לילה במרכז גרוזני מתפוצץ במפגן תאורה צבעוני וגרנדיוזי, שבוקע מגורדי השחקים החדשים שנבנו בלבו של הכרך. מצדו השני של נהר טרק נוצץ מסגד "לב צ'צ'ניה", העתק של מסגד מפואר באיסטנבול וסמל לכוח האסלאמי המתהווה של העיר. בפארקים שעל גדות הנהר, שהפכו לטיילת הומת אדם, אפשר לראות משפחות, זוגות צעירים שחומקים לפינות חשוכות וקשישים שיצאו לטיול של ערב. מוכר ערמונים בודד מציע את מרכולתו בסמוך לגשר העובר על הנהר.
מאז הסתיימה מלחמת צ'צ'ניה השנייה ב־2009, נעלמה בירתה גרוזני מהתודעה העולמית. הצביון הנורמלי שלה, הרומנטי כמעט, מתעתע. הוא מצליח להסתיר אמת נוראה: בימים אלה נמצאת האוטונומיה המוסלמית הקטנה במרכזה של סערה בינלאומית גדולה, הכוללת הפרה של זכויות אדם, התנגשות ערכים ומשחק כוח שבו משתתפות מעצמות העולם. הכל החל באפריל האחרון, אז חשף עיתון האופוזיציה הרוסי "נוואיה גאזטה" כי יותר מ־100 צ'צ'נים הואשמו בהומוסקסואליות, נעצרו והוחזקו במתקנים סודיים ברחבי חבל הארץ, שבהם עברו עינויים קשים. שלושה מהעצורים לא עמדו בייסורים ומתו. מיד לאחר מכן החל להתפרסם שטף של עדויות אנונימיות, המתאר את החוויות המחרידות שעברו העצורים.
"התחושה היתה כאילו הם שוברים כל עצם וכל מפרק בגוף שלי בו בזמן", סיפר לסוכנות אי.פי אנזור (שם בדוי), הומוסקסואל תושב צ'צ'ניה, על ימיו באחד מאותם מתקנים חשאיים. מעניו היכו אותו, חשמלו אותו, שברו את גופו ואת רוחו. ואם להאמין לסיפורים, הוא לא היחיד; מדיווחים שהגיעו לארגוני זכויות אדם עולה שיטה מצמררת.
כתבנו נטע בר במרכז גרוזני // צילום: ליאור דיין
"התחלנו לקבל פניות בחודש מארס", מספרת לי דוברת ארגון הגג של קהילת הלהט"ב ברוסיה, סווטלנה זכרובה, "הסיפורים חוזרים על עצמם: מעצר שמבוסס על הלשנה או על מידע מוקדם, עינויים קשים, וניסיון להוציא מהקורבנות פרטים של הומוסקסואלים אחרים תחת לחץ כבד.
"אתה חייב להבין", מסבירה זכרובה, "צ'צ'ניה היא לא רק מקום הומופובי בצורה קיצונית, אלא גם חברה מבוססת כבוד. הומוסקסואליות נחשבת שם לפגיעה בלתי נתפסת בכבוד המשפחה, ורציחות על רקע כזה הן דבר שבשגרה. אפילו עצם אזכור הנושא יכול להיות מסוכן".
כל אנשי הנשיא
כשהמילים האלו מהדהדות בראשי - לצד העובדה שצ'צ'ניה נמצאת בתחתית דירוג חופש העיתונות, וחלה לגביה כמעט כל אזהרת מסע אפשרית - אני עולה על טיסה לגרוזני, בירת החבל. ממריאים מאיסטנבול שבטורקיה, במסגרת קו טיסות בינלאומיות שהושק בחודש שעבר.
"למה אתה לא יכול להיות כמו כל הילדים ולרדת לסיני?" תוהה אמא שלי בהודעת טקסט מלאה תסכול, קצת לפני ההמראה. עם ההגעה לשדה התעופה באישון לילה, נראה שגם אנשי רשות הגבולות הרוסית מתקשים למצוא תשובה. הם מעכבים אותי, שואלים שוב ושוב איזו סיבה הגיונית יש לי להגיע לגרוזני. כל ההתחלות קשות.
מצעד חיילי שירותי הביטחון הצ'צ'נים במסגרת חגיגות יום הניצחון // צילום:
הישועה מגיעה ממקום בלתי צפוי. במלון גרוזני סיטי המפואר, שבו הזמנתי חדר, מצליחים לשכנע את הפקידים לתת לי לצאת מהשדה. לא כל כך רגילים כאן לתיירים.
אבל למרות ההפחדות שספגתי לפני הטיסה, גרוזני נראית לי בעיקר כמו נס של בנייה. תשתית הכבישים שוקמה, וכל המבנים נראים חדשים, משופצים או בדרך לרמונט כללי. אוהלי הפליטים ומחסומי צבא רוסיה, שניצבו כאן לפני קצת יותר מעשור, הוחלפו בבתי מלון, במוזיאונים, בקניונים, במגדלי מגורים נוצצים, במרכולי ענק ובשלל קונדיטוריות ומסעדות סושי.
על מנת להבין את המשבר הנוכחי בצ'צ'ניה, כדאי להזכיר את שתי המלחמות שהקפיצו את הרפובליקה אל כותרות העיתונים - והפכו את בירתה גרוזני לעיר המופצצת ביותר על פני כדור הארץ. עם התפרקות בריה"מ, בדלנים צ'צ'נים בהנהגת הגנרל הסובייטי לשעבר ג'וחר דודייב הכריזו על מדינה עצמאית בחבל הארץ המוסלמי־סוני, שבו מתגוררים מעט יותר ממיליון בני אדם.
המתחם שלפי הפרסומים משמש בית כלא להומוסקסואלים // צילום: נטע בר
נשיא רוסיה דאז, בוריס ילצין, חשש שעצמאות צ'צ'נית תביא לאובדן שליטה רוסי בשאר חלקי צפון הקווקז והורה על פלישה לצ'צ'ניה. הפלישה, שהחלה ב־1994, התגלתה כאסון גמור. הבדלנים גררו את הצבא הרוסי למלחמת גרילה אכזרית בצורה בלתי נתפסת. בעוד חללי הצבא הרוסי נמנים באלפים, ולאחר שהבדלנים פתחו בסדרת פיגועים בלב ערי רוסיה, החליט ילצין להגיע להסכם הפסקת אש עם המורדים ולאפשר לצ'צ'ניה עצמאות מוגבלת. אלא שהעצמאות התגלגלה במהרה לכאוס מוחלט ברחבי חבל הארץ. קיצונים מוסלמים מקומיים וזרים, שהגיעו מארצות ערב ומאפגניסטן כדי להילחם ברוסים, כפו על הנהגת הרפובליקה הצעירה לאמץ את חוקי האסלאם. דודייב חוסל במהלך המלחמה, ואת מקומו בהנהגה תפס אסלאן מסחאדוב, שלא הצליח לעצור את האנרכיה.
המחבלים הקיצונים המשיכו לבצע פיגועים, עד שב־1999 הגיע הקש ששבר את גב הגמל הרוסי: פלישה של אלפי לוחמים אסלאמיסטים, בהנהגת הצ'צ'ני שמיל בסייב, לרפובליקת דאגסטן השכנה. אף שהמהלך נהדף בסיוע לוחמים מוסלמים מקומיים, החליט מנהיגה הטרי של רוסיה, איש קג"ב לשעבר בשם ולדימיר פוטין, לשים קץ למה שהוא כינה "קן הצרעות הצ'צ'ני".
הפלישה השנייה של הצבא הרוסי לשטחי צ'צ'ניה, שיצאה אל הפועל באותה שנה, היתה אכזרית, מתוחכמת ומוצלחת בהרבה מקודמתה. גרוזני, שעדיין נשאה את צלקות המלחמה הראשונה, חרבה לחלוטין. מומחים מעריכים כי כמחצית אוכלוסייתה של צ'צ'ניה עזבה את המדינה במהלך שתי המלחמות, וכי יותר מ־100 אלף אזרחים צ'צ'נים מצאו את מותם לפני שעלה בידי הכוחות הרוסיים לדכא את המרד.
ההצלחה הרוסית לא נבעה רק משימוש בלתי מוגבל בכוח, אלא גם מסיוע שקיבל פוטין מבעל ברית מקומי: אחמד קדירוב, אחד מתומכי המרד לשעבר, איש דת והמופתי של צ'צ'ניה. לאחר שהושלם הכיבוש הרוסי בשנת 2000, קדירוב קיבל בהדרגה סמכויות במדינה והתחיל בתהליכי שיקום זהירים, לצד ניהול מלחמת גרילה בלתי מתפשרת נגד הקיצונים האסלאמיים שעוד נכחו בהרי צ'צ'ניה. הוא מונה לנשיא הרפובליקה של צ'צ'ניה, אוטונומיה מוגבלת בתוך הפדרציה הרוסית.
כתבנו, נטע בר, במרכז המשוקם של העיר גרוזני // צילום: ליאור דיין
בשנת 2004 חוסל קדירוב, באמצעות מוקש שהוטמן מתחת לבמה באצטדיון בגרוזני. את מקומו ירש בנו הצעיר, רמזן (40), האיש שהיום משמש מפתח להבנתה של צ'צ'ניה. קדירוב הבן התגלה כאדם בעל כריזמה של כוכב רוק, כאושיית אינסטגרם ובעיקר כביצועיסט חסר מעצורים. מאז הושבע לנשיא בשנת 2007 הצליח למגר את הגרילה האסלאמיסטית בצ'צ'ניה, להוריד את שיעור האבטלה מ־60 אחוזים לפחות מ־15 אחוזים ולפצוח במבצע שיקום ארצי נמרץ, שהפך את הבירה גרוזני מעיי חורבות למה שרבים מכנים "דובאי של הקווקז".
ההישגים המרשימים הגיעו עם מחיר כבד: פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובזכויות הפרט במדינה. נוסף על היד הקשה שנקט נגד חשודים בחברות בארגונים אסלאמיים קיצוניים, קדירוב עשה מאמץ לעקור כל אופוזיציה לשלטונו או לזה של נותן חסותו, ולדימיר פוטין. הוא אף פצח בפולחן אישיות שמזכיר את העידן הסובייטי, ודיוקנו מעטר כל קרן רחוב וכל משרד במדינה - תמיד לצד דיוקן של הפטרון הרוסי.
קדירוב, מוסלמי אדוק, מעלה באופן קבוע לעמוד האינסטגרם הפופולרי שלו תמונות שבהן הוא מתפלל באחד המסגדים החדשים והמרהיבים שנבנו בצ'צ'ניה. הוא דאג למנות לכל המשרות הרמות את מקורביו, רבים מהם חברים במיליציה הפרטית שלו, אשר סייעה לו לגבור על אנשי אל־קאעידה במדינה. אנשי כוחות הביטחון הם כולם נאמניו של הנשיא, מוסלמים - וגם מזוקנים - כמותו.
הועלה למשאית - ונעלם
"אני שמחה שזכינו לחיות תחת קדירוב, אפילו שלא הכל מושלם", מספרת מאחורי דלתיים סגורות בעלת בית קפה במרכז העיר. "עברנו תקופה כל כך קשה, וכבר איבדנו תקווה". הצ'צ'נים הם מכניסי אורחים מהשורה הראשונה. כולם שמחים לעצור לדבר עם תייר מבולבל ולהציע לו משהו לאכול או לשתות. ככל שהשיחה (ברוסית רצוצה) מתקדמת, עולה עצב עמום. "אבא שלי איבד שלושה מאחיו", סיפר לי מלצר צעיר במסעדה, שגדל במוסקבה, הרחק מהזוועות שהתחוללו במדינה בילדותו. כמעט כל צ'צ'ני איבד קרוב משפחה, ורבים נאלצו לצאת לגלות. כשהערב יורד גרוזני משנה את פניה. מחוץ למרכז העיר אפשר להרגיש את המתח. אני עושה את דרכי לאצטדיון אחמד קדירוב - מגרש כדורגל עצום אשר נבנה עבור הקבוצה המקומית טרק גרוזני, שעושה חיל בליגת העל הרוסית.
הניסיון להגיע למגרש במונית נכשל. מתברר שכוחות הביטחון של קדירוב חסמו לתנועת כלי רכב את כל השדרה הארוכה המובילה אל האצטדיון. חיילים עצבנים, חמושים מכף רגל עד ראש, מסיירים ברחובות העיר. אף שהלחימה במדינה גוועה ב־2009, המשטר לא לוקח סיכונים.
קשה להתעלם מכך שכל אנשי הביטחון בעיר הם שלוחיו של קדירוב. גם מי שיתאמץ מאוד, לא ימצא ברחובות גרוזני ולו חייל רוסי אחד. מוסקבה הותירה בידי הנשיא את עבודות השיטור, בעת שכוחותיה, על מאות הטנקים והמסוקים שלהם, מוצבים בבסיסים עצומים מחוץ לעיר; איום לא סמוי כלל למקרה של מרד עתידי נגד הקרמלין.
המונית נעצרת בחריקת בלמים. הנהג נתקל לפתע במחסום צבאי, שלידו משאית גדולה. ברקע אני רואה נהג אחר, שמתווכח עם אנשי הביטחון ומוכנס בכוח למשאית. אפשר רק לשער מדוע נעצר ומה יעלה גורלו. אני יורד מהמונית ומתחיל ללכת ברגל לכיוון האצטדיון. חבורת צעירים מקומיים מחויכים מתנדבת ללוות אותי.
נשיא צ'צ'ניה רמזן קדירוב // צילום: רויטרס
כאן, הרחק ממרכז גרוזני, מורגשת צ'צ'ניה האמיתית: מדרכות שבורות, תאורת רחוב שעובדת רק בקושי וטורים ארוכים של בניינים שדייריהם המובטלים מתקשים לתחזקם. "היום אפשר לחיות בצ'צ'ניה, אבל זה עדיין קשה מאוד", מספר אדם, אחד המלווים שלי.
שלושת המלווים מספרים כי אין להם עניין רב במשחקי כדורגל, אבל זה המגרש היחיד שבו יש להם אפשרות להביס את הרוסים. "אנחנו לא באמת מרגישים רוסים", מספר ארץ', שמביט בבוז בדגל רוסיה בשעה שאנחנו נכנסים לאצטדיון, "תמיד היינו צ'צ'נים. תמיד נהיה".
טרק גרוזני, קבוצה בבעלותו של קדירוב, מנצחת את אורל יקטרינבורג בתוצאה המדהימה 5:2. הקהל קיבל את מה שרצה - טיפת גאווה לאומית - ושואג משמחה. כוחות הצבא ברחובות מתפזרים, והמתיחות שמאפיינת כל אירוע גדול בצ'צ'ניה שוככת מעט.
לקראת הפרידה חבריי למשחק הכדורגל מגלים קצת אומץ. "הייתי רוצה לעזוב את צ'צ'ניה ולעבוד בדובאי או בקטאר", מספר ארץ'. גם האחרים לא רואים לעצמם עתיד כלכלי במדינה, למרות מאמצי השיקום. על היחס לחברי קהילת הלהט"ב הם אינם מעוניינים לדבר; עצם הרעיון שאנשים כאלה קיימים דוחה אותם.
"חטיפות? זה פייק ניוז"
הנסיעה חזרה למלון, ברחובות הצדדיים והאפלים, מפחידה אותי. ברור לי שאני נתון לחסדיו של נהג המונית, ששר שירי דת ערביים להנאתו. מי שמכיר את ההיסטוריה העגומה של צ'צ'ניה, יודע שחטיפות - בייחוד של יהודים ושל תיירים אחרים מהמערב - היו ענף משגשג במדינה במהלך המלחמה. לא מעט אזרחים ישראלים הוחזקו בשבי ועברו עינויים קשים.
השיטור באחריות הנשיא, אבל הסמכות הרוסית תמיד מרחפת ברקע. שוטרים צ'צ'נים בבירה // צילום: רויטרס
היום, למרות העוני והמרמור, אגרוף הברזל של קדירוב והכסף ממוסקבה הצליחו ליצור יציבות. לא מעט צ'צ'נים יצאו נשכרים והפכו עשירים ורבי עוצמה. אין מקום מתאים יותר עבורם ממלון גרוזני סיטי, מפלצת של חמישה כוכבים ו־32 קומות, שבו גם אני מתאכסן. בכניסה אני פוגש חבורת צעירים לבושים היטב, עומדים לצד שורת רכבי יוקרה מנקרי עיניים. הם האנטיתזה המוחלטת לחבריי ממשחק הכדורגל: להם אין שום שאלות לגבי העתיד.
מה אפשר לעשות בגרוזני כשהשמש שוקעת? יש חיי לילה?
"האפשרויות הרגילות הן שינה, או ביקור בחדר כושר", הוא עונה לי באנגלית רהוטה, "אבל מכיוון שחברים שלנו ממוסקבה נמצאים כאן, אנחנו נפגשים כדי לשחק משחק תפקידים".
אני הולך איתם אל בית הקפה הסמוך למלון. את המשחק אני מכיר היטב הודות לחבריי בארץ: צריך לגלות מי רוצח את תושבי העיירה החפים מפשע. ואכן, בין האשמה ידידותית אחת למשנתה, נחשפת זהותם האמיתית של חבריי החדשים. כל המשתתפים במשחק שייכים למעגל הקרוב של הנשיא: שרים, חברי מערך ההסברה. לכל אחד מהם יש בטלפון הסלולרי תמונה עם הנשיא.
אגרוף הברזל והכסף הרוסי הביאו יציבות. חוגגים בגרוזני את פתיחת עונת הרכיבה // צילום: אי.אף.פי
למרות האנגלית המצוחצחת והמותגים המערביים, כל היושבים סביב השולחן הם מוסלמים אדוקים. כולם נמנעים מעישון ומשתיית אלכוהול, בהתאם לפרשנות המחמירה ביותר של האסלאם הסוני. והם דווקא שמחים לפגוש ישראלי.
"אנחנו דומים מאוד", אומר לי אחד מהם, יועץ וחבר אישי של הנשיא, "ישראל משלמת מחיר כבד על המלחמה בטרור, וכך גם אנחנו. כמו קדירוב, שאיבד את אביו וקרובי משפחה אחרים, כל אחד בשולחן הזה איבד מישהו שהוא אוהב במהלך המלחמה בטרור".
לפתע השיחה עוברת לנושא מעצר הלהט"בים בצ'צ'ניה. "זו הסערה המושלמת בשביל האופוזיציה הליברלית", מסביר אחד הנוכחים בזעם עצור, "הם יודעים שקדירוב מחויב לקוד הכבוד המקומי, הוא לעולם לא יוכל להודות שיש פה אנשים כאלה. הוא אפילו לא יכול להכחיש".
ברוח התקופה, הצ'צ'נים ניסו להגיב על הטענות להפרת זכויות בוטה בשתי מילים: "פייק ניוז". יש משהו בדבריהם. לא מעט ידיעות בלתי בדוקות בנושא הופצו באתרי החדשות ברחבי העולם, דוגמת ידיעה שלפיה קדירוב הכריז שיחסל את כל חברי קהילת הלהט"ב בצ'צ'ניה עד חודש הרמדאן - התבטאות שלא השמיע כלל.
הפטרון ממוסקבה. פוטין // צילום: אי.פי.אי
"לא לחינם שום מתלונן לא הזדהה", מתרעם אחד השחקנים, "הם בסך הכל מנסים להביך את פוטין דרך קדירוב, ועל הדרך ליצור לנו תדמית של חיות אדם ברחבי העולם".
הפרשה גורמת לפוטין אי נוחות - מאוחר יותר התברר שהנשיא הרוסי הורה על הקמת ועדה לבדיקת הנושא. גם קדירוב עצמו הודיע כי ישתף פעולה עם הבדיקה, תוך כדי הכחשת קיום חברי קהילת הלהט"ב בארצו.
למחרת, כשדבריהם של הבכירים שפגשתי עדיין מהדהדים בראשי, אני יוצא מגרוזני בניסיון להגיע למקום שצילום אווירי שלו מופיע בכל אתר חדשות בעולם: מרכז בעיר ארגון, המשמש לכאורה תחנת מעצר לבני הקהילה הגאה בעיר. הכביש היוצא מגרוזני עובר סמוך לגבעות מיוערות, שפריחת עצי האלון בהן מעידה כי זה שיאו של האביב.
את הפסטורליות קוטעים מיד שלושה מסוקים של צבא רוסיה, בדרכם לבסיס עצום שנמצא סמוך לכביש המהיר.
"המבנה הגדול כאן בצד הדרך הוא המיפקדה המשותפת של כוחות הפנים הצ'צ'ניים והצבא הרוסי", מסביר לי נהג המונית שמסיע אותי.
מעניין, זה נראה כמו בית כלא.
"לא", הוא עונה במרירות, "בית הכלא הוא כל מה שנמצא מסביב".
המתחם הנטוש התעורר
אחרי כמה שעות של שיטוט סתמי בארגון, העיר השלישית בגודלה בצ'צ'ניה, אני מגיע ליעד. מדובר במתחם בעל קומה יחידה, שנראה כי שופץ או נבנה מחדש מאז צולמה תמונת הלוויין. סביבו ניצבת גדר ומחסום רכב חולש על הכניסה לאזור. אף שהמתחם ממוקם בלב פרבר נאה ומטופח יחסית, התושבים לא מעוניינים לענות על שאלות. אני נזכר בכתבה שפורסמה רק לפני יומיים ברשת הטלוויזיה הצ'צ'נית, שהקדישה כמעט שעה לתחקיר שמטרתו להפריך את הטענות נגד ממשל קדירוב. לצורך הכתבה רואיינה תושבת המקום, שלמרבה הפלא הודתה כי לאחרונה היא שומעת צלילי פעילות מתוך המתחם, שחשבה כי הוא נטוש.
אני מסתובב סביב המבנה. הגדרות, שאותן הציגה הטלוויזיה המקומית כנטושות וחלודות, מתהדרות כעת בשכבה של תיל. המבנה נראה קטן מכדי שיהיה אפשר לשכן בו מאות אסירים, אך לחקירות ולעינויים הוא מספיק בהחלט. בסמוך למתחם עובר גשר הולכי רגל. אני עולה עליו כדי לקבל תצפית טובה על המתחם, שלמעט ביצוריו נראה שומם.
מהר מאוד מופיע לידי ג'יפ. הנהג, אדם מגודל ומזוקן, מתבונן בי ישירות. הוא נוסע הלוך ושוב לאורך הכביש, ולבסוף נעצר סמוך למתחם. ברור לחלוטין שאני במוקד תשומת הלב שלו. אני מתפנה משם כשברשותי צילום בודד של המתחם, ויותר שאלות מתשובות. באותו לילה המחשבות מבזיקות בראשי כמו האורות במרכז העיר החדש של גרוזני. ילדי הפלא שהשתלבו במשטרו של קדירוב, לצד הבנייה החדשה והביטחון היחסי שחזר לרחובות, יוצרים רושם של נורמליות; אבל מחוץ לצ'צ'ניה העדויות המבהילות ממשיכות לזרום, ובערים גדולות במערב, דוגמת ברלין, פאריס, לונדון וגם תל אביב, מתארגנות הפגנות. ארגוני זכויות אדם אוספים כספים על מנת לסייע לחברי הקהילה שנמצאים במצוקה, בצ'צ'ניה בפרט וברוסיה בכלל.
"הלחץ הבינלאומי בהחלט עזר", מספרת זכרובה, דוברת ארגון הגג של קהילת הלהט"ב ברוסיה, "הוא גרם לרשויות, שבדרך כלל מתעלמות מנושאים של זכויות אדם, לעשות משהו. אך לצערי, רק לחץ מתמיד של ארגונים ומדינות חזקים מבחוץ יוכל להביא לשינוי מדיניות".והם עדיין ממתינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו