"אף אחד לא סותם לנו את הפה"

דורי בן זאב כועס. כמו רבים אחרים, גם הוא משוכנע שהמהלך של סגירת רשות השידור - מבלי להידרש לשאלה אם היה מוצדק או לא - היה ראוי שייעשה בצורה אחרת. "בכל מקום שבו יש אנשים צריכה להיות רגישות כלפי הנפש שלהם, וכאן זכינו לרמה גבוהה מאוד של חוסר רגישות", הוא אומר, "מה שנעשה פה נעשה בצורה בוטה ומכנית, כמעט חסר תקדים בסגירה של מפעל או מקום שמשמעותו תקשורת. היה כאן חוסר תקשורת ברמה הגבוהה ביותר. יש כאן כמובן תולדה של המון סיפורים, כמו דעתנו על רשות השידור והחוליים שלה, אבל לא אכנס לזה. כן חשוב לזכור שכאשר לגוף ציבורי נכנסת אנרגיה של פוליטיקה, מתחיל חוסר היגיינה בוועדים, במעמדות הפנימיים, בכספים. אולי מנהל טוב היה יכול לפתור את זה או לפתור דברים אחרים".

אבל אחרי הסערה, הרדיו המשיך לנגן, ובן זאב ממשיך לשדר, בגלגולה החדש של תחנת המוזיקה 88FM. עד היום התמחתה התחנה במוסיקה מגוונת שמחוץ לזרם המרכזי, ובימים הראשונים לשידורי התחנה במסגרת "כאן" התעוררה מחאה של אלפי מאזינים. אלו טוענים שמנהלי הרדיו והמוסיקה החדשים מנסים להפוך את 88FM, ובשמה החדש "כאן 88", לתואמת גלגלצ, על ידי כך שהם מכתיבים לעורכים ולשדרנים אילו שירים לשדר. לטענתם, מדובר בעיקר בלהיטי מיינסטרים, ופחות במוסיקה על פי טעמם האישי המגוון. אלפי מאזינים הצטרפו לקבוצת הפייסבוק "משמר 88", חתמו על עצומה ומפעילים לחצים על מנהלים בתאגיד, ואף מתכננים הפגנה מול בניין הרדיו החדש שברחוב קרמניצקי בתל אביב.

מי שהמחאה הכניסה אותו לעין הסערה הוא דורי בן זאב, מוותיקי השדרנים בישראל, המגיש ב"כאן 88" בכל יום שישי את התוכנית "בן זאב לסוף שבוע". "אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזאת שבה רשת חברתית היא חלק מאנרגיה של יצירה ועשייה", הוא אומר, "שידורי התאגיד נמצאים בהרצה כדי ללמוד, לאבחן ולהשתמש בכל המשובים האלה של המאזינים. הציבור מוטרד, ואני גם כן חש את זה על בשרי כשאני פוגש אנשים ברחוב. בתוך התחנה אנחנו חשים שיש הקשבה מאוד גדולה למה שקורה בחוץ. אני יכול להרגיע את כולם שקולם יישמע. לא סותמים לנו את הפה ואנחנו לא פיונים. אחנו מנסים דרך מסוימת ומדובר בתהליך. נגמרו 81 שנה של קול ישראל, ונהיה 'כאן' עם מנהלים שהגיעו עם קווים מסוימים לניהול והבנה מסוימת במוסיקה. אנחנו רוצים שהם יצליחו, וגם הם מחפשים את הדרך".

88 הופכת למתחרה של גלגלצ או שהיא תשמור על הצביון שאפיין אותה עד היום?

"אני חושב שהצביון צריך להישמר. 88 הצטיינה בעומק, באיכות ובמגוון רחב. אנחנו תחנה ציבורית ולא מסחרית. אנחנו תרבותיים ואיכותיים. נשמור על זה וניתן עוד טעם חדש. אני מאמין גדול מאוד במוסיקה טובה שבוחרים בני אדם, ולא מוסיקה רנדומלית של מחשבים. בתוכנית שלי, אגב, אף אחד לא מתערב בבחירת המוסיקה. לכל הדואגים אני יכול להרגיע ולומר שאנחנו עם הדגל של 88 ולא לדאוג".

נדמה שהמחאה של מאזיני 88FM סותרת את התיאוריה שבעידן היו־טיוב, כשכל אחד יכול להאזין לאיזו מוסיקה שיחפוץ בכל זמן נתון בטלפון החכם, המוסיקה ברדיו מתייתרת ואיתה תפקידי העורך והמגיש. נראה שדווקא כשההיצע המוסיקלי האינסופי מונח בכף היד, אנשים מחפשים את איש המוסיקה בעל הטעם שיידע לסנן ולבחור עבורם את המוץ מן הבר. בן זאב מסביר: "אי אפשר להתחרות באינטימיות של הרדיו, שדרכה אתה מקבל את המוסיקה. הקרבה והחום של הרדיו יוצרים אצל המאזין תחושה של תרבותיות ושמישהו שם מדבר אליו, וזה מייצר הרגלי האזנה שקשה להיפרד מהם".

את הפרידה שלו מרשות השידור חגג בן זאב בתוכניתו כמו שהוא אוהב, בביצוע שיר חצי־היתולי חצי־סאטירי, "פרידה מהשידור הציבורי", שכתב קובי לוריא, לפי "שיר פרידה" של שלמה ארצי. בן זאב מנה את שמותיהם של כוכבי הרשות לדורותיה, כגון יעקב אחימאיר, אריה גולן, אילה חסון, נועם גיל־אור, ירון אנוש, אורן נהרי, גדעון הוד, אבי אתגר ועוד ועוד, עד למשה חובב ולנחמיה בן אברהם. חלק מהשמות שהזכיר בשיר לא המשיכו לתאגיד ונאלצו ללכת הביתה.

בן זאב מתייחס בחיוב למעבר לתאגיד, למרות הביקורת שלו על התהליך שבו הדברים נעשו. "לדעתי הרייטינג של ערוץ 1 יישאר נמוך, אבל בתחושה שלי הרווחנו כאן משהו. מכת הגרזן היתה לטובת היצירה, ולדעתי השידור עצמו ירוויח מזה מאוד מאוד. אני שומע את תחנות הרדיו ורואה את החיפוש והרצון והיכולת להתעורר ולעשות דברים חדשים, והם נשמעים אחרת, כאילו יצאו לחופשי. אז מה קרה פה? התפנה התדר התת־מודע של הקטנוניות, השתלטנות והרוע ושיחרר את הכל. יצאנו לחופשי, עם הכאב ועם זה שלא נתנו לנו לארוז כמו שצריך, ועם זה שנשארו שם ארכיונים שהם אוצרות של המדינה. והבניין שם, מה היה רע בו? למה עברנו לפה?"

התוכנית האהובה שלו "בן זאב לסוף שבוע", שמשודרת כאמור בימי שישי, עברה משעה 12:00 בצהריים לשעה 16:00. לא שינוי דרמטי, ובכל זאת הוא מתכוון להתחדש וגם לשמור על הקיים בעזרת שותפיו לעשייתה: אלון אבידר, איריס כנר, קובי לוריא ואחיו ערן בן זאב, שמגיש פינה שבועית. "התחושה והאנרגיה הן שאני לא לבד ושאני עושה משהו שהוא תולדה של כמה כישרונות", מציין בן זאב, "תוכנית כמו שלי צריכה לשמור על קלילות, נעימות ומוסיקה טובה, מוסיקה אולי יותר רחבה. זו תוכנית פופ עם מגוון רחב, לצעירים, למבוגרים, לאמצע. יש אזוטריה, יש פרודיות ויש קטעים תיאטרליים. למשל, השירים הסאטיריים שכותב קובי לוריא זו סאטירה מתוך אהבה גדולה לארץ, כי התוכנית היא חוויה ישראלית, על כל שלוחותיה וגרורותיה".

"לגבי המעבר בשעות, ב־12:00 זו תוכנית יותר לוהטת, 16:00 זה כבר יותר רגיעה, האנרגיה יורדת אל בין האילנות. עד 18:00 זה רגיעה ממש, אני כבר כמעט נכנס לשבת. ההתייחסות היא יותר נינוחה. אני בטוח שעם הזמן יהיו שינויים בגישה, בטון הדיבור, במוסיקה, אבל התפיסה היא אותו דבר: הומור, שיגעון, רוח שטות, אבל הנימה תהיה אחרת".

 

רובין וויליאמס מקומי

אני פוגש אותו ליד האולפן החדש שממנו הוא משדר, בבניין החדש של התאגיד במרכז תל אביב. אחרי ארוחת צהריים בבית קפה סמוך הוא נינוח וחייכני, אבל גם מסתגל עדיין למקום החדש. "הקשר עם המאזינים בתוכנית הראשונה היה נהדר", הוא אומר בשמחה, "אבל נכנסתי לאולפן חדש שצריך להתרגל אליו. בעשר הדקות הראשונות הייתי צריך להתרגל גם לשעה, אז אמרתי ש־16:00 זה ה־12:00 החדש", הוא אומר וצוחק.

את הרעיון שאשב באולפן בזמן השידור הראשון שלו בתאגיד דחה בן זאב על הסף. "כשאני משדר אף אחד חוץ ממני לא נמצא באולפן, גם לא טכנאי שידור. אפילו אני לפעמים לא נמצא שם", הוא אומר בהומור האופייני לו, "זה כי יש לי מחויבות למאזין, ואם עוד אדם נמצא שם עם האנרגיות שלו, אני לא נמצא עם המאזין. בשידור המוח שלי נמצא באזור סטרילי, וכל נוכחות נוספת עלולה להפריע לו עם חיידקים. זה לא שאני לא יכול להתגבר, אני יכול, אבל אין צורך. אני משדר לבד בלי טכנאי ומכניס לבד חדשות ופרסומות".

אותו קונספט חופשי של "מה שאני רוצה" הוא זה שהפך את בן זאב לדמות מהאהובות ביותר ברדיו הישראלי לדורותיו, עם מאפיינים בולטים של הומור, נונסנס, שובבות, "מופרעות", דקירות קטנות בקונצנזוס ותחושה של מישהו שלא הולך בתלם. בן זאב עצמו חולל את המהפכה, אי אז בתחילת שנות ה־70, כשהביא את הרדיו האינטימי לגלי צה"ל המכופתרת והמעונבת. "אני בהחלט החלוץ", הוא מסכים, "היתה תקופה שהיו בה שתי תחנות בארץ, ובגלי צה"ל היתה אז איזושהי פתיחות לתרבות אחרת בזכות המפקד דאז, יצחק לבני, שהיה איש של תרבות אוניברסלית. התחלתי בפינות ג'אז בשעה 11 בבוקר אצל עיינה אילון, שידרתי פרינג' באמצע הבוקר. אחר כך פינות אצל רם עברון כדמות רומנית שעושה התעמלות.

"ואז באתי לתוכנית האישית שלי ברדיו, כשאני רוצה רדיו שהוא לפי אמות מידה של הדור הצעיר והחיילים. חיפשתי להפוך את הרדיו לדומה לרוקנרול שאז השמענו, ביטלס ולד זפלין ו'שיער'. התקופה איפשרה זעזוע שהיה מאוד לגיטימי". הוא מסכים עם ההשוואה שאני מציע, לדמות שדרן הרדיו שגילם רובין וויליאמס בסרט הפולחן "בוקר טוב וייטנאם". "אני ה'גוד מורנינג וייטנאם' של ישראל, גם במובן של הצבא, כולל בתגובות של אנשי הצבא אלי בתוך הרדיו שלהם", הוא מאשר.

והיום, כשפוליטיקאים בודקים את התאגיד בזכוכית מגדלת?

"אני חושב שהמקום שעושה את האש ושורף וגורם לכוויות זה לא המקום שאני נמצא בו, שעושה שמח ונותן את הגוד טיים. הניהול של ד"ר משה מורד, מנהל 88FM, שליווה את המשבר חודשים אחורה, גרם לנו להיכנס להתחדשות של התאגיד בצורה מאוד הומוגנית, שזה לא פשוט לעשות. הוא, אגב, הביא אותי ל־88 ביום שנכנס לתפקיד. אני שם כבר שש שנים. לפני כן שייטתי בין תחנות. היתה תקופה די ארוכה של כמה שנים שלא שידרתי וזה מאוד הפריע לי, מאוד חרה לי שאני לא משדר, ולא אצטנע ואומר שזה גם לא כיף כלפי המאזינים".

והוא צודק. אין ישראלי שלא יזהה את הקול של דורי בן זאב, שמלווה את עולם התרבות והתקשורת המקומי כבר כמעט 50 שנה. מי שלא האזין לו ברדיו או צפה בו בטלוויזיה או על הבמה, שמע אותו לבטח בפרסומות שבהן הוא מככב כקריין כבר שנים ארוכות.

 

סיפורי פוגי

הוא נולד כאלדורי בן זאב ב־15 במארס 1949, כבן בכור לשחקן מרדכי בן זאב ולבתיה, מורה וחובבת אופרה. "גרנו ברחוב מוסינזון בתל אביב והיתה לי ילדות עשירה בתרבות. הסתובבתי לאבא שלי השחקן בין הרגליים בתיאטרון. אמי היתה מורה מיתולוגית וחובבת תרבות גדולה. הייתי ילד טוב עם המון רצונות וגירויים תרבותיים ותזזיות. ההורים שלי היו מודאגים אבל נתנו לזה מקום".

הרדיו ליווה אותו כל חייו. "אם תשחק עם אותיות השם שלי, אז 'דורי' זה 'רדיו'. גדלתי בבית שבו הרדיו היה כמו ארון הקודש. ממנו בקעו התרבות והחיים, ממוסיקה, דרך תסכיתים ועד למשפט אייכמן. כילד הייתי מסתובב בבית הספר וכאילו מראיין ילדים אחרים. בצבא התחלתי בתיאטרון צה"ל ושיחקתי ב'אנה פרנק'. אחרי זה עברתי ללהקת גיסות השריון ואז באתי למפקד הגיס וביקשתי לעבור לגלי צה"ל. הוא עצמו הסיע אותי לשם וביקש שיסדרו לי תקן. התחלתי לעבוד ככתב. במלחמת ההתשה טסתי לרפידים עם קצינים בכירים והיתה הרעשה בקו המעוזים. נכנסתי לחדר מלא אלונקות עם פצועים והתחלתי לראיין אותם. ואז חשתי תחושת בחילה, לא יכולתי לעשות את זה. יצאתי החוצה והלכתי למפקדה עם הקצינים הבכירים, נכנסתי ושאלתי איך אפשר להגיע למעוזים. הם פרצו בצחוק. למחרת נסעתי למעוזים והתחלתי להקליט דרישות שלום של חיילים".

בן זאב על הוריו,מרדכי ובתיה ז"ל

מתפקיד כתב עבר לתפקיד השדרן והפך לכוכב בגלי צה"ל בתוכנית הד"שים "ממנו אלייך", שהוא עצמו קרא לה "כלבים רצים חופשי". בתוכנית הונח הבסיס ללהקת כוורת, שחבריה, שאז עוד שירתו בלהקת הנח"ל, הקליטו עבורו מערכונים שאותם שידר במסגרת "פינת פוגי". "כששמעתי אותם במשחקי המילים, באינטליגנציה, בתכנים, בסיפור, במוסיקליות ובתזזית החדה שלהם, הרגשתי שהרווחתי משהו שהקפיץ את התוכנית". גם להקת הג'אז הפלטינה, שגם בה תמך כשדרן, הנציחה את שמו בשיר "די ג'יי דורי".

ולא רק רדיו. בתחילת הסבנטיז הפך בן זאב למולטי טאלנט עוד לפני שהמונח הזה עשה עלייה. מיד אחרי השירות הצבאי שיחק בתיאטרון במחזמר "עיר הגברים" (1970), בטלוויזיה בתוכניות "לול" של "חבורת "לול", והחל מ־1977 הנחה את תוכנית הפופ "עוד להיט" ("הופעתי שם עם שיר שלי ובסוף הצילומים ביקשו ממני שאעבור לתפקיד מנחה"). בקולנוע שיחק ב"חגיגה לעיניים" וב"הקרב על הוועד", וכבר מגיל צעיר הופיע על במות בידור ובברים ובמועדונים במופעי "חלטורה" בליווי פסנתר שבהם היה משכיב את הקהל מצחוק, הרבה לפני שבישראל ידעו לאיית "סטנד־אפ קומדי".

"הייתי צעיר והיו לי הרבה מאוד אנרגיות לעשות הרבה דברים במקביל", הוא מספר, "כשרציתי שיקרו איתי דברים דחפתי לכיוון שלהם כי רציתי ליצור ולהתפתח. לא היתה לי פרוטקציה שקשורה למוניטין. אתה צריך לרצות, לפעול, ליזום, ליצור קשרים, לפנות, כי לא תמיד אתה בתודעה של כולם כל הזמן. היה גם פער מאוד גדול בין איפה שהיתה ההצלחה ואיפה שהיתה הנשמה, ולא תמיד היו לי הכלים להכיל את כל הטוב הזה. לפעמים הושפעתי מעוצמת הקהל שאהב אותי במקומות שהייתי בהם".

 

געגועים למאיר

באמצע שנות ה־70 הפך בן זאב עצמו לזמר, כשהוציא את אלבום הבכורה "הכיוון מערב", עם שירים ומערכונים מהרדיו. באלבום השתתפו כוכבי התקופה, ובהם שלום חנוך, גידי גוב, אריאל זילבר, דני ליטני, יצחק קלפטר ושלישיית שוקולד מנטה מסטיק. מאז ועד היום הוציא עוד שישה אלבומים, שכללו להיטים מצליחים דוגמת "לֶמון טְרי", "ואתם רוקדים", "גנבים", "סוף שבוע בכפר", "לאה גנוב", "שיר הבלבול" ושיר הילדים "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול".

במרוצת השנים כתב שירים לאמנים רבים, ובהם "רדיו חזק" ללהקת תיסלם, והשתתף בלהיט "ים לבן" של להקת נוער שוליים. בשנת 2000 הפיק את האלבום "מודה אני" של חברו המנוח מאיר אריאל ז"ל, כשנה אחר מותו. בד בבד הפיק והנחה שני מופעים גדולים לזכרו של אריאל, "עם הגב לים" בשנת 2000 בקיסריה ו"ערב כחול עמוק" בשנה העוקבת, ובכך ייסד את מסורת מופעי המחווה השנתיים לאריאל, שנמשכת עד היום.

גם הפרויקט החדש שלו מתבסס על הקשר האישי עם הטרובדור המנוח. "אני מעלה ערב ג'אז משירי מאיר, שבו אני שר גרסאות מיוחדות לשירים אהובים שלו בליווי רביעיית נגנים, קורא טקסטים שלו ומספר על החברות בינינו. היתה שנה שלמה שבה גרתי בקיבוץ שלו, משמרות, רק כדי להיות קרוב אליו. עד היום הוא חסר לי מאוד מאוד. התחלתי כבר להופיע עם המופע הזה והיה מלא. אגיע איתו באוגוסט לפסטיבל הג'אז באילת".

לא מאלה שמבכים את מותה של התרבות הישראלית ההיא // צילום: אריק סולטן

בן זאב היה שם כשאריאל עבד על האלבום הראשון שלו, שהעבודה עליו ארכה כמה שנים. "האלבום יצא ב־1978 למרות שכבר ב־1973 היו לו את השירים, אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור. לדעתי הוא היה בפוסט טראומה. באתי לבקר אותו בסואץ (אריאל השתתף כצנחן במילואים בקרבות הקשים לכיבוש העיר, א"נ) כדי לראיין אותו לרדיו. תוך כדי הראיון היתה כוננות ספיגה ומאיר והחבר'ה השאירו לי קסדה ויצאו החוצה לעמדות. הצצתי החוצה וראיתי נותבים עפים באוויר. חזרתי מהר פנימה לבונקר והתקפלתי כמה שיכולתי".

למרות הקרבה למאיר אריאל, לחבורת לול וללהקת כוורת, ואף שהוא עצמו אושיה תרבותית, בן זאב הוא לא מאלה שמבכים את מותה של התרבות הישראלית ההיא. "אני לא חי בעבר, אלא בהווה ורוצה לחוש את העתיד. יש לי ראייה היסטורית ומרחבית ואני רואה מורשת מדהימה. גדלתי בתוך יצירה גדולה של תיאטרון, קולנוע ומוסיקה. מרד הנעורים שלי ושל בני דורי בא ממקום מאוד ערכי, לא מתוך שנאה ונקמה במה שהיה לפנינו. אני לא יכול למרוד ב'תרנגולים' וב'שלישיית גשר הירקון', בדברים שגדלתי עליהם. המהפכה של אריק איינשטיין, אורי זוהר, שלום חנוך ושיסל, שהייתי חלק ממנה, היתה לאורם של ההורים והאבות המייסדים, כי מי שאין לו את היסודות האלה גם נשמע ככה. את אריק הכרתי מגיל צעיר. העבודה הראשונה שלו אחרי הצבא היתה אצל אבא שלי, מרדכי בן זאב, בתיאטרון הסמבטיון". בהמשך ייקח איינשטיין את בן זאב האב לתפקיד אלטמן האב בסרט הפולחן "מציצים".

גם הרשתות החברתיות לא מדאיגות אותו. "אני לא יכול להילחם במה שקורה שם, אבל אתה כן יכול להעניק תוכן, עניין, עומק ותרבות. לכן התוכנית שלי ברדיו משחקת כל הזמן בין תזזית ותיאטרליות ויופי ומתח. יש המון אפשרויות של גירוי ברמה של הפרעת קשב. אני לא נלחם בהפרעת הקשב, אני מוסיף לה את התוכן, כדי שהיא תוכל להיות חמה ומעניינת.

"לי עצמי יש מעין הפרעת קשב, שקיימת כמתאבן ליצירה. כלומר זריזות המחשבה ומהירות הקשב של מה שאני שומע במוח מבחינת מילה תורמים ליצירה שלי להיות חיה. ברדיו אני עושה את זה אינטואיטיבית, לא מתכנן. אי אפשר לתכנן. זה המקום של הכישרון. אני בא לעניין, לא לעצבן. לפעמים מעצבן אנשים שברדיו אני מדבר תוך כדי שיר שהם מאוד אוהבים, כי אני בעצם חודר להם לפרטיות, לאינטימיות של ההאזנה. הם לא אינטימיים לבד. אני חלק מהאינטימיות שלהם, אני מחליט להם עליה.

"אני מאוד גאה כשהורים מספרים לי שהם מאזינים לי עם הילדים, ילדים מגיל 7 ו־12 ו־14 וכן הלאה. זה דור שלא נחשף בכלל לרדיו כי המסכים למיניהם גנבו אותם בגיל צעיר מאוד. אני חושב שהרדיו עושה לרגש משהו שהוא כמו סאונה, כמו הרפיה. כי אתה באמת נמצא במקום שבו קולו של הבן אדם והמוסיקה שהוא משמיע יוצרים חוויה, זיכרון, ואתה יכול להאזין מעמדה של שיפוט או אי שיפוט. אני מדבר פעם אל המוח ופעם אל הרגש, אל הנשי ואל הגברי, ואל הבטן, וקצת שטותי וקצת מפגר, כך שיש כל מיני רבדים שהם בעיקרם מאולתרים".

מי הם ממשיכי דרכך הרדיופוניים?

"אני מאוד אוהב את טייכר וזרחוביץ' שעושים רדיו יוצא מהכלל. שניהם יוצרים עם יכולת כתיבה ומשחק שעושים עבודה יוצאת מהכלל. אני מסיר את הכובע בפני מי שנותן להם לשדר כזה רדיו יצירתי, פתוח ומאוד מקורי. שי ודרור היו מאוד כיפיים והייתי מאוד מחובר אליהם. טל ברמן ואביעד קיסוס מוכשרים ועושים רדיו מאוד נחמד. גם דודו ארז ואבי אטינגר נהדרים. לעשות רדיו קומי ובידורי זה דבר מאוד איכותי וחשוב, ויש לדעתי פחות מדי".

עם הוותק הגיעה גם ההכרה הממסדית. לפני חצי שנה הוכרז בן זאב כזוכה פרס מפעל הפיס לאמנויות על שם לנדאו בסך 150 אלף שקלים, על מפעל חייו בתחום המוסיקה. הוועדה הכתירה אותו כ"אמן רב תחומי, בעל קול ייחודי בכל הז'אנרים המוסיקליים שבהם הוא עוסק... במקוריות רבה ובחדשנות יוצר חיבורים מפתיעים ומרתקים, מפענח בכל פעם מחדש את הצליל של השפה העברית ובכך מהווה השראה לדורות רבים של יוצרים ישראלים.... עם השנים השתכללה יצירתו לכדי שפה 'דורי בן זאבית' וירטואוזית ומיוחדת...". בן זאב שמח, כמובן, על הכבוד שבקבלת הפרס: "התרגשתי מאוד, ועל מה קיבלתי את הפרס? על שנים של טיפול ברוח שטות".

 

לרפא דרך הרדיו

אף שמעולם לא מנע מעצמו לומר את דעותיו הפוליטיות והחברתיות, בדרכים שלו, באמצעות הומור ועם חיוך וקריצה, בן זאב מעולם לא באמת הרגיז אף אחד, לא נתפס באמירה שנויה במחלוקת ותמיד נשאר בקונצנזוס. "מאוד הקפדתי על הדברים אלה, התכוונתי אליהם ועבדתי עליהם", הוא מודה, "הדרך שלי אמנם נראית ספונטנית, אבל הייתי מחויב לא לפגוע ולא לעקוץ יתר על המידה. בחרתי מידת חופש עם רגישות מאוד גבוהה כלפי הזולת, כלומר כן לומר אמירה חברתית אבל בלי סאטירה יתר על המידה, בין השאר כדי לשמור על תדר של אחדות ואחווה. לא כדי שיאהבו אותי אלא את מה שהם שומעים. הצורך שלי לקבל אהבה מהמאזינים נחלש מאוד לאורך השנים. יכול להיות שבהתחלה חוסר המודעות שלי למה שאני עושה הביא אנרגיה חזקה כי רציתי הדהוד, רציתי לתת ולקבל חזרה. כיום יותר חשוב לי לתת מלקבל.

בן זאב בכינוס לאחווה ודו־קיום בנווה שלום, 1987. "המסרים שלי לאורך השנים השתנו לפי מה שהרגשתי שנכון ונחוץ" // צילום: הרמן חנניה/לע"מ

"המסרים שהעברתי לאורך השנים השתנו לפי מה שהרגשתי שנכון ונחוץ. אין לי איזה קו פוליטי, אלא יצירת קשר. למשל, אני לא אכנס לעומק של טראמפ, אבל כן אדבר על המסביב. לפעמים אני קצת חורג ומביא את זה לרוחניות או לפרינג'יות או לשפה עם איזו קיצוניות שאני מבין אותה ומקווה שעוד יבינו. ולפעמים בתוכנית מוחצנת שמושכת תשומת לב צריך גם קצת להרפות, לא להגיד אותו דבר כל הזמן. לפעמים צריך לוותר, לעגל, להביא עוד ניואנסים. למשל ב'צוק איתן' שמרתי על רגישות ועל הומור, בקטן, ועל מוסיקה חמה. אני משתמש בהומור במובן הוליסטי, במטרה לרפא דרכו. למשל, במעבר מהרשות לתאגיד, זה כמו שרופא יעבור קופת חולים ותפקידי הוא לא לספר לפציינט מה אני עובר, תפקידי לרפא אותו. עם כל ההתרחשויות וההתרגשויות כולם דיברו על הכאב של המעבר, שאני מבין אותו, אבל אני לא יכול לעסוק בו כי אני לא יכול לטפל בעצמי במקום לטפל קודם במאזינים".

את הקשר המיוחד שלו לעברית הוא מציג על הבמות כבר 13 שנה במופע "אין עלייך אחותי" עם הלשונאי רוביק רוזנטל. "זה מופע על הומור והשפה העברית, שקיבלה כל כך הרבה פנים, במנעד שמאליעזר בן־יהודה ועד מה קרה לעברית היום בווטסאפ, שאתה מקבל היום עברית ברמה של פחחח, בלעעע ופששש", הוא מספר, "אני מאותגר מאוד מהאופנים שבהם התרבות, התקשורת והרחוב שאבו מהרשתות החברתיות שפה ותגובתיות ומהירות. כלומר עולם שלם של תרבות ישראלית הושפע מרוח חדשה שממלאת גם את העיתונים והרדיו והטלוויזיה. הנימה הזאת שקורית באוויר משפיעה תרבותית עלינו, על העם היושב בציון. אנשים יושבים בהופעה, בתיאטרון, בקולנוע, בארוחה משפחתית, ולא מפסיקים להתעדכן. אפילו כשאנחנו לבד עם עצמנו ברכב, אנחנו חייבים כל הזמן לדעת מה כתבו לנו, תוך כדי סכנות נפש כמובן. עברנו בעצם לאינטליגנציה אחרת". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו