיים וחילונים ("יצאתי בדיוק כשהנשיא טראמפ הגיע לארץ, הרגשתי כמו עסקת חליפין"). ב־21 ביוני הוא יעלה מופע בהיכל התרבות בראשון לציון, בליווי תזמורת סימפונית של 50 נגנים.
מעניין שדווקא אתה לא היית בארץ בחגיגות היובל לאיחוד ירושלים.
"זה באמת היה לי מוזר. אמנם נולדתי בניו יורק, אבל אני ירושלמי בדמי וחוֹוה את עצמי כירושלמי. ההופעות בחו"ל נסגרו הרבה לפני שמפיקי האירועים בירושלים התקשרו, וכבר הייתי מחויב. ישבתי בחו"ל והרגשתי בגלות, כמו איזה סוכן מוסד. ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב. הייתי אמור לחגוג את יום ירושלים בארץ".
מה הפתרון שלך לסוגיית ירושלים?
"אין לי סובלנות כלפי הנוכחות המוסלמית בהר הבית. ברור לי שהכל שקר וכזב. זה הבית שלנו, וגם הם מודים בזה. הם שם כמעשה של פולשנות והתגרות. היחס של הערבים הוא פוגעני, מתגרה ושקרי, כולל לממצאים ארכיאולוגיים. הר הבית שלנו.
"הדתות האחרות מנסות למחוק את ההיסטוריה, אבל האמת תנצח. כחרדי, התפיסה שלי פחות אקטיביסטית. אני מאמין שלא צריך לתפוס בכוח ולא בעד לעשות אקט פוליטי, מעשי, צבאי. אני מאמין שהמצב של ירושלים משקף אותנו כעם. רק אם נשתנה ונחזור לעצמנו, נכיר בדתנו ובלאומנו, הם יבינו שטענותיהם שקריות ומופרכות".
ראיתי איך טדי קולק לא צם
את השיחה בינינו רזאל פותח בתפילה: "שכל מה שאגיד יהיה טוב ויעשה רק טוב לעם ישראל. שלא אוציא שום שטות מהפה שלי, שלא אפגע, לא אכאיב ולא אטעה, שיהיה הכל טהור" - מי שציפה לפגוש אברך מרחף שכולו רוחניות וראשו בשמיים, מתבדה במהרה. רזאל הוא אדם פיקח ומהיר מחשבה ותפיסה, שיודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע, ומשכיל לנווט את הקריירה שלו בהצלחה.
הוא חושב ומדבר מהר, עד כדי בליעת מילים. משתמש בביטויים כמו "מגניב" ו"סבבה". יודע מה להגיד ומתי, ובעיקר מה לא. נזהר מליפול לבורות. כשהוא נשאל שאלה שהתשובה עליה מורכבת או עלולה לסבך אותו, הוא עוצר, נושם עמוקות, עוצם עיניים, ממלמל בשפתיו, ואחרי כחצי דקה פוקח עיניים, נושם ומשיב.
זה קורה, למשל, כשאני שואל אותו על כוכבוּת והערצה. "אני לא מחשיב את עצמי כוכב ולא מרגיש ככה. החיים שלי מאפשרים לי לא להרגיש ככה. לא תשכנע אותי שאני כזה. אני חי בלי אינטרנט ובלי טלוויזיה, והפוקוס שלי הוא על בית ולימוד תורה.
"מבחינתי, המפגש עם הקהל בהופעות הוא מהלך משותף של חיבור ושמחה. אני מאוד משתדל להשאיר את האגו בצד, בלי אנרגיות של גאווה, לוק חיצוני והערצה. אני לא עולה לבמה כדי לדפוק שואו ושכולם ימחאו לי כפיים, אלא מרגיש כמעט כמו בשירה בציבור. הקהל בא כדי לחוות איתי את הצלילים של הדור הזה, של העם. וזה חזק.
"אני מנסה לתת במוסיקה שלי סוג של מתנה. להביא בה רוחניות, רגש, חשיבה. התמורה הגדולה שלי היא שאני מרגיש שזה באמת מזיז אנשים, נוגע בהם. שהם יתרגשו. החלום שלי הוא לגעת במקומות אמיתיים בנפש שלהם. שיעשו משהו טוב, שפחות ישנאו ויותר יאהבו אחד את השני".
אתה שואף גם לחזק אמונה של אנשים?
"לא בראש שלי להגיד לאנשים להיות יותר מאמינים או לחזור בתשובה. אני רוצה שהמוסיקה שלי תגרום לאדם להגיד שהוא פחות שונא.
"אחת הצרות בחברה שלנו היא שאנחנו חיים על סטריאוטיפים. הרבה אנשים, משני צידי המתרס, דתיים וחילונים, סובלים מאנטגוניזם כלפי חלקים מסוימים בחברה, בגלל ריחוק ובורות ותדמית ציבורית שיש להם. אם מישהו ייהנה ממוסיקה של אדם ששייך לקבוצה מסוימת, הוא פחות ישנא אותה. זה יותר מלגשר על הפערים, זה לשבור את הסטריאוטיפים. זה משהו אנושי.
"אם מישהו רואה אותי, החרדי, על הבמה, אולי בפעם הבאה הוא לא יגיד שהחרדים זה כמו אפגניסטן. אני רוצה לפתוח לאנשים את הלב. שהחילונים לא ישנאו את הדת ולא ישנאו את השבת. שלא יהיה קשה להם לפתוח סידור או להדליק נרות. בעיניי זו מתנה מאוד גדולה, ואני לא היחיד בה".
איך זה מתיישב עם הטענות ההדדיות לכפייה, למשל בנושא השבת, ששוב בכותרות?
"זו סוגיה מאוד מורכבת", הוא אומר, ועושה פאוזה של דקה שלמה. "אי אפשר לכפות ואסור לכפות. לפי מגילת העצמאות, אנחנו מדינה יהודית־דמוקרטית, בלי כפייה. לא יכניסו אותך לכלא ולא יקנסו אותך כי נסעת בשבת. אבל יש פה שאלה אמיתית וויכוח מה הדמות ומה הצביון של המדינה הזאת.
"לדעתי, רוב עם ישראל אוהב שיש למדינה ערך יהודי, שהיא לא עוד מדינה חילונית כמו שבדיה. יש קבוצה חילונית שהיתה רוצה מדינה בלי צביון יהודי. אני לא כועס עליהם, כי אדם שאין לו שום מגע עם הדת לא מבין מה רוצים ממנו. הוא רוצה לנסוע בשבת, ואני יכול להבין את זה".
יש סיבה שהוא מבין: שנה אחת מחייו הבוגרים היה רזאל חילוני. "זה קרה בצבא, כשחיפשתי את עצמי ופלירטטתי עם החילוניות. למשך כמה חודשים אפילו הורדתי את הכיפה, אבל לא הייתי חילוני במובן שפרקתי כל עול. לא התפרעתי במסיבות בתל אביב. שמרתי כשרות ולא נסעתי בשבת. חיפשתי את דרכי, נתתי לעצמי חופש לשאול איפה אני בסיפור הזה ולמה אני מתפלל.
"עברתי עם עצמי תהליך בירור, אבל היה לי מאוד לא טוב. העולם החילוני לא דיבר אלי מספיק. הרגשתי ריקנות וחסרו לי הלימוד והשבת. הרגשתי שאני לא מקבל סיפוק רוחני ורגשי. מצאתי אז את החושך".
גם היום הוא חי בצמידות גדולה לחילונים. "המשפחה של אשתי חילונית. אנחנו נוסעים אליהם, למושב רמות שבגולן, כל שבת שנייה או שלישית, כבר 13 שנה. זו חתיכת פרויקט. הם הולכים לקראתנו בהרבה דברים, למשל לא מדליקים טלוויזיה, ואפילו שמו לכבודנו שעון שבת והכשירו את המטבח.
"גם אנחנו עושים מאמץ. הם נוסעים ברכב ויוצאים החוצה לדבר בטלפון, והילדים שלי רואים את זה. במושב אנשים עושים מנגלים ומכוניות עוברות ברחוב. מבחינתנו זה סוג של שליחות, אנחנו לא בתוך הקופסה שלנו. אני בחיים לא אגיד להם מה לא לעשות. דווקא בבית חילוני מצאנו מרחב משותף. מה שקורה עכשיו בתל אביב זה שאנשים לא מסכימים על מהו המרחב המשותף".
שבת זה היום היחיד בשבוע שבו אפשר לנסוע עם הילדים לטיול.
"אני מבין. אף אחד לא יגיד לך לא לעשות את זה. אבל ברגע שאתה רוצה גם קניונים ותחבורה ציבורית, אתה כופה, כי את המרחב הציבורי הרסת. המלחמה פה היא על הצביון. צביון יהודי זה אומר שמקומות ציבוריים סגורים בשבת. בבית שלך תעשה מה שאתה רוצה. אף דתי לא יגיד לך לא לנסוע באוטו שלך.
"התורה היא לא מיסיונרית, אנשים טועים בזה. אין דבר כזה 'מחזירים בתשובה'. אני מכיר אנשים כאלה. הם נותנים שיעורים וכותבים ספרים, אבל לא נכנסים לבן אדם לחיים ואומרים לו לשנות אותם. הם לא כופים עליו להפסיק משהו.
"אנשים אוכלים בתשעה באב. מבחינתי, זה כמו לא לעמוד בצפירה ביום השואה. נרצחו בחורבן בית המקדש 2 מיליון יהודים. כילד אני זוכר את טדי קולק ז"ל (ראש עיריית ירושלים; א"נ) אוכל במסעדה בתשעה באב. זה עושה משהו בהרגשה הפנימית הציבורית, שיש לה טון מסוים".
יש דברים שהיהדות לא נותנת להם פתרון, כמו קהילת הלהט"בים או נישואים עם לא יהודים.
"אלה סוגיות מאוד מורכבות. מי שרוצה להתחתן מחוץ ליהדות מוותר על היהדות, כמו ילד שעוזב את בית ההורים והולך לגור במקום אחר".
לאן עוד היית חולם להתפתח?
"בגיל 16 נפגשתי עם ליאונרד ברנשטיין, כשבא לנצח על הפילהרמונית בבנייני האומה. היתה לו סוויטה עם פסנתר כנף במלון קינג דיוויד. ניגנתי לו כמה יצירות ומאוד התרגשתי. החלום שלי אז היה להיות מנצח, והוא אמר לי שלא כל אחד זוכה בזה, ושאם ניפגש שוב, זה כתוב בכוכבים. כעבור שנה הוא נפטר. בדיעבד קראתי ביוגרפיה שלו והבנתי שהוא לא היה אדם כמו שחשבתי (ברנשטיין היה הומוסקסואל, א"נ).
"ניצחתי על תזמורת בשיר אחד בהופעה של סטיבי וונדר, כשהופיע עם סימפונט רעננה, שאיתה עבדתי כמעבד. גם הלחנתי פרק של תהילים במיוחד לביצוע של לאונרד כהן, בלי שידעתי שבערוב ימיו הוא מתקרב לדת. ניסיתי להגיע אליו בכל מיני דרכים, אבל נתקלתי בדלתות נעולות.
"החלום שלי הוא לקחת הפסקה של כמה שבועות ולנסוע לחו"ל ללמוד מוסיקה, להתפתח. אולי להיות שוליה של מפיק־על כמו בריאן אינו או דניאל לנואה. אני רוצה לעשות דברים. להכיר, לטעום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו