כששירלי מקליין עלתה בפברואר על במת האוסקר להגיש את הפסלון בקטגוריית הסרט הזר, היו לה כל הסיבות לחשוב שהיא תהיה אחד ממסמרי הערב. התקשורת והברנז'ה בהוליווד לא הפסיקו לדבר על הבמאי האיראני הזוכה, שהחרים את הטקס במחאה על מדיניות ארה"ב נגד כניסת מוסלמים. בחלומותיה הפרועים ביותר לא שיערה מקליין שכל מה שייזכר מהערב הזה הוא הפארסה האיומה בכיכובו של אחיה, וורן בייטי, שהכריז על הסרט הזוכה הלא נכון.
מה שהרגיז את מקליין היה ההערה העוקצנית של המנחה ג'ימי קימל, "וורן, מה עשית?". "אתה רק מזכיר לי את זה ואני שוב מתרגזת", היא אומרת במבט רושף. "זה היה רגע נוראי, שאני לא רוצה אפילו לחשוב עליו. אני לא יודעת מה ג'ימי חשב לעצמו עם הבדיחה שלו.
"אני רק דאגתי לוורן, שנקלע למרכזה של סצנת האימים הזו. אני אחותו הגדולה, ואני תמיד מגוננת עליו מפני מי שתוקף אותו או מתלוצץ על חשבונו".
עד לאותו רגע הסערה של הטקס דווקא היתה מקושרת אלייך, סביב הסרט האיראני.
"כן, ועכשיו כולם זוכרים את הטעות עם 'לה לה לנד', ולא את עניין איראן. טוב, אולי אצלכם בישראל כן זוכרים. רק מאוחר יותר נודע לי שמי שקיבלה את הפרס בשם הבמאי האיראני היתה האסטרונאוטית האיראנית הראשונה. אילו ידעתי שהיא טסה לחלל, הייתי שואלת אותה אם פגשה פעם חייזר".
מהבדיחה של קימל היה אפשר להבין שסניליות היא שגרמה לשיבוש בין המעטפות.
"הבדיחה שלו היא תעודת עניות, שממחישה עד כמה אנחנו ממעיטים בערכם של מבוגרים בחברה שלנו. אחרי גיל מסוים אנשים מנודים הצידה, כאילו אין להם עוד יכולת לתרום. זה הכוח שמניע אותי, בגילי, לשמור על בריאות טובה ועל צלילות נפש, כדי שאוכל לשרת נאמנה את הקהילה שאליה אני משתייכת, לשמש לה קול. אני רוצה לשמור על מעמדי כמלכה הלא רשמית של ציבור הגמלאים בארה"ב, וגם להאיר את עיניהם של צעירים, שהופכים את המבוגרים לשקופים בחברה. קח, למשל, את התפקידים השוליים שנותנים לשחקניות מבוגרות. אני רוצה שהן יקבלו תפקידים בולטים. שהקהל יידע שהן קיימות".
אולי תובילי תנועה חברתית לקידום אוכלוסיית גיל הזהב.
"אני שואבת סיפוק מהופעות היחיד שאני מעלה כבר שנים. נראה שאנשים מופתעים שאני עדיין כאן, על הרגליים. מתעניינים איך אני מתמודדת עם קשיים.
"אני אדם סקרן מטבעי, וזאת הסיבה שאני שחקנית: כדי להבין לליבן של דמויות. אני עוסקת בזה גם בספרים שכתבתי (על ניו אייג', מדיטציה טרנסצנדנטלית וגלגול נשמות, שלדבריה שינו את חייה; ד"כ): מי אנחנו, למה אנחנו כאן, האם אנחנו לבד, עד כמה הנשמה שלנו ממשיכה אחרי מותנו, והאם אנחנו באמת מתים בסוף".
אנחנו באמת מתים בסוף?
"לא, אנחנו פשוט נפטרים מהגוף הנוכחי ועוברים הלאה".
• • •
קשה שלא להתפעל מהנוכחות של אגדת קולנוע כה ותיקה כמו מקליין. לפני שהיא נכנסת לראיון בסוויטה של מלון "ארבע העונות" בבוורלי הילס, לבושה טוניקה שחורה רפויה ומקושטת בעגילי זהב עדינים, תופסות אותה שתי אורחות אקראיות במסדרון ומבקשות תמונת סלפי משותפת. מקליין נעתרת בשמחה.
על פניה ניכרים סימני הגיל, וגם התסרוקת האדמונית המפורסמת קצת דהתה. אבל היא עדיין חייכנית, שנונה ובמצב רוח מרומם, מוכנה להתרפק על זיכרונות העבר יותר מאשר לקדם את הסרט החדש בכיכובה, "המילה האחרונה", שעולה לאקרנים בסוף השבוע.
מקליין מגלמת את הארייט לאולר, אישה אמידה, שחוששת להיפרד מהעולם מבלי שיתאבלו עליה כראוי. כבעלת עיתון מקומי היא דורשת מהעורך לשריין לה מבעוד מועד הספד קנוני שיפורסם אחרי לכתה. לשם כך מוצמדת אליה אחראית מודעות האבל הצעירה (אמנדה סייפריד מ"ילדות רעות" ו"מאמא מיה!"), והיא מדריכה את הארייט איך להטביע חותם אישי וחברתי, כך שתהיה סיבה להלל אותה אחרי מותה.
את הסרט ביים מארק פלינגטון, מומחה לקליפים של מוסיקת רוק (ברוס ספרינגסטין, יו 2), בתקציב של 1.4 מיליון דולר בלבד. הוא הוקרן לראשונה בתחילת השנה בפסטיבל סאנדנס, ובחודשיים האחרונים הופץ בארה"ב בשורה מצומצמת של בתי קולנוע. מבקרים רבים ציינו שמקליין "סתם מבוזבזת" בסרט.
עם אמנדה סייפריד בסרט "המילה האחרונה". "מעולם לא הזיז לי מה אומרים עלי"
"מעולם לא הזיז לי מה אומרים עלי", היא אומרת מיד. "אולי היו פה ושם מקרים שהערות הפריעו לי, אבל מהר מאוד הבנתי שאין טעם לחיות את החיים בצורה כזו. אהבתי את התסריט הזה, כי הוא נכתב מנקודת מבטה של אישה שנולדה בשנות השלושים של המאה שעברה, כשלנשים היה אפס כוח והשפעה בתעשייה. אם היא רוצה להתקדם, היא מוכרחה להיות אסרטיבית בצורה נבזית, וזה מה שהיא עושה. עם זאת, היא גם משעשעת ומודעת לכך שהיא הרגיזה לא מעט אנשים לאורך חייה. ולמרות הכל, היא מתעקשת שיזכרו אותה לטובה. אני מבינה לליבה".
אומרים שדמותה של הארייט נכתבה בהשראתך.
"אני יכולה להבין את זה. מאוד מתבקש לחפש הקבלה בינינו בכל הנוגע לגיל ולמעמד. מה שקסם לי מהרגע הראשון הוא שמדובר באישה חזקה ועקשנית, שפשוט אי אפשר איתה. נשים כאלה הן הדמויות הכי כיפיות. אין הנאה גדולה יותר מלגלם 'כלבה'.
"אני שונה מהארייט, אבל שתינו יודעות בעיקר מה אנחנו לא רוצות, יותר מאשר מה כן. שתינו גם לוחמות צדק, מעוניינות שאנשים ימצו את יכולותיהם בחיים, כל עוד ניתן. הדבר העיקרי שהבאתי לדמות הוא הפאה שאני חובשת בסרט. קניתי אותה פעם ב־99 סנט, והיא שכבה אצלי בבית. זה התאים לתקציב הזעום של ההפקה, וגם לשכר שקיבלתי (צוחקת).
"אני מאוד אוהבת שהסרט מתחיל כסיפור של אישה בערוב ימיה, ולפתע הופך לחיבור בין נשים בשלבים שונים בחייהן, שלכל אחת מהן יש מה ללמוד מרעותה. הן מזהות את מטרתן בעולם, וכך מצליחות לצאת מהמקום הבטוח ולהעז יותר, לצד מישהי שלא היו מכירות בנסיבות אחרות".
אפשר לשער שלא קל לצעירים לשחק לצידך, ולו בזכות הניסיון האדיר שאת מביאה.
"כל מי שמשחק לצידי הוא טוב לפחות כמוני, אם לא יותר, מעצם העובדה שהדמות שלו תומכת בדמות שלי. אני יודעת שיש מי שמאוים ממני, אבל אני שמחה כשהשחקן שלצידי מצליח להתגבר על זה ומביא את עצמו".
בדומה להארייט, יש דרך מסוימת שהיית רוצה שיזכרו את מורשתך?
"אין באמת מה לעשות עם מורשת. אני מניחה אותה בצד וממשיכה לעבוד, מקווה שעד יומי האחרון ימשיכו להגיע לדלתי תסריטים טובים, ושיימצא המימון להפקה שלהם. הייתי שמחה אם היה מתאפשר לי לחלוק בלכתי את מה שלמדתי בחיי, וזה מסתכם במשפט אחד: דע את עצמך. אדם צריך להכיר את עצמו לעומק, לדעת למה לצפות בחייו, ולהיות כן עם עצמו, גם אם זה פוגע לו ברגשות.
"אני יכולה לומר שבעצמי התמודדתי עם הסיכון הכי גדול שלקחתי על עצמי אי פעם - עמידה מול קהל. במקצוע שלי אין מקום יותר חשוף ופגיע מאשר מול הקהל באולם תיאטרון. עד מהרה אתה מגלה שאין דרך אחרת מלבד להיות אותנטי. כשהגעתי בגיל 16 לברודווי, ראיתי בזה ייעוד".
אפשר לומר שנולדת לבמה.
"קודם כל, נקראתי על שמה של השחקנית שירלי טמפל, שזה כבר מחייב. בגיל 3 אמי רשמה אותי ללימודי בלט, כי היו לי קרסוליים דקים וכל הזמן מעדתי, והריקוד היה אמור לשפר לי את היציבה. מבחינת אמי, אישה היתה צריכה להיראות יפה, עם שיער מסודר ושמלה מכובדת - וזהו. לא נדרש שום דבר נוסף.
"בדיעבד, הבלט סייע לבניית הביטחון העצמי שלי. בשונה מהילדות האחרות לא הגעתי עם חלום להפוך לרקדנית מקצועית, אבל מאז למדתי לחשוב כמו רקדנית. מבחינתי, שום דבר הוא לא סיכון מרגע שאני מחליטה לקחת אותו על עצמי. כך אני חושבת עד היום. אין משהו שאני מכנה 'סיכון'. אני טיפוס מודע לעצמו, ועדיין די נאיבית. לכן אני גם מאוד פתוחה לסיכונים".
זה אומר שבקרוב נראה אותך קופצת בנג'י?
"זה, למשל, משהו שלא אעשה אף פעם".
במסגרת מאמציה להותיר את חותמה לפני מותה, חונכת דמותה של מקליין ילדה שחורה, ובמקביל מתפייסת עם בתה (אן הייש), שמתגוררת רחוק ממנה, ומגשימה חלום ישן לשדר בתחנת רדיו מקומית.
"הארייט בקיאה בכל מיני להקות רוק, כמו הקינקס, שאני בחיים לא שמעתי עליהן", היא מודה. "אני הרבה יותר טיפוס של 'מפצח האגוזים'. אוהבת מוסיקה קלאסית וגם שירים של דין מרטין ופרנק סינטרה, מלודיות שחודרות אל הלב. מה לעשות, אני אולד פאשן".
זה בא לידי ביטוי גם במשחק שלך?
"אין לי באמת מושג איך לשחק. אני רק יודעת שאני קוראת תסריט וממשיכה משם בצורה ספונטנית, בהתאם להנחיות הבמאי. זו הסיבה שבמקרים מסוימים אני שוכחת את הטקסט שלי, פשוט כי אני לא משננת את התסריט. אני לא מתרכזת בהגשה, אלא במי שנמצא סביבי על הסט. ככה לומדים ונהנים מהחיים".
יש שחקן או שחקנית שאת חולמת לעבוד איתם היום בהוליווד?
"עולים לי רק שמות של כוכבים מהעבר. הייתי שמחה אם מרלון ברנדו היה קם לתחייה ובא לשחק איתי, רק כדי שאוכל להכיר מקרוב את האלתורים שלו. השחקנית הראשונה שהכרתי בהוליווד היתה ג'ואן קרופורד, שנתנה לי שורה של עצות, שלא שמעתי לאף אחת מהן (צוחקת). מי שצפה בסדרה החדשה עליה ('אויבות', על היריבות המיתולוגית בינה לבין בטי דיוויס; ד"כ) בטח הבין איזה טיפוס היא היתה.
"בצעירותי הייתי מאוהבת באלן לאד (כוכב מערבונים משנות הארבעים והחמישים). באחת המסיבות בבוורלי הילס חברה שלי אומרת לי פתאום, 'השחקן שאת אוהבת עומד מאחורייך'. הסתובבתי מיד וגיליתי שלאד נמוך ממני בעשרים סנטימטרים. כל החשקים שהיו לי כלפיו נגוזו במקום".
איך את רואה את הוליווד הנוכחית לעומת זאת שלפני שישים שנה?
"אי אפשר להשוות בין שתי התקופות, זו תרבות שונה. מה שקורה היום בקולנוע משקף את החברה האמריקנית במצבה הנוכחי. היום יש שני קטבים ברורים - סרטים עתירי תקציב, שמיועדים להכניס סכומי עתק לאולפנים הגדולים, וסרטים עצמאיים. מאוד קשה למצוא סרטים שמתמקמים בין שני הקטבים האלה.
"אין אפשרות היום לדעת מה יקרה עם סרט כלשהו. אתה נותן את המיטב שאתה יכול ומקווה שזה יעבוד. זה נכון גם לגבי פוליטיקה, לגבי אופנה ולגבי כל דבר שבו יש שאיפה לראות את היופי שבמין האנושי".
• • •
שירלי בייטי, שלימים אימצה את שם נעוריה של אמה, מקליין, נולדה ב־1934 במדינת וירג'יניה. אמה קת'לין היתה מורה לדרמה, ואביה איירה פרופסור לפסיכולוגיה, שניהל בית ספר.
לדבריה, תמיד נחשבה ל"טום בוי". היא גילמה תפקידי בנים בהפקות ריקוד, ואפילו שיחקה בייסבול בבית ספרה, כבת יחידה בנבחרת הבנים. כשהבינה שעתידה לא נמצא בבלט, העדיפה לנסות את מזלה במשחק. וורן, אחיה היחיד, הצעיר ממנה בשלוש שנים, נדבק ממנה בחיידק כשליווה אותה לצפות במחזות תיאטרון.
"כשהיינו ילדים, וורן ואני נהגנו לצפות בעוברי אורח ברחוב, ככה סתם, במשך שעות", סיפרה לאחרונה בראיון לרדיו הציבורי האמריקני. "היינו נוסעים עם אבא לכל מיני מקומות, ומחכים לו במכונית. ככה למדתי לבחון התנהגות, תנועה, קצב ברחוב, מה אנשים חושבים ומרגישים.
"המשמעת שלמדתי בריקוד חילחלה גם למוסר העבודה שלי. אני לא דיווה. אני משתדלת תמיד שלא ימתינו לי. לא יכולה לסבול את המחשבה שאנשים מחכים לי שאגיע כשיש להם דברים אחרים לעשות".
אחרי התיכון עברה מקליין לניו יורק, שם לוהקה לסרטו של אלפרד היצ'קוק "מי רצח את הארי?" (1955), שעליו זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית החדשה הטובה ביותר. היא המשיכה לככב בסרטים כמו "מסביב לעולם בשמונים יום", שזכה בחמישה פרסי אוסקר, "אחדים באו במרוצה", שעליו היתה מועמדת לראשונה לאוסקר, הקומדיה המוסיקלית "קאן קאן" והסאטירה "הדירה" של בילי וויילדר מ־1960, שסידרה לה שוב מועמדות לאוסקר.
"אני כותבת כעת ספר חדש על יחסיי עם הכלבה שלי". בתחילת הקריירה // צילום: GettyImages
ב־1954 נישאה לאיש העסקים והמפיק סטיב פרקר, והביאה לעולם את בתה היחידה סאצ'י - היום בת 60, שחקנית ואם לשניים. במשך השנים נפוצו שמועות על רומנים שניהלה עם כוכבים גדולים שלצידם שיחקה, בהם דני קיי, אלן דלון, רוברט מיצ'ם ואיב מונטאן. היא עצמה אמרה לא פעם שהיא "מתאהבת סדרתית על סט הצילומים".
"ב־1954 הזמנים היו אחרים, איש לא הבין את הקונספט של נישואים פתוחים", סיפרה בראיון למגזין "פיפל". "סטיב התגורר ביפן לצורך עסקיו, ואני המשכתי לעבוד באמריקה. פה ושם נפגשנו, היינו חברים טובים, ולפעמים גם טיילנו יחד. אני חושבת שזה בסיס טוב לנישואים ארוכי טווח. תמיד אמרתי לסטיב שעדיף שנישאר חברים, וכך לא יהיה לנו יותר מדי פנאי לדבר על ענייני המין. שנינו היינו מאוד פתוחים בעניין הזה".
היחסים הלא קונבנציונליים ומסירותה של מקליין להוליווד הביאו לכך שפרקר גידל את בתם כמעט לבדו. בני הזוג התגרשו ב־1982. לפני ארבע שנים פירסמה סאצ'י ספר, תחת הכותרת הסרקסטית "בת מזל שכמותי: חיי עם וללא אמי, שירלי מקליין", ובו חשפה כיצד הוזנחה ונאלצה לנדוד שוב ושוב בין הוריה. בין היתר טענה שאמה, בליווי זוג חברים שהיו מרפאים מיניים, האיצו בה לאבד את בתוליה בגיל 17.
בראיונות עם יציאת הספר סיפרה סאצ'י: "אני מנסה להבין את אמי, אני מוצאת את עצמי מגינה עליה בכל כוחי, כי אני אוהבת אותה, אבל הכאב עדיין עמוק. אני מקווה שהיא תכיר יום אחד בשגיאותיה כלפיי ותתנצל". מקליין אמרה אז שהספר הוא "בדיה מוחלטת".
בשנות השישים והשבעים שיחקה מקליין בסרטים מצליחים רבים, בהם "אירמה לה דוס", "נקודת מפנה" ו"להיות שם" (לצד פיטר סלרס). היא כיכבה בסיטקום הטלוויזיוני "עולמה של שירלי" (1971), שהחזיק עונה אחת, ואף ביימה סרט תיעודי בשם "החצי השני של השמיים: זיכרון סין", שהיה מועמד לאוסקר ב־1975.
את פרק ב' בחייה, אחרי הגירושים, השיקה עם זכייתה היחידה באוסקר על הופעתה ב"תנאים של חיבה" (1983), שנחשב לתפקיד המזוהה איתה יותר מכל. היא כיכבה שם לצד דברה ווינגר וג'ק ניקולסון ("אחד השחקנים הבודדים שלא התאהבתי בהם במהלך הצילומים").
היא המשיכה לקצור שבחים על משחקה בסרטים דוגמת "מאדאם סוזצקה", "מגנוליות מפלדה" ו"גלויות מהחיים". בטלוויזיה הגיחה להופעות אורח בסדרות הדרמה "דאונטון אבי" ו"גלי". בעשרים השנים האחרונות היא מתרחקת מהבאז ההוליוודי ומקפידה על קצב רגוע של סרט אחד בכל שנתיים - רובם תוצרת הקולנוע העצמאי.
במופע האישי שלה היא מקרינה קטעים נבחרים מסרטיה, מדברת על ימיה לצד פרנק סינטרה וחבורתו ("איתם הייתי מאוד מיודדת"), מספרת פרפראות על רומנים בעברה ונהנית לענות על שאלות הקהל על חייה ועל הקולנוע של פעם. "הבמה היא המקום שבו אני מרגישה חיה", היא מתמוגגת.
מקליין נוטה גם לרוחניות בסגנון הניו אייג'. היא מגלה עניין גובר במטאפיזיקה ובגלגול נשמות, ובעבר טענה שהיתה פעם גבר שחי על האי האבוד אטלנטיס וגיישה יפנית. היא פירסמה שורה של ספרים, שאותם כתבה בביתה שבעיירה סנטה פה בניו מקסיקו ("כשקניתי את הבית, מיד הרגשתי את רוח הרקדנית שהתגוררה בו בעבר"). בבעלותה גם חווה גדולה בעיירה אביקיו שבניו מקסיקו ובית בלוס אנג'לס. הונה מוערך ב־50 מיליון דולר.
לפני שנתיים עוררה מקליין סערה בקרב ארגונים יהודיים, כשכתבה באחד מספריה: "מה אם רוב הקורבנות בשואה פשוט איזנו את הקארמה שלהם מעידנים לאחור, כשהיו חיילים רומים שדנו נוצרים למוות, צלבנים שרצחו מיליונים בשם הנצרות, חייליו של חניבעל, או אלו שנהרו מזרחה עם אלכסנדר הגדול? האנרגיה של הרג היא בלתי פוסקת, וחווים אותה גם הרוצח וגם הנרצח".
קבוצות אמריקניות למניעת אנטישמיות טענו כי מדובר באמירות מביכות ופוגעניות כלפי יהודים וקבוצות נוספות. במרכז ויזנטל בלוס אנג'לס אמרו שמקליין עשתה שגיאה חמורה. "בכל פעם שמישהו מציג פתרון כוללני ופשטני, שמתאים לדעתו לשורה של בעיות, פעמוני האזעקה שלנו מתחילים לצלצל".
מקליין, מצידה, סירבה לחזור בה. "הוציאו את דבריי מהקשרם, אבל זה לא משנה", אמרה בראיון שהעניקה למקומון בנאשוויל. "כתבתי על הזוועות מנקודת מבט קוסמית, כיצד אדם מתמודד עם זוועה, ומהי האחריות של כולנו. זה נושא מאוד חשוב".
את עסוקה בשאלה לאן תתגלגל נשמתך ביום פקודה?
"כשאתה מגיע לגיל מסוים, אין לך אלא לחיות את הרגע. כבר לא מטריד אותך העבר או מה צפוי לך בעתיד. ההווה הופך להרבה יותר נגיש, והוא רק מסב לך אושר. כל מה שקורה לך הוא רגעי.
"אני כותבת כעת ספר חדש על יחסיי עם הכלבה שלי, טרי, שהיתה צמודה אלי במשך 17 שנים, עד יומה האחרון. היא מאוד הזדקנה, ולא היה לי אומץ להרדים אותה. אני מאוד רכושנית. כשהיא מתה, ראיתי בזה חגיגה: היא עולה לשמיים וחוזרת כגורה חדשה, שיכולה להשתובב כמו בימיה הראשונים. המחשבה הזאת מחזקת ומשמחת אותי, אני לא רוצה שהזיכרונות הטובים שלי יהיו מהולים בעצב על לכתה.
"אני מחזיקה בדעה שהאהבה שמשדרים ליקום חוזרת אל האדם. כל מי שמכוון אותי כיום בחיי הפרטיים הוא ה'טרי' שלי. בין אם אלה חברים שנותנים לי עצות או אנשים שמכוונים אותי בתנועה בכביש. אלה כל מיני 'טרי' שעוזרים לי בחיים".
איזו כותרת היית נותנת לספר על חייך?
"'מכל החיים שחייתי אי פעם - את אלה אהבתי יותר מכל'".
ומה היית רוצה שיכתבו על מצבתך?
"'חשבתם שאני מתה? ממש לא! היזהרו לכם!' מה שמזכיר לי שעוד לא השלמתי את כתיבת הצוואה שלי. בינתיים יש לי רק טיוטה".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו