"רוצים לשנות לי את הפינאלה של נבוקו בוורונה!" מזדעק דניאל אורן אחרי שיחת טלפון עצבנית באיטלקית שוטפת. אנו יושבים בחדר המנצחים המרווח בבית האופרה בתל אביב והסלולרי של אורן לא מפסיק לטרטר. אורן מדבר־צועק בהתלהבות, באיטלקית עסיסית ומתגלגלת על הלשון, וחוזר לעברית כשהוא פונה אלי. "יש לי מאבק בלתי פוסק עם במאים ומנהלים שלא מבינים דבר במוסיקה! אין להם מושג למה ורדי התכוון! פעם היה בוס אחד לאופרה - המנצח. היום יש ארבעה: הבמאי, המנהל האמנותי, מנהל התיאטרון והמנצח, ולכל אחד יש את הגחמות שלו", הוא אומר ומוסיף: "וכמובן שבסופו של דבר אני חוטף את כל הביקורות".
כבר יותר מ־40 שנה, מאז זכה בפרס הרברט פון קאראיין למנצחי תזמורת צעירים, מחזיק אורן בקריירת ניצוח מזהירה באירופה ובארה"ב. את בכורת הניצוח שלו עשה באיטליה - באופרה של ורדי, כמובן - ומאז הוא מנצח באופן קבוע בבתי האופרה החשובים ביותר בעולם, ונחשב, לצד דניאל ברנבוים, למנצח הישראלי החשוב והמצליח ביותר. עוד יותר מברנבוים, נחשב אורן לבר־סמכא עולמי לרפרטואר האופראי האיטלקי. תחת שרביטו הופיעו הגדולים ביותר - לוצ'יאנו פבארוטי, פלאסידו דומינגו ואחרים - והוא ניצח על התזמורות החשובות ביותר בעולם ועם הסולנים הנחשבים ביותר.
"מוסיקאי הוא לא פקיד"
לפני כשנתיים מונה אורן למנהל המוסיקלי של האופרה הישראלית, מה שמביא אותו ארצה לפחות פעמיים בשנה לנצח על אופרות. זו סגירת מעגל לאורן, לאחר שנים של נתק מן העשייה האופראית בארץ. כעת, כשסוף־סוף מונה לתפקיד המנהל המוסיקלי של האופרה בארץ, הוא מצפה להצעיד את האופרה הישראלית הקטנה, בצוותא עם מנהלה החדש צח גרניט, לשיאים חדשים.
אני נפגש עם אורן בין חזרות להפקת "כוחו של גורל" בניצוחו באופרה הישראלית. גם בחדר המנצחים רחב הידיים מידותיו של אורן נראות גדולות ביחס לחדר שהקצה לו בית האופרה התל־אביבי. אורן, 62, גבר גבוה ומרשים עם קול רועם, נוכחות מרשימה וכיפה כחולה גדולה לראשו, לא חושש לדבר בשטף על כל נושא שבעולם ומצפה מהסובבים אותו להעפיל לרמתו ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהתרגל להם בשנותיו בבתי האופרה החשובים באירופה.
"סבי היה עשיר והציל 100 יהודים בתרפ"ט. הוא נחשב לבוגד בעיני הערבים ונאלץ לעזוב את יפו ולעבור לת"א. היישוב היהודי קיבל את סבי לתוכו, אך הוא נותר ערבי בעבורם. זה גם היה הגורל שלי ושל אבי". דניאל אורן // צילום: יהונתן שאול
במהלך חזרה גנרלית ניגש לפודיום אחד מאנשי תזמורת האופרה ומבקש מאורן, בדחילו ורחימו, הפסקה קטנה לנגנים. "הם עייפים", הוא אומר. "עייפים?" אורן מרים את גבותיו, "מה יהיה כשהם יצטרכו לנגן וגנר?" הנגנים מצחקקים - את וגנר והאופרות הארוכות מאוד שלו הם הרי לא יצטרכו לנגן, לפחות לא בארץ - אבל אורן כועס. "מוסיקאי הוא לא פקיד בעירייה", הוא אומר לי מאוחר יותר, "אבל אני כנראה חי באשליה. אם הם אומרים שהם עייפים אחרי שעה וחצי, אז הם לא יודעים מה זאת עבודה קשה. מי שבונה בתים וסולל כבישים - הוא עובד קשה! למוסיקאים יש הרי את הסיפוק הכי גדול, את העונג הכי גדול במשלח ידם. מה יגידו הנגנים באופרה של לונדון, שיש להם 22 אופרות ו־15 בלטים בכל עונה (בארץ מעלים 8-6 אופרות בעונה; מ"א) ושיש להם בכל ערב הופעה? אני לא פוחד לומר את האמת בפנים, לעיתים אני קשה מאוד עם הנגנים, אפילו אכזרי", הוא מתוודה, "אבל תמיד יש לזה תוצאות חיוביות, זה מוציא מהנגנים את המיטב".
"דקירות שמכאיבות גם היום"
אורן נולד ברחוב מתתיהו כהן גדול בצפון תל אביב לרבקה, בוגרת הסורבון הפריסאי בפילוסופיה ופסיכולוגיה, ולסם, שעסק בביטוח. סבו מצד אביו היה מוחמד סיקסיק, בן למשפחה מוסלמית יפואית אמידה שהתחתן עם יהודייה. הנישואים בין הדתות - סנסציה גדולה באותם ימים - הותירו את חותמם באורן הצעיר.
"הסבא הערבי שלי היה אדם עשיר מאוד. היום עשיר זה בעל נדל"ן, יאכטות, מכוניות, אז זה היה בעל חנויות דגים. מי שהיה לו יותר חנויות דגים היה הכי עשיר, ולסבא היו כל חנויות הדגים ביפו. במאורעות תרפ"ט ביפו אסף סבא 100 יהודים והחביא אותם בחנויות שלו עד יעבור זעם. הוא הציל את חייהם. אחר כך הוא נחשב כמובן לבוגד בעיני הערבים ונאלץ לעזוב את יפו ולעבור לתל אביב. היישוב היהודי קיבל את סבי לתוכו, אבל הוא תמיד נותר ערבי בעבורם. סבא היה לבוגד אצל הערבים ו'ערבי מלוכלך' אצל היהודים, וזה היה הגורל גם של אבי וגם שלי. פעם אחת, כשאבי היה בן 12 או 13, תלמיד בגימנסיה הרצליה, הוא שר באחד הטקסים את 'התקווה'. המורה למוסיקה פנתה אליו ואמרה לו 'שמע, סיקסיק, מה פתאום אתה שר את 'התקווה' בכזאת התלהבות, הרי אתה ערבי'. זה הרס אותו. גם לי קראו ככה - 'ערבי מלוכלך' - וזה הרגיש אז כמו 50 אלף סכינים בלב. אלה דקירות שממשיכות להכאיב כל החיים. זה קשה מאוד".
אחרי שסבל בילדותו מאותן קריאות גזעניות, נאלץ אורן להתמודד בבגרותו עם אנטישמיות בוטה ופוגענית בבתי האופרה של אירופה. "אל תחשוב שבכל מקום אני מנצח עם כיפה", הוא מבהיר, "כשניצחתי בווינה נתקלתי בהתנגדות חריפה לכיפה. זה היה איום ונורא. הרגשתי את השנאה אלי מצד הנגנים. אני זוכר שהמנהל האמנותי של וינה, יהודי בשם הולנדר, בא אלי לחדר וביקש ממני להוריד את הכיפה. גם במקומות אחרים שבהם ניצחתי עם כיפה היתה תמיד שנאה. זה הרגיש לי כמו קיר אטום, לא יכולתי לעבוד ולתקשר עם הנגנים.
"בכל המקומות באירופה זה היה כך, פרט לאיטליה. באיטליה הבינו אותי כבר מההתחלה וקיבלו אותי בצורה טבעית לגמרי. היתה תקרית בודדה באיטליה, בתחילת הדרך, שצעקו לי 'יהודי מלוכלך, חזור הביתה', אבל זה היה קשור לסכסוך עם איזו זמרת. מיד לאחר מכן ניגשו אלי כולם - במאים, איגודים, קהל, אנשי תיאטרון - והתנצלו מאוד, אמרו לי שזה רק כמה פשיסטים וניסו לשכנע אותי לחזור. שוכנעתי, חזרתי, וזה היה ניצחון גדול. חוץ מהפעם הזאת כמעט לא סבלתי מאנטישמיות. האיטלקים פשוט נהדרים, אם אני שוכח את הכיפה הם מיד שואלים בדאגה אם קרה משהו, אם אני לא מרגיש טוב..."
הכל אודות אמא
הדמות הדומיננטית בחייו של אורן הצעיר היתה אמו, שדחפה אותו ללא לאות ללימודים ולחיים כמוסיקאי. "אמא שלי למדה פסיכולוגיה ופילוסופיה, אין לה שום רקע מוסיקלי, אבל היא רצתה בן מוסיקאי עם שליחות בעולם. היא היתה אומרת 'כי מציון תצא תורה' - והתורה היתה, כמובן, המוסיקה. היא התפללה לאלוהים שייתן לה בן מוסיקאי, ותפילתה נענתה".
"כשהייתי בן 13 היא פנתה למוסיקאים ולמורים ידועים וביקשה שילמדו אותי ניצוח, דבר מאוד לא מקובל לנער בגיל הזה", הוא ממשיך, "נהוג הרי ללמוד ניצוח רק באוניברסיטה. כל המורים העיפו אותה מכל המדרגות, אבל היא היתה מאוד קשוחה ולא ויתרה, ולבסוף שיכנעה את איתן לוסטיג, מוסיקאי ומנצח מצוין, שילמד אותי, והוא הסכים. כבר אז ניצחתי עם המון אש, לא בשונה מהיום, אלה דברים שאתה מקבל מאלוהים", הוא אומר.
"פעם, בעיצומו של שיעור ניצוח, לוסטיג קטע אותי ואמר לי: 'דניאל, תהיה רגוע, אל תתנועע כל כך', אמא שלי קטעה אותו מיד ואמרה: 'הר לוסטיג, אתה לא תהרוס את ה'אני' של הבן שלי, וחוץ מזה, אל תשכח - אני משלמת פה'.
"אמא האמינה שאני צריך ללמוד ולהתרכז במוסיקה ככל האפשר. חברים - שלה או שלי - נתפסו כגורם מפריע. היא התנתקה לגמרי מחבריה וממשפחתה כדי ששום דבר לא יפריע לי. גם אני נותקתי מחברים. כל מה שנותר לי היה המוסיקה ובית הספר. היו לי הרבה מורים פרטיים, למדתי צ'לו, פסנתר, שירה וקומפוזיציה. אמא לא העלתה בדעתה לשלוח אותי לקונסרבטוריון, זה נחשב נחות לדעתה, והיא דרשה בשבילי את הטוב ביותר. היא הקדישה את עצמה למעני. אני זוכר את הערבים איתה, אני עם המוסיקה והיא עם ספרי הפילוסופיה שלה. אמא ז"ל היתה אישה מאוד חזקה וידעה בדיוק מה היא עושה בלי להבין יותר מדי במוסיקה; אישה גדולה מכל בחינה, פיקחית מאוד, איש לא היה עומד בפניה".
הבידוד הזה לא פגע בך בדיעבד?
"למרות הכל גדלתי להיות אדם חברותי למדי, אך אני מודה שאין לי הרבה זמן לזה. אני כל הזמן עובד ובנסיעות לבתי האופרה, וקשה לי לקיים חיים 'רגילים'. אני מנסה אבל אני כמעט לא נמצא בבית".
קוד שלפיו יש לחיות
בסטטוס האישי של אורן בווטסאפ יש ציטוט מספר דברים: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם", כלומר התורה אינה גיבובי דברים בעלמא, אלא קוד שלפיו יש לחיות, מפתח לחיים עצמם. אורן הוא יהודי מאמין וחובש את הכיפה הגדולה על ראשו בגאווה בלתי מוסתרת. היחס שלו לדת, אולי כמו היחס למוסיקה, טוטאלי ונלהב, אך לא תמיד חבש כיפה. "חבשתי כיפה לראשונה דווקא בברלין, כשנסעתי ללמוד ניצוח עם הרברט פון קאראיין, אבל הקשר שלי עם הדת התחיל עוד בילדות", הוא אומר.
"תמיד אהבתי ללכת עם אמא לבית הכנסת ברחוב ביל"ו בתל אביב. שם למדתי חזנות אצל החזן הנודע שלמה רביץ וגם שרתי אצלו במקהלה. רביץ היה חבר של ביאליק והיה שותף למפעל 'עונג שבת' שייסד ביאליק. לביל"ו היו באים גדולי החזנים להשתתף בתפילה, ובימים הנוראים היתה שם מקהלה של 40 ילדים. בית הכנסת ביל"ו היה בית כנסת של ילדים; הילדים ערכו את התפילה ואפילו עברו לפני התיבה. זו היתה אטרקציית תיירות, אני זוכר תיירים אמריקנים שבאו לראות את הילדים שרים. הייתי שר הרבה סולואים ואחר כך, בדרכי הביתה, הייתי שר בקול את כל התפילות, עדיין באקסטזה מהתפילה. אנשים היו יוצאים מהמרפסות ומסתכלים על הילד המשוגע ששר ברחוב. זה דבר שלא השתנה אצלי", הוא אומר, "גם היום אני באקסטזה מהמוסיקה".
מה עם הופעות בשבת?
"אני משתדל לא להופיע בשבתות, אך זה מאוד קשה. בבתי האופרה החשובים בעולם אין לך אפשרות להתנות תנאים. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. התייעצתי בזמנו עם הרב הראשי של ברלין והסברתי לו את החשיבות של הפרס שבו זכיתי ואת החשיבות של מוסיקה בעבורי, והוא הבין אותי. נכון שבארץ יכולתי להמשיך לא להופיע בשבת, אבל אי אפשר לעשות קריירה כמו שלי בארץ".
אורן, נשוי בשנית ואב לשני בנים ולשתי בנות, הגיע ארצה עם בנותיו, בנות 10 ו־13. הבנות לומדות בבית ספר מיוחד בפאריס, שמאפשר להן להתלוות לאביהן למסעותיו ברחבי העולם. "הן מדברות צרפתית, איטלקית ועברית, אבל לא פנטסטית", הוא אומר. בחזרה הגנרלית ל"כוחו של גורל" הן יושבות בשורה הראשונה, ממש מעל ראשו של אביהן שמנצח על הנגנים ב"בור התזמורת", ומרוכזות בכל הנעשה בבור ועל הבמה. אורן מדריך את הנגנים באסרטיביות האופיינית לו. הוא צועק להם את הוראות הדינמיקה, "דולצ'ה! פיאנו! אתם לא אוהבים פיאנו?" הוא שואל באירוניה, "לא לרוץ ריצת אמוק!" הוא צועק לנגנים שממהרים בפראזה אחת, "לא לנגן פיציקטו (פריטה באצבע ולא עם קשת; מ"א) עם הציפורניים!" הוא קורא לכנרים, "תשירו כל תו", הוא דורש מהתזמורת.
אורן חוזר על פראזה קטנה בפתיחה לאופרה כמה פעמים, ואט־אט הנגנים מבינים מה הוא רוצה מהם, והפראזה שהיתה סתמית בתחילה מקבלת פתאום - באורח פלא - אופי והבעה. הנגנים ומעט האנשים באולם - כמה צלמים ואנשי הפקה - זוקפים באחת את אוזניהם. הפלא הטמיר והחמקמק הזה שנקרא "ניצוח" נעשה פתאום ברור וממשי. הנגינה של התזמורת זורמת כעת בשקיפות ובנינוחות, והתווים הנהדרים של ורדי מצטלצלים באולם. "כך זה אמור להישמע", אומר אורן לכנרים, וכולם מהנהנים בהסכמה. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו