חודשיה האחרונים של רשות השידור עברו עליה כדהירה מטורפת ברכבת שדים, לצלילי מחול שדים, עד שעצמה עיניה באבחת חרב משפטית של כונס הנכסים הרשמי דוד האן. לא היו בו רגישות וחמלה ולא היוועצות ביועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט. אם יצא דבר־מה ראוי מאקורד הסיום רווי הדמעות של שדרני ערוץ 1, הרי זו ההערכה כי האן לא יציג עוד את מועמדותו להצטרף כחבר מן המניין לבית המשפט העליון.
הסיום היה כמו רקוויאם לצלילי אגו ואגו ואגו. כל מה שאירע במאבק שהנהיג בנימין נתניהו מול משה כחלון על עתיד השידור הציבורי נצבר לערימה של מירמה והפרת אמונים ציבורית וקנוניות וכיפוף ידיים ותככים והתחמקות ואובדן אמינות וקלות דעת. לא מהלך מתוכנן ולא תאריך קבוע ולא "מילת כבוד". נתניהו נתן הבטחה ולא מימש, וכחלון לא השכיל לעמוד על כיבודה, והלב נמלא חרדה. אם כך מתקבלות החלטות בממשלת נתניהו בעניין רשות השידור - מה על הכרעותיה הגורליות בקניית צוללות ומטוסי "חמקן", באישור או בביטול הסכמי גז הנאמדים במיליארדים?
בקרב הפוליטי הזה היו רגעים שאפילו דוד ביטן לא ידע למה מצפה ממנו נתניהו. האלתור והגחמה גברו על הדיון המסודר והשיקול הצונן, והניסיון ההיסטורי מלמד כי התנהלות כזאת בעת הכרעה פוקדת ממשלים אשר הגיעו בפסגת עוצמתם למסקנה המוטעית ש"כל דבר הולך". מצליח להם.
הדבר התאפשר מפני שלהיטות הקהל לבידור קל וזול עם מכנה משותף נמוך, ומגמת דור חדש של עיתונאים להעדיף את השעשועים על תחושת השליחות המאפיינת את "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", השכיחו את התועלת הרבה שהפיקה ישראל מהטלוויזיה הציבורית.
דוד ביטן. בקרב הפוליטי הזה היו רגעים שאפילו יו"ר הקואליציה לא ידע למה מצפה ממנו ראש הממשלה נתניהו. האלתור והגחמה גברו על השיקול המסודר והצונן // צילום: אורן בן חקון
ציבורים רחבים, שהיו מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות וההתעניינות בהן, הפכו "משולבים" וחשו שייכים לחברה הישראלית בזכות המידע והמעורבות שהטלוויזיה הקנתה להם. שום כלי תקשורת אחר לא היה יכול לעשות כן לטובת תחושת השייכות של העולה החדש או הצעיר מבית. האזרח שלא הורגל לקרוא או לא ידע את השפה מצא על הקיר בביתו את ביקור אנואר סאדאת והסכם השלום עם מצרים ופינוי פתחת רפיח ומלחמת לבנון הראשונה. רשות השידור ראויה להוקרה על תרומתה הבלעדית שאין לה תחליף לביסוס התודעה הדמוקרטית ולהפצת מידע אקטואלי בסיסי. זכות זו עומדת לה בשנים ההן כמעט באורח בלעדי.
אין זאת אומרת שהיתה טלית שכולה תכלת. בדברי ימי השידור הציבורי היו פרקים מעיבים של יוהרה שצמחה ממונופול ועצלות ובזבוז כספי ציבור וסירוב להאזין לביקורת ולהתייעל, ו"אני ואפסי עוד" לרוב. בדרדורה איבדה צופים, ובמקום להתחרות בערוצים המסחריים העשירים נסמכה על שולחן הסובסידיות של הממשלה שתגבה בעבורה בכפייה כמיליארד שקלים בשנה מהציבור. כך התנהלה משך שנים, אבל זה היה כסף חינם ולא היה אפשר לגבותו לעד, וגריעתו מהתקציב לטובת כיס האזרח היא היסוד לפענוח המשבר משני צדדיו - הממשלה והרשות.
עתה לא ניתן כבר להחזיר את הגלגל אחור. סיבוב הפרסה האחרון של נתניהו הביא להקמת גוף דו־ראשי - שני תאגידים, שכמו בסיפורי רש"י על השמש והירח אינם יכולים לשמש "כשני מלכים" בכתרו של ערוץ אחד. מה שנועד לפני כמה שנים להיות תיקון גדול הפך לקלקול ענק. שוב צריך תיקון, ולהתחיל מבראשית.
מי ייהנה מחוק הלאום?
הימין היהודי הקיצון והתנועה האיסלאמית הצפונית ייהנו מחוק הלאום שיוגש בתוך חודשיים לכנסת. היהודים מפני שיקבלו אשרור למה שכבר קיים באשר למעמדם תוך כדי גרימת מבוכה לאזרחים מהמגזר הערבי, והתנועה האיסלאמית מפני שהממשלה משחקת לידי מסיתיה. אם עד עתה טענה לקיפוח בפועל של הערבים יתווסף עתה חוק שיעניק גושפנקה למצב שאותו יתארו עוכרי ישראל בעולם כהוכחה לאפרטהייד.
אין בו צורך. מפני שאילו אכן היה נחוץ, היה אפשר להעתיק את מגילת העצמאות שקרא דוד בן־גוריון במאי 1948 ולרשום אותה כ"חוק יסוד", ותם ונשלם. הכל נזכר בה, התנ"ך והזיקה לארץ ישראל וחזון הנביאים וקיבוץ הגלויות ורדיפת השלום והבטחת השוויון המלא. אבל לא זה מה שמעניין את אבי דיכטר והח"כים שבעקבותיו. עיקר הקושי מצוי, לפחות, בשני סעיפים:
אבי דיכטר. במצב היחסים המתוחים לא רצוי שיהודי יגור בפאתי אום אל־פחם וערבי בלב שדרות. אך לקבוע זאת בחוק? במדינת היהודים? האם זה יהודי? // צילום: דודו ועקנין
העברית היא שפת המדינה, וכך ראוי והיא במקומה כל העת, ואיש אינו מערער. אך הערבית, שרשמיותה נקבעה עוד בימי המנדט הבריטי ולא בוטלה מעולם, תרד לשמש רק שפה בעלת מעמד מיוחד. היא יותר מהונגרית וגרוזינית אך פחות מעברית. דיכטר וציפי חוטובלי ניסו לתרץ בטלוויזיה וברדיו שזה לטובת הערבית, אך לא דובים ולא יער. לטובת הערבית? כל ערבי ישראלי יכול לומר לממשלה בעברית צחה "לא מעוקצך ולא מדובשך", ובעגה, בסלנג: אל תעשי לנו טובות.
העניין האחר הוא שהממשלה תוכל להתיר הקמת יישובים על בסיס אתני טהור. יודן־ריין, ערב־ריין. ברור כי במצב היחסים המתוחים לא רצוי שיהודי יגור בפאתי אום אל־פחם וערבי בלב שדרות. אך לקבוע זאת בחוק? במדינת היהודים? זה יהודי? ומה אילו אסרו האמריקנים מגורי יהודי בארקנסו? כפי שאמר יגאל הורוביץ, "משוגעים - רדו מהגג". זה חוק מיותר, שמזיק בשני צמתים:
√ ברגע שבו יתקבל חלילה בכנסת הוא יתפשט כאש בשדה קוצים באקדמיה האמריקנית. כבר עתה נתקלת ישראל בבעיה קשה באוניברסיטאות העילית בארה"ב וברחבי אירופה. הוא יעלה את גובה הלהבות. כישלון ידוע מראש.
√ הוא יכביד בקו התפר היהודי־ערבי על בני מיעוטים, שמבקשים להשתלב בהוויה הישראלית. כאשר ראש מועצת ירכא הדרוזית מאיים לפנות לבג"ץ לבטל את חוק הלאום - אפילו הוא - כי אז הנזק העמיק חדור.
החוק יועיל רק למי שחותר לצבור קולות בפריימריז של הליכוד. לא ייתכן שהדברים נעלמו מעיניו של בנימין נתניהו, ולא מובן מדוע הוא נגרר אחרי יוזמות כאלה שמוסיפות מעט שקט לקואליציה, אבל גורמות לישראל נזק רועש במערב. אלא אם כן נתניהו לא ויתר על הקדמת הבחירות וחותר לייצר פעם נוספת את האווירה הטעונה שרווחה כאשר דיבר על המוני ערבים הנוהרים לקלפיות.
לגופו של עניין, למרות שאינו מתעמת עם הקיצונים בקואליציה שלו, הוא יודע שאינו יכול להצביע בעד חוק האוסר על יהודים וערבים להתגורר בעיר אחת. עם זה אי אפשר לזכות במחיאות כפיים אפילו בוועידת איפא"ק.
קלאסיקה של הפרת אמונים
לא יהיה צורך להזין את מרואן ברגותי בכפייה. הוא זללן כפייתי. הניחו לפניו פיתוי בצורת "טורטית" ומיהר להשאיר מאחור את כל צאן מרעיתו המתייסר בצום, ואכל את השוקולד בפה מלא. דוגמה אישית? הצחקתם אותו. הרי נתפס אוכל גם כשאירגן את שביתת הרעב לפני 13 שנים. הפעם השנייה הוכיחה כי אינו רק טרוריסט אלא גם אוויל.
מרואן ברגותי. דוגמה אישית? הצחקתם אותו. הרי נתפס אוכל גם כשאירגן שביתת רעב לפני 13 שנים. הפעם הנוכחית הוכיחה כי הוא אינו רק טרוריסט, אלא גם אוויל // צילום: אי.פי
העובדות היכו בתדהמה את השמאל הקיצוני, שחצה מזמן את קווי היושרה. במקום לבקר את יוזם שביתת הרעב, שהפנה עורף לאנשיו, החלו אביגדור פלדמן ורוית הכט למתוח ביקורת על השר גלעד ארדן, ששיחרר את התצלומים לציבור. לפתע הפכו לאיסטניסטים, הכיצד מצלמים אסיר בשירותים? (לא נחשפה ערוותו, חלילה) ובתאו בכלא? (אם לא שם - היכן?)
לא רק המנהיג הלועס עלוב. גם מי שמבקשים לטשטש את הפרת האמונים שלו כלפי האסירים הנוהים אחריו. קלאסיקה של הפרת אמונים.
דילמת האסיר
בניגוד לרושם שמבקשים לעורר ארגוני רופאים המתנגדים להזין בכפייה שובתי רעב אין הלכה כזאת בשבועת היפוקרטס, שבשמה הם נודרים. גם לא באחרות לרבות בשבועת אסף בן ברכיהו מהמאה השישית או ארגונים בינלאומיים ב־1948. אפילו לא בנוסח שבועה אשר חובר ב"הדסה" ירושלים בראשית שנות ה־50. כל החלטה כזאת היא בת זמננו. אין לה מראה מקום במורשת. להפך, אם בכלל, אז השבועה מדגישה את המאמץ העילאי להציל חיים.
הבחירה היא בין שני עקרונות נעלים של הימנעות מעינוי שובת הרעב בעת האכלתו לבין קדושת החיים. כל רופא צריך להחליט לעצמו, ולא מובן מדוע בסוגיה כה רגישה ארגוני הרופאים מנסים לכפות על חבריהם להימנע מהזנת האסיר (בפועל לא מדובר בעינוי של ממש אלא בהזרקה לווריד של מים, סוכר וויטמינים, לא בהחדרה ללוע האדם).
בעיניי שובת הרעב מעדיף בסופו של יום לחיות ולא למות כפי שאירע לחברי המחתרת האירית אשר אשת הברזל מרגרט תאצ'ר הניחה להם לגווע בכלא. שביתת הרעב נועדה להשיג מטרה עלי אדמות בחייהם, וזו ההוכחה האיתנה שאינם מבקשים למות.
ראוי לשאול דוגמה מאירוע אחר. רבנים נאורים חיפשו דרך למנוע את קבורת המתאבדים (ובהם שובתי רעב) מחוץ לגדר. לפיכך מצאו תירוץ דחוק כי ברגע האחרון מי שירה בעצמו או קפץ מגג התחרט וזה היה מאוחר מדי, אבל בעצם לא רצה עוד למות ולכן לא התאבד ויש לקברו כאחד האדם. תירוץ אנושי וחכם. כך גם שובת הרעב צריך להניח כי ברגע האחרון התחרט, וכשיש בידי הרופא להצילו אין הוא צריך לשאול לדעתו בטשטושה.
סביר להניח כי חלק מהארגונים המתנגדים להזנה בכפייה מבקשים לסייע לשובתי הרעב להשיג את מטרתם הציבורית, המדינית והלאומית. על פי היגיון זה, כמה מהדואגים לגורל האסירים הפלשתינים היו עומדים מן הצד אילו חברי המחתרת היהודית היו שובתי רעב עד שתיענה תביעתם למחוק את כתבי האישום נגדם. בעיקרו של דבר כל שביתת רעב היא נשק לגיטימי במאבק הציבורי, אך יש בו גם מרכיב של סחיטה רגשית נגד כל שלטון חוק דמוקרטי הכולא אדם בשל עבירה מוכחת.
זו אינה מחלוקת בין בני אור לבין בני חושך אלא בין שני עקרונות נעלים, שהממסד הרפואי בחר לכפות על חבריו אחד מהם. כמובן, כשרוממות האנטי־כפייה בפיו.
ושוב היו הלוחמים מרצדים
במלאות יובל למלחמת ששת הימים ראה אור מחדש המעולה והנפוץ שבספרי התקופה: "חשופים בצריח" מאת שבתי טבת. שבתי לקרוא ולא הנחתי אותו מידי, ושוב היו הלוחמים מרצדים וקמים ונופלים ולא קמים. אז הכירה האומה והוקירה את כל השמות. חוויה עמוקה לחזור אל שמאי קפלן ואהוד אלעד ושמואל גורודיש ואילן יקואל ומשה חביב.
בעבר לא הבחנתי בדף "עוצבת הפלדה" שנמסר לחיילים: "...היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו... זו הפעם השלישית שגה האויב באשליה מטורפת: לראות את ישראל כורעת על ברכיה. בדם, באש ובברזל נעקור מליבו את המזימה הזאת. אין לנו מלחמה באזרחי מצרים. איננו חומדים את אדמתם ואת רכושם. לא באנו להחריב את ארצם ולא לרשת אותה... אנחנו מזנקים כדי למגר את מזימת ההשמדה". ועל החתום? מפקד האוגדה האלוף ישראל טל וסמל ראשון במילואים עמוס עוז. געגוע לקונצנזוס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו