שלג מכסה את מדרכות מוסקבה. הקור צורב באצבעות ובמיתרי הגרון. למרגלות האנדרטה שעל גבעת פוקלונאיה ("ההשתחוויה"), אתר זיכרון לאומי לחללי הקרבות על מוסקבה לאורך ההיסטוריה, מתכוננים זמרי מקהלת הצבא האדום ע"ש אלכסנדרוב לקונצרט שיערכו כאן בעוד יומיים, כמנהגם ב־89 השנים האחרונות מאז יום הניצחון הרוסי על גרמניה במלחמת העולם השנייה.
עצם ההופעה כאן היא ניצחון סמלי של האנסמבל הווקאלי הצבאי המפורסם ביותר בתבל. חמישה חודשים בלבד חלפו מאז שרבע מהמקהלה, 64 זמרים ונגנים, נהרגו בהתרסקות המטוס בים השחור, והמציאות כבר מכתיבה מסלול מחדש. זמרים חדשים גויסו במהירות שיא, כי מוכרחים להמשיך לנגן ולשיר, או כפי שאומר המנצח גנאדי סצ'יניוק (49) - "חוזרים לדרך הישנה. הכאב אמנם טרי והגעגוע חזק, אבל נשיר במלוא כוחנו, לכבוד אלה שאינם איתנו היום".
מאז שהוקמה ב־1928 על ידי המנצח והמלחין הרוסי הדגול אלכסנדר אלכסנדרוב, מציבה מקהלת הצבא האדום תו תקן בינלאומי בכל הקשור להרמוניה קולית. ההרכב החל את דרכו בצנעה, עם 12 זמרים בלבד, ועם השנים תפח ל־220 זמרים, נגנים ורקדנים (וגם שלושה מצחצחי מגפיים קבועים ושלוש גהצניות מדים), עד שהפך לתופעה תרבותית חוצת גבולות ומגזרים.
המקהלה, שחבריה הם קצינים שכפופים למשרד ההגנה, בידרה לאורך שנותיה חיילים רוסים בעיתות מלחמה ושלום, הופיעה מול בכירי המשטר הסובייטי וניהלה מסעי הופעות מתוקשרים בחו"ל, גם לפני נפילת מסך הברזל. היא נחשבת לשגרירה מובהקת של התרבות הרוסית בעולם, ושיריה - בהם "קלינקה מיה", "לילות מוסקבה", "קטיושקה" ו"אל הדרך שוב יצאנו" - התקבעו כלהיטים מכוננים גם בישראל של ההתיישבות העובדת.
אגף השירה מורכב מגברים בלבד, בתפקידי טנור, בריטון ובס. נשים הן מחוץ לתחום. "אחרי הכל, מדובר במקהלה צבאית", מסבירים באנסמבל. "מדי פעם אנחנו מארחים זמרות מפורסמות". טווח הגילאים של הזמרים רחב, מצעירים בשנות העשרים שלהם ועד לוותיקים בני 60 ויותר. למעשה, זה מינוי לכל החיים: כל זמר יכול להמשיך לשיר כל עוד קולו אינו בוגד בו. הרפרטואר כולל יותר מ־2,000 שירים מכל הזמנים, בהם שירי אהבה, פניני אופרה, יצירות קלאסיות ומבחר שירי עם ברוסית.
מסלולה של המקהלה המפוארת ספג זעזוע טרגי בליל 25 בדצמבר 2016. מטוס טופולב של חיל האוויר הרוסי, שהטיס חלק מהזמרים לסוריה, לחגוג שנה אזרחית חדשה בחברת החיילים הרוסים בלטקיה, התרסק סמוך לעיר סוצ'י זמן קצר אחרי המראתו. סיבת ההתרסקות לא פורסמה מעולם, וההערכות בתקשורת נעו בין כשל טכני במטוס לפיגוע טרור. התוצאות היו מחרידות: 64 זמרים, רקדנים, נגנים ואנשי מנהלה נספו, כשהם מותירים את חבריהם המומים וכואבים.
איש מחברי המקהלה כיום לא שש לדבר על החלל שנותר. בהוראה מגבוה, גם לא עונים פה על שאלות הנוגעות לפרטי האסון. הצער העמוק מתואר במילים רשמיות ומדודות, כמו בדיווח חדשותי יבש. ולמרות זאת, קשה שלא לחוש את הכאב בשתיקות הרבות במהלך החזרות, בעיניים הלחות מאחורי הקלעים ובחדרי ההלבשה, ובשירים שהיו מזוהים עם אמנים שכבר לא יזכו לבצעם.
בהחלטה אמיצה, שיש מי שכינו "משימה בלתי אפשרית", קבע שר ההגנה הרוסי, הגנרל סרגיי שויגו, שהמקהלה תשוקם בזריזות ותמשיך לתפקד. בתוך זמן קצר אורגנו ועדות, שעסקו במשימה לאומית אחת ויחידה: לגייס טאלנטים חדשים ולהטמיע אותם במקהלה במהירות. הבוחנים סקרו קטעי וידאו ביתיים שנשלחו אליהם על ידי אלפי מועמדים, ביקרו בהפקות אופרה מקצועיות ובקונצרטים קלאסיים, צפו במופעי בלט וזימנו מאות אנשים למבחני קבלה. אחרי חמישה שבועות של אודישנים מפרכים וחזרות יומיומיות אינטנסיביות הצטרפו למקהלה כ־50 זמרים, רקדנים ונגנים.
חלק מההרכב המשוקם הופיע לראשונה בחג "מגיני המולדת", שצוין ברוסיה ב־18 בפברואר, אבל רק ב־9 במאי הופיע ההרכב המלא. מטבע הדברים, עוררה שיבתם לבמה עניין ציבורי רב, והאירוע שעל גבעת פוקלונאיה אף תועד לשידור בטלוויזיה. המקהלה תגיע בסתיו לביקורה הרביעי בארץ, עם 120 משתתפים. היא תעלה שש הופעות (במרכז הקונגרסים בחיפה ב־24 באוקטובר, ובהיכל התרבות בתל אביב בין 25 ל־28 באוקטובר), בהנחיית דן כנר. במופע יתארחו דודו פישר וירדנה ארזי.
• • •
באולם "רוסייה" רחב הידיים במוסקבה מתקבצים אלפי "וטרנים", ותיקי מלחמת העולם השנייה, מעלים זיכרונות מימי המאבק בנאצים. קהל מבוגר, מחורץ קמטים, חלקו מקפיד עדיין לחבוש את ה"פילוטקה", הכומתה הרוסית הצבאית, בעוד שהנינים מתרוצצים מסביב בכומתה זעירה תואמת.
בחדר ההלבשה מניחה לנה ירמולינה מגהץ אדים רותח על המדים הייצוגיים של הרקדנים. בצעירותה רקדה גם היא במקהלה, וכיום, בתחילת שנות השישים לחייה, היא המלבישה הראשית. תופרת כפתור פרום, משדכת כותפת סוררת ודואגת שכל ז'קט ימתין מכובס ומעומלן.
בעלה, ניקולאי, שניהל את רקדני הלהקה, נהרג באסון. גופתו אותרה באזור ההתרסקות, וכעת עונדת לנה את טבעת הנישואים שהוסרה מאצבעו, לצד הטבעת שלה. "זאת המזכרת האחרונה שנשארה לי ממנו", היא לוחשת באיפוק, ואז מבקשת סליחה ויוצאת מהחדר. בקצה המסדרון היא נעצרת ליד מתלה המעילים וכובשת את ראשה בין הקולבים. "אותה לא יראו בוכה מול הרקדניות", מסבירה לי אחת התופרות הוותיקות.
הטנור ואדים אננייב (58) נכנס חנוט במדים לבנים מגוהצים, אותות ההצטיינות שעל חזהו משווים לו מראה של גנרל בחיל הים. כבר 30 שנים הוא שר במקהלה, רובן כסולן. קולו לירי ועוצמתי, וכינוי החיבה שדבק בו, "מר קלינקה", מסגיר את הלהיט שהכי מזוהה איתו.
אננייב אמור היה לעלות למטוס שהתרסק, אבל הגורל זימן לו הצלה דרמטית ברגע האחרון ממש. מאחר שהוא אב לשלושה ילדים קטנים, ביקשה ממנו אשתו (השנייה) שיישאר בבית לסייע בטיפול בילדים. "היא בכתה שהיא זקוקה לעזרה שלי, אז אחרי ויכוחים הסכמתי ונשארתי", הוא אומר. "מי היה יכול לדמיין שיקרה אסון כזה".
את בוקר האסון הוא לא ישכח לעולם. "אשתי העירה אותי ואמרה שהמטוס של המקהלה נעלם מהרדאר. בטלוויזיה כבר שידרו את הדיווחים הקשים. התקשרתי מיד להנהלה, ושם אמרו לי שקרתה טרגדיה. בתוך זמן קצר התחלתי לקבל מבול של שיחות טלפון בהולות מחברים מודאגים ברחבי העולם, גם מישראל. כששמעו שאני חי, נשמו לרווחה. יש לי מעט נחמה בידיעה שכמה חברים קרובים שלי במקהלה לא היו בטיסה, ונשארו בחיים".
איך מוצאים את הכוחות הנפשיים לשיר אחרי מהלומה כזאת?
"בהתחלה היה לי מאוד קשה. זאת מכה אנושה, לאבד כך חברים וקולגות ששרתי לצידם עשרות שנים. אני מכיר את משפחותיהם, את ילדיהם. יש לי ממש הרגשה של ואקום בנשמה. בימים הראשונים אחרי האסון נשארנו שלושה סולנים פעילים. שרנו בקונצרטים קטנים לזכר אלה שנהרגו. עבדנו ממש על קצה היכולת הרגשית. נעזרנו זה בזה, עד שהתחילו האודישנים לחברים החדשים".
היה רגע שבו חששת שתשתנק מדמעות?
"מול הקהל אני מנסה להתנתק ולא לחשוב על זה, אחרת באמת הקול לא ייצא. הבעיה מתחילה כשאתה יורד מהבמה. אז מתחילות לרעוד הרגליים ועולות דמעות. זה כאב שאחיה איתו כל חיי".
יש שיר שאתה מקדיש בליבך לנספים?
"יש שיר שביצעתי עם המקהלה לפני הטרגדיה, אבל עכשיו הוא מקבל משמעות עמוקה הרבה יותר. זה שיר מולדת רוסי, שנפתח במילים 'נשארנו מעטים כל כך'. היום אני שר אותו ונלחם בדמעות".
פינוי גופה מזירת האסון, 2016 // צילום: אי.אף.פי
מאז האסון משמש גנאדי סצ'יניוק מנצח המקהלה בפועל, מתוקף מעמדו כממלא מקומו של המנצח הראשי, ואלרי חלילוב, שנהרג בהתרסקות. סצ'יניוק גם ניהל את גיוסם של הזמרים החדשים.
"זה היה תהליך מורכב וקשה מאוד", הוא אומר, "אבל זה נעשה בצורה מקצועית ביותר. ישבו לצידי מיטב השופטים. אני בטוח שהצלחנו לגייס את הטובים ביותר שיש לרוסיה להציע כיום. מרגע האסון ועד ההופעה הראשונה בהרכב המחודש חלפו חודש וחצי, וזה נחשב להפסקה הארוכה ביותר בפעילות המקהלה מאז שהיא נוסדה".
היתה לכם התלבטות אם להמשיך לפעול?
"אחרי שכורתים לך רבע מהגוף, ברור שיעלו בך תהיות אם אפשר בכלל להמשיך, ואם כן, באיזו מתכונת. בסופו של דבר, החלטנו ששמירה על המשכיות היא הדבר הנכון לעשות, למרות הקושי".
יש שירים שהפסקתם לבצע לאחר האסון?
"לא. יש לנו את הדרך שלנו ואת הרפרטואר המסורתי, שמלווה את המקהלה קרוב לתשעה עשורים. אנחנו נמשיך באותה דרך ולא נסטה ממנה".
כשאתה מנצח על המקהלה החדשה, אתה חושב על החברים שנספו?
"כל הזמן. להרים שרביט ולהיזכר בחברים שאבדו זה קשה מאוד. מבחינתי הם חיים על הבמה כל זמן שהשירים שלהם ממשיכים להיות מבוצעים".
דיברתם עם המגויסים החדשים על המורשת שהותירו אחריהם הנספים?
"כשתשמע את המקהלה החדשה, תקבל את התשובה. כולם מקצועיים, והם מבינים את האחריות".
מנהלת קשרי החוץ הפעלתנית של המקהלה, ולנטינה מקסימובה, מנסה לשדר עסקים כרגיל, אבל עיניה העצובות מסגירות את הטרגדיה האישית שלה. בעלה, ולדיסלב גוליקוב, זמר טנור, נהרג גם הוא בהתרסקות. שנים רבות הם חיו יחד, והיא זוכרת את תחילת דרכם בעולם התיאטרון, שממנו עברו לעבוד במקהלה היוקרתית.
אחרי האסון, כשהציעו לה לחזור לתיאטרון, כדי לחסוך ממנה את ההתמודדות היומיומית עם הזיכרונות במקהלה, ענתה שהיא מעדיפה להישאר במקהלה, למענו. "קשה להתגבר על הכאב", היא מודה, "אבל אני מעדיפה לא לדבר על הרגשות האישיים שלי. זאת עבודה שאני צריכה לעשות".
• • •
הטנור רומן ולוטוב (29) שר במקהלה כבר שבע שנים. לפני שנתיים, כשהופיע עם חבריו בישראל, הרשים בביצוע בעברית ל"אדון עולם" ו"הבה נגילה". שותפו לדואט היה יבגני בוליצ'ניקוב, שנספה באסון. ולוטוב עצמו ניצל מההתרסקות אחרי שבנמל התעופה התברר שדרכונו לא בתוקף. הוא לא הורשה לעלות לטיסה, וחזר הביתה מאוכזב. למחרת התעורר לחדשות האיומות. "אני מרוסק, מרגיש כאילו פילחו לי חצי מהלב", הוא אומר. "ההרוגים היו המשפחה השנייה שלי. אלה רגשות איומים. כששמעתי על המקרה התחלתי לבכות. ככל שהזמן עובר, כך הגעגועים נעשים קשים יותר". הוא מודה שברגע הראשון שקל לפרוש. במחשבה שנייה הגיע למסקנה שחשוב שיישאר, כדי לסייע בקליטה של הזמרים החדשים.
אתה חושב מה היה קורה אילו הדרכון שלך היה בתוקף?
"בזכות הדרכון הזה אני מדבר איתך היום. המחשבה הזאת לא נותנת לי מנוח".
תחשוש לטוס עם המקהלה?
"לא. בשבילי זאת עבודה שצריך לבצע, וזאת עבודה שאני אוהב מאוד. אני לא מהמתפנקים".
אתה לא יהודי. איך הגעת לביצוע המושלם כל כך של "אדון עולם"?
"במקהלה אנחנו שרים שירים מכל רחבי תבל. ידענו ש'אדון עולם' הוא תפילה יהודית, שהפכה לשיר פופולרי. כשהופענו בישראל קיבלו את הביצוע בהתלהבות גדולה. אני זוכר שיבגני נהנה מהתגובות החמות. כואב לי שהוא לא ישיר איתי בביקור הקרוב בישראל".
תשיר את "אדון עולם" בלעדיו?
"אני לא יודע עדיין. מן הסתם אשיר עם סולן חדש, אבל אחשוב על יבגני".
מוזיאון המקהלה ממוקם ברחוב שקט בלב מוסקבה. על הקירות תלויים ציורי ענק של הרכבים נוכחיים וישנים, לצד כרזות מצהיבות, תקליטי ויניל מימי הגרמופון, צילומי ארכיון עתיקים ואינספור כלי נגינה ומתנות, שקיבלה המקהלה לאורך השנים במדינות שבהן הופיעה.
בכניסה לאולם התצוגה הראשי נתלו תצלומי הפורטרט של 64 הנספים באסון, כפי שצולמו לצורכי שיבוץ בקטלוגים או יחסי ציבור. אחדים מהם צולמו חודשים ספורים בלבד לפני מותם. כולם נראים מחויכים וגאים במדים הייצוגיים.
"אתה רואה את הרקדנית הזאת?" שואל ויקטור קאדינוב (85), מנהל המוזיאון. "היא הצטרפה לאנסמבל חודשיים בלבד לפני שזה קרה".
למרגלות לוח הזיכרון הענק נערמים זרי פרחים, שמוחלפים בכל יומיים. "את פינת האבל הזאת נשאיר כל זמן שהבניין עומד", אומר קאדינוב.
כבר 65 שנים שהוא במקהלה. שיערו מסורק לאחור בקפידה, ועמידתו איתנה. את דרכו החל כזמר טנור, ועם השנים טיפס לעמדת הסולן, שעליה זכה בפרסים ובאותות. בהמשך התקדם עד לתפקידו הנוכחי, שקיבע אותו כדמות אהובה ומכובדת ברוסיה. "היו לנו זמרים שנהרגו במלחמת העולם השנייה, כשלחמו בחזית, אבל מעולם לא חווינו קטסטרופה כמו השנה", הוא אומר.
בישראל, מקהלת הצבא האדום פופולרית לא רק בקרב דוברי הרוסית.
"שמעתי שכשישראלים שומעים את השירים שלנו הם אומרים, 'זה לא רוסי בכלל, אלה שירים שגדלנו עליהם בקיבוץ'. תמיד משעשע אותי לשמוע את התגובה הזאת. אני זוכר גם את הביקור בישראל ב־1992. הגנרל שלכם, אריאל שרון, סיפר שהוא מעריץ גדול של השירים שלנו, כי הם מחזירים אותו לימי נעוריו".
• • •
מאחורי הקלעים בגבעת פוקלונאיה מדליקים תנורי ספירלה, לסייע לזמרים כנגד הקור הגדול. כולם מצטופפים, חבורות־חבורות, סביב תנור, כמו בצילום סלפי קבוצתי. באוהלי הבד, שמשמשים חדרי הלבשה, מסתערים על תה חם ועל כיסוני פירושקי במילוי בשר או כרוב.
בוריס דיאקוף (35), בריטון, מקרב את גרונו לתנור, כמו מתכוון לאפות את הסולם הווקאלי לקראת ההופעה. אחרי כמה דקות אני מבחין בו מעשן ליד זמרים שרועדים מהקור. "אנחנו מעשנים לעיתים רחוקות מאוד", הוא כמעט מתנצל. "רק כשאנחנו מתרגשים מאוד, כמו הערב".
הטנור דמיטרי טרונוף (31) סוקר את הקהל המועט שהגיע למרות מזג האוויר. "אני לא יודע איך נשיר בכפור הזה", הוא חושש. "אנחנו לובשים את כל השכבות האפשריות - טי־שירטים, סווטשירטים, ומעליהם המדים הייצוגיים. מבחוץ אנחנו נראים חזקים ובריאים, והכי חשוב, זה יותר חם".
כשהם עולים לבסוף לבמה בשתי שורות של מצעד, מול קהל חמוש במטריות, אין דופי בשירתם. מצלמות הטלוויזיה לא מסגירות תזוזה של שריר בפניהם, למרות התנאים המאתגרים. "ממש רובוטים", צוהל מישהו לידי ומוחא כפיים. סרגיי ממייב (41), הכרוז הרשמי של המקהלה, מקריא בפומפוזיות את שמות הסולנים. כשהמיקרופון נסגר, הוא חוזר לצידי הבמה ומפזר את המתח בצרור בדיחות יידישקייט. "מישהו חכם אמר פעם שהצחוק הוא הדרך הכי טובה להתמודד עם הבכי. אנחנו מעדיפים לשיר, לא לבכות".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו