"בוקר אחד, לפני כמה חודשים, הטלפון שלי צילצל בשעה מוקדמת", מספר אלון אולארצ'יק תוך כדי גלגול טבק והפיכתו לסיגריה דקיקה. "אני פוקח את העיניים ורואה על הצג את השם יאיר ניצני. הוא שואל אותי, 'הכל בסדר איתך? אתה חי?'. אני אומר לו, 'הכל בסדר איתי, נראה לי. למה אתה שואל?' ואז הוא אומר, 'לא יודע, שידרו הרגע שלושה שירים שלך ברצף. חשבתי שאולי מתת'. זה ההומור של החברים שלי", הוא אומר ומחייך חיוך נבוך.
האמת היא שאולארצ'יק, ילד מזדקן בן 66, לא צריך למות כדי שישמיעו אותו ברדיו. הוא כבר מזמן הפך לחלק מהפסקול של המדינה, עם להיטים כמו "בא לשכונה בחור חדש", "גלים גלים", "בואי נגיד שאני שלך", "כל דבר קט", "בן בסט", "היא הולכת בדרכים", וכמובן, שלושת אלבומי "כוורת". השבוע גם הגיעה שיחת הטלפון מנציגת אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים), שבישרה לו שזכה בפרס מפעל חיים על שם אהוד מנור לשנת 2017. בחודש הבא יקבל את הפרס, 35 אלף שקלים, כמחווה על תרומתו למוסיקה הישראלית.
"כשהיא סיפרה לי בהתלהבות שנבחרתי, התגובה הראשונית שלי היתה, 'אז אני צריך למות עכשיו?'" הוא מחייך במבוכה ויונק שוב מהסיגריה שלו.
לקבל פרס מפעל חיים בגיל 66 זה יותר משמח או יותר מדכא?
"זה בהחלט מאוד משמח ומחמיא, אבל גם מעורר מחשבה".
אתה חושב על זה ששעון החול של החיים התהפך?
"עובדתית וסטטיסטית זה נכון, אבל מה אני יכול לעשות עם זה? לשבת ולכתוב ספר זיכרונות? להעלות גירה ולהוציא עוד אוסף?"
יהורם גאון הוציא לאחרונה ביוגרפיה. אתה יכול ללכת בעקבותיו.
"אני לא יודע אם יש לי כזה סיפור. יהורם הוא גם שחקן".
גם אתה שיחקת בסדרות ובסרטים.
"כן, אבל התשוקה שלי היא במוסיקה. מעניין אותי לקום בבוקר ולחשוב על מילים חדשות או לחן או עיבודים או הפקה, זה מה שאני עושה כל חיי. אני יודע לייצר מוסיקה, וזה מה שמעניין אותי".
אתה מייצר מוסיקה חדשה שהרדיו, בשנים האחרונות, לא תמיד מחבק.
"נו, נכון. מה אני אמור לומר עכשיו? לדבר בגנות גלגלצ? תשמע, אני חייב להודות שאני דווקא בעד שיטת הג'ונגל, ושהם מכניסים מה שנראה להם ואין פרוטקציות. אתה זורק את עצמך עליהם - אם הם אוהבים הם משדרים, ואם לא אז לא. באופן אישי, אני לא מרגיש מקופח. בשנים האחרונות אני מרגיש עדנה גדולה מאוד מצד הציבור, גם בזכות הופעות הפרידה של 'כוורת' וגם עם סיבוב ההופעות שלי, שמציין 30 שנים של קריירה עצמאית".
אחרי שאריק איינשטיין נפטר, מקורביו סיפרו שהיה מאוכזב שהרדיו חיבק רק את השירים הישנים שלו. זה לא מתסכל שאמן ממשיך ליצור, והרדיו והקהל רוצים רק את העבר שלו?
"בעולם האמנות אין גרייס לאמנים על מה שהם כבר עשו, המבחן הוא בכל פעם מחדש. בכל פעם השומר רואה אותך בכניסה למועדון, מזהה את השם שלך ומתלבט אם להכניס אותך פנימה, למרות שרקדת שם המון פעם. להתלונן על זה, זה כמו שאני אתלונן שאני מוציא באלבום 12 שירים, ורק שלושה הופכים ללהיטים. אין חוקיות להצלחה, ואין חוקיות לטעם של הקהל או של העורכים.
"אפשר להתלונן, אפשר להיכנס לשיתוק מקצועי, ואפשר להמשיך ולייצר ולייצר ולייצר, שזה בעיניי התפקיד של האמן. זה מה שאני עושה כבר ארבעה עשורים, לבד או עם אחרים. ההיסטוריה המוסיקלית מוכיחה שהקהל מבקש מהאמנים את הדבר המוכר והאהוב, ופחות מחבק את הניסיונות והמבחנים שלהם.
"אני רואה את זה גם אצלי, כצרכן מוסיקה: אני רוצה את אריק קלפטון, אולי הגיטריסט הכי טוב בעולם, עם גיטרה חשמלית ביד ולא עם איזה אלבום של מוסיקה אקוסטית. אולי רק הביטלס, שהיו בראשית הפופ, הצליחו להביא כמה יציאות שונות שהקהל הסכים לקבל, בגלל שזה היה ממש בתחילת הפופ. בגדול, הקהל רוצה תמיד עוד ממה שהוא אוהב".
עם יד על הלב, לא אכפת לך אם משמיעים או לא משמיעים אותך ברדיו?
"כבר לא. פעם היתה לי אפליקציה שמיועדת למוסיקאים, שמעדכנת אותם בכל פעם שהם מושמעים ברדיו או בטלוויזיה. אבל מחקתי אותה, כי הרגשתי שזה מעביר אותי למצב צבירה אחר ולהתעסקות עם מה כן משמיעים ומה לא משמיעים ומחשבות אולי אני צריך לייצר עוד 'בא לשכונה בחור חדש' או משהו אחר, וזאת פשוט הטרפה אחת שלמה.
"להתעסק במה משמיעים זה לרדוף אחרי הטעם המשתנה של הקהל. אני כל הזמן מזכיר לעצמי את המקורות הנפשיים של השירים שלי שהצליחו: ישבתי בחדר לבד עם הגיטרה, בלי מחשבות על הצלחה ופרסום ורדיו, ויצרתי. אין דרך אחרת. הקהל יודע מתי אתה משקר, מתי אתה מתחנף, ובעיקר מתי אתה מנסה לשכפל לו הצלחות".
ואיך מצליחים לשמור על שפיות, כשמצד אחד אתה עומד בפארק הירקון מול עשרות אלפים ששרים את הלהיטים הישנים של "כוורת", ומצד שני מפנים עורף לסינגל חדש שלך?
"אני פשוט מתרכז במעשה היצירה עצמו. בכתיבה ובהופעות. להגיד לך שלא מבאס אותי לקרוא איזו ביקורת לא טובה, או טוקבקים בסגנון 'חרא זמר'? מבאס. אבל אז אני מזכיר לעצמי מי האנשים, ושצריך להתעלם מזה. אם מתעסקים ביחסי הציבור של עצמך, מאבדים את הכיוון. אין חוקיות למוסיקה, זה כמו במבה: או שאוהבים, או שלא אוהבים. כמו מוסיקה מזרחית.
"אז אני מעדיף להתרכז בעשייה ורוב הזמן עסוק בכתיבה, בזמן שאני רוכב על אופניים בתל אביב או בשוק באמסטרדם או באולפן שלי בפלורנטין. אני מופיע המון עם החומרים שלי (ההופעות הקרובות - הערב בקיבוץ כברי עם מזי כהן, וב־21 ביוני בזאפה ת"א עם מזי כהן ואסתר רדא; י"א), מתארח אצל אחרים, מופיע עם חלק מהחברים מ'כוורת', ובאמת שאין לי על מה להתלונן".
* * *
אלון (אלכסיי) אולארצ'יק נולד בשנת 1950 בפולין. בגיל 6 עלתה המשפחה ארצה, התיישבה בנתניה ובהמשך בבת ים. אביו, אדוארד, שהיה מלחין פולני מוכר, הנחיל לבנו היחיד את האהבה לפסנתר ולנגינה. בצעירותו הצטרף אולארצ'יק להרכבים מוסיקליים שונים כבסיסט. בשנת 1968 התגייס ללהקת הנח"ל, שהיתה אז בשיאה.
בלהקה הכיר את גידי גוב, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין ואפרים שמיר, שכעבור חמש שנים היו הגרעין של להקת "כוורת". ב־1974 הופיעה הלהקה באירוויזיון עם "נתתי לה חיי" והגיעה למקום השביעי (מתוך 17 מדינות). כעבור שנתיים ושלושה אלבומים, היא התפרקה.
עם כוורת בשנות השבעים (עומד מימין). "כל הזמן אני נשאל 'למה התפרקתם? יכולתם לעשות עוד הרבה מאוד כסף'" // צילום: מונטי אברמסון
"היה אמור להיות לנו חוזה הקלטות בארה"ב, שלא קרה. היינו רגילים להיות נאמבר וואן, ופתאום אי ההצלחה עם החוזה ובאירוויזיון השפיעה על כולנו. חלק מאיתנו גם רצו להביא את הסגנון האישי שלהם לקדמת הבמה".
ממרחק הזמן, "כוורת" עבורך זו ברכה או קללה?
"כשהייתי צעיר, בשיא ההצלחה וההיסטריה, לא הבנתי למה אוהבים אותנו. כי אנחנו חתיכים? כי היינו בנח"ל? כי השירים שלנו באמת טובים? כי הופענו הרבה בטלוויזיה, בימים שכולם ראו רק ערוץ אחד? לא הצלחתי להבין בזמן אמת מה קורה ולמה זכינו לכל הטוב הזה.
"חוץ מזה, היתה לי תחושה של קלאוסטרופוביה בתוך הלהקה, שגרמה לאי נוחות מסוימת. היינו צעירים ומאוד דומיננטיים, ובאופן טבעי כל אחד גם רצה להשמיע את מה שהוא יודע ולפרוץ בזכות המוסיקה הייחודית שלו.
"ובאמת, אחרי הפירוק ב־1976 כל אחד הלך למקומות הייחודיים שלו. אני ברחתי מהזיהוי ל'כוורת'. נסעתי לבוסטון ללמוד ג'אז ב'ברקלי קולג' אוף מיוזיק', ובמשך שמונה שנים אף אחד שם לא הכיר אותי. אהבתי את זה מאוד.
"רק שם התחלתי לגלות את הערך שלי כמוסיקאי, וזה כנראה מה שהייתי צריך אחרי שהייתי תמיד חלק מלהקות. עם כל הכבוד לשירים של 'כוורת', הייתי צריך לעשות גם את הדברים שלי".
בארה"ב הכיר אולארצ'יק את דיאנה, במאית אמריקנית (וכיום מורה לאנגלית של שחקנים, זמרים ואנשי עסקים), ומאז הם יחד. ב־1984 חזרו לארץ לאיחוד הראשון של "כוורת". שנה אחר כך הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, שזכה להצלחה רבה, מה שהאריך את השהייה שלו בארץ, שהפכה בסופו של דבר להישארות כאן.
"בכל פעם אמרתי לדיאנה, 'האלבום מצליח עכשיו, בואי נישאר פה עוד כמה חודשים', ואז 'הציעו לי להקליט עוד אלבום, בואי נישאר עוד קצת', והחודשים הפכו לשנים, שהפכו לחזרה הביתה.
"בימים ההם, ואפילו כשחזרתי לארץ והתחלתי בקריירת הסולו, השיוך ל'כוורת' הפריע לי, ניסיתי לברוח ממנו. בערך לפני 20 שנה זה הפסיק להפריע לי, והתחלתי להבין את הערך של זה ולהודות על כך שהייתי שותף בהרכב שדורות של ילדים מכירים את השירים שלו, בזכות זה שהגננות חושבות שהחומרים ראויים ומשמיעות אותם בגן".
ב־30 שנות הסולו שלו, הקליט אולארצ'יק 11 אלבומים והוציא שני אלבומי אוסף. כמפיק הוא חתום, בין השאר, על אלבום הבכורה של "טיפקס", אלבום הבכורה והפריצה של אתי אנקרי "רואה לך בעיניים", "אין עוד יום" של גידי גוב ואלבומי הבכורה של מיטל טרבלסי ואמל מורקוס. הוא אף הלחין יצירה קלאסית לפסטיבל ישראל והקליט אלבום אינסטרומנטלי בשם "פעם בגליל".
* * *
יש לו שני ילדים. טסה (32), בעלת תואר בפסיכולוגיה התנהגותית ומשחק, ומקס (29), שהשתתף בצעירותו בכמה סדרות וכיום מתגורר בארה"ב, נגן גיטרה בהרכב רוק אלטרנטיבי בשם "ביג טיף". "מקס נמצא עכשיו בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי, ואני נהנה לשמוע ממנו את סיפורי הלהקה בדרכים. זה היה החלום שלי, והוא חי אותו".
לפני שנה וחצי ילדה טסה את בתה הבכורה, מייאל, ואולארצ'יק הפך לסבא. "אני סבא אוהב ומעריץ, אבל לא מושלם. מניח שאני יכול להקדיש יותר זמן לנכדה ופחות למוסיקה".
4"ברחוב ובהופעות. בהופעות תמיד דורשים שיר של 'כוורת', אז אני תמיד מקפיד לשיר את 'ילד מזדקן' שכתבתי, ועוד שניים־שלושה שירים. עד היום השאלה המרכזית שאני נשאל היא 'למה התפרקתם? יכולתם לעשות עוד הרבה מאוד כסף'. הנושא של הכסף מעסיק את האנשים כל הזמן, כאילו זה מה שמניע אמנים לעשות דברים".
עוד מעט תגיד לי שהאיחודים שלכם הם לשם שמיים.
"לא אמרתי את זה".
אז איך בעצם מתקבלת החלטה על איחוד? מישהו אומר "קצת לחוץ לי בבנק", מתכנסים, מעלים את מאיר, שחי בארה"ב, בסקייפ וסוגרים עניין?
"גם. לפעמים. אבל לא רק. תראה, כולנו מסתובבים בישראל ונתקלים עשרות פעמים ביום בתגובות של אנשים שאומרים לנו, 'תחזרו'. ואנחנו שומעים את הבקשות לשירים של 'כוורת' בהופעות. הדרישה היא מאסיבית ויומיומית, וזאת לא תהיה הגזמה להגיד שיש לחץ ציבורי מאסיבי. אני בטוח שחלק מהאנשים היו גם שמחים שנחזור לפעילות, אבל כמובן זה לא ריאלי.
"איך מתקבלת החלטה? מישהו מרים טלפון, מתחילות לרוץ שיחות, ואז בדרך כלל גידי, דני ויהודה טלית, שהפיק לנו את כל האיחודים, נפגשים לשיחות ראשוניות, אנחנו מצטרפים, ומתקבלת החלטה.
"וכן, ברור שהכסף הוא שיקול של כולם, ואני לא בטוח שהיינו עושים את זה בחינם. אבל באותה מידה, אנחנו עושים את זה כי אנחנו באמת־באמת נהנים, וכל איחוד זה כמו להיפגש עם האחים הרחוקים שלך בארוחת חג ומיד להרגיש בבית".
הסיבוב האחרון באמת־באמת היה האחרון, או שזה היה טריק שיווקי ובעוד חמש שנים ניפגש שוב בפארק?
"הסיבוב הבא כבר יהיה של הפיליפיניות שלנו. זה היה בהחלט הסיבוב האחרון. תמה תקופה".
לדעתך, יש אצלנו כבוד למורשת התרבותית?
"השאלה היא מי זה 'אנחנו'. יש פה כל כך הרבה ציבורים, שקשה מאוד להכליל. אני חושב שהדבר המשמעותי שהשתנה בחיים שלנו, ולא רק בארץ, זה שיש עודף של חלונות ראווה. זה כבר לא ימי הערוץ הראשון וכמה תחנות רדיו, זה אינסוף ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו ורשתות חברתיות ויוטיוב. הבעיה היא שפשוט הפסקנו לעשות סיכומים תרבותיים ולהגיד, 'זה היה הצליל של העשור הזה ובואו נזכור אותו'. היום פשוט ממשיכים הלאה, וככה הכל הופך להיות זמני וארעי ונשכח.
"הפכנו להיות חיישנים של תרבות. משהו מדליק אותנו, ואז אנחנו עוברים למשהו אחר שמדליק אותנו. אין יותר סיכומים ואין יותר תיעודים. אין יותר אנציקלופדיה בריטניקה. יש לך שאלה? גוגל איט. לרוב תמצא תשובה קצרה, שטחית ולא בדוקה עד הסוף. הלך הרוח הפך לחסר סבלנות. כשאני מסתכל על הטוקבקים, אני רואה תגובות בסגנון 'מי זאת הזמרת הזאת בכלל?'
"לפעמים אני מרגיש שלציבור הרחב אכפת רק מי ניצח בריאליטי האחרון ואיפה אפשר להשיג כרטיס טיסה יותר זול לאיטליה. הרבה דברים השתנו במדינה שלנו, מהערכים ועד המנהיגות. אבל אולי זה טבעו של עולם".
מה אתה רואה בטלוויזיה?
"CNN וסדרות אמריקניות כמו 'הומלנד' ו'בנות'".
ספרים? מוסיקה? תיאטרון?
"אני כמעט לא קורא כלום. צורך חדשות מהאינטרנט, די אובססיבי. צורך הרבה מוסיקה מיוטיוב ומגלה דברים דרך הילדים שלי וחברים מוסיקליים".
עם אפרים שמיר ויצחק קלפטר. "כל איחוד זה כמו להיפגש עם האחים הרחוקים שלך בארוחת חג ולהרגיש בבית" // צילום: ניקול דה קסטרו
מירי רגב מצליחה להוציא אותו משלוותו. "היא מאוד מתסכלת אותי בדברים שהיא אומרת. פשוט יורה מהמותן דברים שלא תמיד אני יודע עד כמה הם מבוססים. זאת פוליטיקה חדשה כזאת, שדונלד טראמפ הצליח להביא לשיאים חדשים. הרי הוא אמר משהו, ואז כל התקשורת מתחילה לדון אם הוא דיבר אמת או שיקר, וכל השיח הופך להיות משהו אחר לחלוטין. צריך להוציא על זה פטנט. לא נוח לי הסטייל הזה".
אז אין אפליה עדתית בתרבות?
"היא שרת התרבות והספורט, נכון? דחילק! כמה פולנים ראית לאחרונה בקבוצות כדורגל? ובכלל, למה צריך להחיות את השיח העדתי הזה ששייך לימים שעליתי לארץ? אולי פעם היתה אפליה, אבל כבר כל כך הרבה שנים אי אפשר להגיד שיש אפליה במוסיקה או באופנה או באמנות פלסטית.
"זה בדיוק כמו תחילת השיחה שלנו על מוסיקה שנכנסת לרדיו או לא נכנסת לרדיו. היום אתה יכול לתת לקהל שיר והוא ידחה אותו, ובאותו מידה, שיר שאנשים גילו ברשת יהפוך ללהיט. החוקים כבר השתנו מזמן ונהיה בלאגן. לצערי חלק מהפוליטיקאים בארץ ובעולם מנצלים את הבלאגן הזה כדי לייצר עוד בלאגן".
אתה יוצר אקטיבי? כזה שמתקשר לתיאטרון להגיד להם, "היי, חלף עשור מאז שכתבתי מוסיקה להצגה, אולי נשתף פעולה?"
"לא, לא ממש. אני מודה שפה אני קצת חלש, אם כי אני יוזם דברים שבא לי לעשות, כמו הדיסק 'פעם בגליל', שבו הרגשתי צורך לעלות לגליל לחודש ולכתוב דיסק אינסטרומנטלי לפסנתר. או כשכתבתי עם אלעד אדר, מוסיקאי מוכשר, דיסק בשם 'יום אחד'. הרעיון שלו היה לייצר אסופת שירים, שבה כל שיר נכתב ביום אחד. אני יוזם דברים בתוך הבית, לא בחוץ.
"לפני 20 שנים, כשהיתה תקופה של קשיים כלכליים, הייתי נפגש עם משרדי פרסום והתחלתי לכתוב ג'ינגלים לפרסומות ברדיו. התקופה ההיא כבר נגמרה".
אז היום אתה חי ברווחה כלכלית?
"אני לא יודע מה זו רווחה כלכלית, אבל אני נמצא ברוגע מסוים. אני מתפרנס מהופעות רבות מדי חודש ומתמלוגים מצטברים לכל השירים שכתבתי, שההכנסות מהם מצטברות לסכומים נאים במהלך השנה. אני לא אמיד בשום צורה, אני שייך למעמד הבינוני ומאושר מזה שאני יכול לעשות רק מוסיקה. שמגיל 6 ועד היום אני יכול להרשות לעצמי לשבת על הפסנתר שאבא שלי ניגן עליו בפולין ונמצא בסטודיו שלי בפלורנטין, ופשוט לנגן, לנגן ולנגן. תאמין לי, זה הפרס הכי גדול שאמן יכול לקבל. פשוט לנגן".
במסגרת חגיגות ה־30 לקריירת הסולו שלך יצא לך לחשוב על רגעי השיא והשפל שעברת?
"לא. למה זה טוב?"
להפיק לקחים.
"לא מעניין אותי לחשוב על זה. אני יכול להגיד לך שאני עושה חשבון נפש בתחום המוסיקלי. למשל, איפה טעינו בלהוציא דיסק כזה או אחר. אני לא אוהב להוציא דיסקים או שירים שאין בהם עניין ציבורי. אבל בסופו של דבר, אני כותב דברים שאני רוצה לכתוב, בלי להתחשב בכל שיקולי הקהל והרדיו. נראה לי שקוראים לזה נאמנות עצמית".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו