בצהרי יום שמש חורפית של אמצע מארס, באולם בית הכנסת הגדול של רומא, הרים ישי מאיר, אבא של רב"ט יערה ז"ל, את הקלרינט שלו והצמיד אותו לשפתיו. פעמים רבות ניגן במהלך המסע, כלהקת שמחות של איש אחד. אבל הפעם, בבית התפילה הריק, בקעה מפיו תפילה מרטיטה במיוחד, פיוטית להדהים, של "הבן יקיר לי".
זו היתה סצנה מצמיתה. אב שכול מנגן לחבריו, כולם למודי אובדן כמוהו, את השיר המפעים שבו "משוחח" הורה עם ילדו האהוב. מה לא היו נותנים ההורים כדי לקיים שיחה כזאת. לרגע נדמה היה שגם מלאכי השרת שלחו כנף ומחו דמעה.
"אני אף פעם לא יודע מה אני הולך לנגן, ופתאום זה יצא לי", הסביר ישי להורים שניגשו בדממה לחבקו. "לא חשבתי מראש, פשוט ניגנתי. כאילו כיוונו אותי מלמעלה".
יערה, בתו, שירתה בחיל הרגלים. במאי 2003 נהרגה בתאונת דרכים, כשני קילומטרים מבית המשפחה בכפר תבור. איבריה נתרמו להשתלה, ומאז מותה מקדיש האב את מרצו להרצאות בנושאי בטיחות בדרכים. בטיול הוא יחלק לכל דורש את תמונתה, ששובצה בכרטיס קשיח ("הכנתי 400 אלף עותקים מזה"). היא מחייכת שם מלאת אור, מאחורי ראשה מתנופף דגל ישראל, משמש לה מעין כתר של נסיכות.
• • •
55 הורים שכולים התייצבו לטיול של שלושה ימים ברומא ובפירנצה כאורחי הקהילה היהודית באיטליה, תחת הכותרת "הופכים עולמות - מגשימים חלומות". את המסע אירגנה עמותת "אור למשפחות", שהוקמה ב־2008 על ידי סא"ל (מיל') עירית אורן־גונדרס, לשעבר ראש ענף כוח אדם בחיל ההנדסה הקרבית, במטרה להעניק תמיכה רגשית וחוויות מעצימות להורים שאיבדו את יקיריהם במהלך השירות הצבאי.
כדרכה של משפחת השכול, היה שם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. בני כל העדות, אנשים מהעיר, מהמושב ומהקיבוץ, מבוגרים יותר ופחות. שכולים ותיקים לעומת חדשים. היו שם סיגלית וירון בצלאלי, שבתם, סגן הילה ז"ל, נהרגה ב־2012 בהתמוטטות עמוד התאורה בחזרות לטקס יום העצמאות בהר הרצל; יעקב וציפורה אביטן, שבנם, סמ"ר עדי ז"ל, נחטף ונהרג בידי חיזבאללה בהר דב בשנת 2000; אשר ואירית שחר, שמנהלים מאבק משפטי ממושך על הזכות להביא לעולם ילד מזרע בנם, סרן עמרי ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים ב־2012.
והיו שם גם תמר ויהודה גלברד מחדרה, שבנם, סמ"ר צביקה ז"ל, נהרג ב־2002 בפיגוע שביצע מחבל מתאבד בצומת מגידו; רחל ודוד נאור משוהם, שבתם, סמל יפעת ז"ל מחיל הלוגיסטיקה, נהרגה ב־1997 בהתנגשות מכוונת של נהג אוטובוס ערבי ברכב שבו נסעה; או תקווה ועודד רוזנר מחולון, שבנם, לוחם כפיר רס"ן רועי ז"ל, נהרג ב־2009 במבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה.
זה לא היה "פסטיבל שירי דיכאון" ולא "אוטובוס הדמעות". כבר עם הנחיתה ברומא, כשהקבוצה פצחה בשירי ארץ ישראל לפני התור לדרכונים, התברר שההורים לא מחפשים חיק משותף לבכי, אלא דווקא לצחוק. אף על פי, ולמרות הכל, "בלי שישפטו אותנו מבחוץ על שאנחנו מעזים להיות שמחים", כמו שאמר יובל לקריף מקריית אתא, שבנו, סרן ניר ז"ל, מכונאי מוסק, נהרג ב־2010 בהתרסקות מסוק חיל האוויר ברומניה. "את הבכי והצער אנחנו מכירים יותר מדי טוב מהבית. לפה באנו כדי לנסות להירגע".
בחלקים גדולים בטיול אפשר היה לחוש איך ההורים חוזרים, ולו לזמן קצר, לעברם ה"נורמלי". מין אשנב הצצה נדיר לאנשים המאושרים שהיו פעם, כשהילד או הילדה האהובים הסתובבו עדיין בבית, בלי שצילומיהם הקפואים יעטרו פינות הנצחה בסלון.
הקהילה היהודית ברומא, המונה כ־15 אלף איש, יצאה מגדרה כדי להעניק להורים יחס של רבי מעלה. "ממש רבו על הזכות לארח אותם", מסבירה אורן־גונדרס, שהפכה את הטיפול ההתנדבותי בהורים שכולים למשימת חיים, והקפידה לעטוף אותם בטיול בכל רגע - כקטר בלתי נלאה - בחיבוק חם ומדרבן. "כמעט כל חשבונות הטיול שולמו מראש. ההורים השתתפו בסכום סמלי".
יפית איטח עם תלמידים יהודים ברומא. גם המאבטחים הקשוחים לא עצרו את הדמעות // צילום: אריה איטח
המאבטחים של הקהילה נצמדו למשלחת, עם תמרוני שב"כ שכללו עצירת תנועה בכבישים ויצירת מרחבים סטריליים. ההורים ("תקרא לנו קולגות של אבל", הציע בחיוך מריר אחד האבות) פונקו באינספור קבלות פנים, ארוחות במסעדות כשרות, טיול בכרכרות וסיורים בוותיקן ובמוזיאון הגטו היהודי.
בבית מיכאל, מרכז יהודי פעיל ברובע המגורים מונטוורדה בעיר, הכינו להם מסיבת פורים, עם ארוחת צהריים חגיגית וקריאה משותפת של המגילה. ריקרדו פצ'יפיצ'י, מבכירי הקהילה, עמד לבשל במו ידיו פסטה מאחורי הסירים, וכשיצא נאם בהתרגשות בעברית: "אנחנו שמחים שיש לנו הזכות להיות איתכם היום. לא אתם צריכים להודות לנו, אלא אנחנו לכם, כל יום ויום. אנו מקווים שתרגישו איתנו כמו אחים".
כיאה לרוח החג התבקשו ההורים להגיע בתחפושות, אף שעבור רבים מהם, עליצות פומבית היא נושא רגיש, כמעט מחוץ לתחום. "זה היה התנאי שלי ליציאה לטיול", אומרת אורן־גונדרס. "אנחנו מחפשים את השמחה. אין אצלנו שחור. היה צריך לשכנע פה ושם, אבל בסוף כולם הסכימו".
בני הזוג דורית וחיים מינץ מקריית ביאליק, שבנם, סמ"ר זוהר ז"ל, היה לוחם אגוז ונהרג ב־1996 בקרב בדרום לבנון, התחפשו למלך ומלכת הלילה, עם מסיכות שהביאו איתם מטיול בטנריף. חיים קריסי מאשקלון, שבתו, רב"ט יסמין ז"ל מחיל הלוגיסטיקה, נהרגה ב־2001 בפיגוע דריסה בצומת אזור, התחפש לבאטמן, עד שגלימתו השחורה נקרעה.
אשר ואירית שחר התחפשו ל"מלח" (היא) ו"מלחית" (הוא). אשר לבש את התחפושת שבה השתמש בנו, שפיקד על ספינות בחיל הים, כשיצא למסיבת פורים חודשים ספורים לפני מותו. "אני מרגיש שככה אני ממשיך את עמרי על הגוף שלי", הסביר.
אורי מוסאי מכפר סבא, שבנו, רב"ט עדן ז"ל מחטיבת כפיר, נהרג ב־2011 בתאונת דרכים, התחפש לשודד ים, עם שפם מלאכותי משוח בשחור וכובע פיראטים, שלתחתיתו הודבקו קווצות שיער. כשחלף על פני אחת האימהות, היא נבהלה לרגע ואמרה לו, "מה זה, אני רואה שהתחפשת למלאך המוות".
ומזל גדעוני מירושלים, שבנה, לוחם גבעתי סמ"ר ליאל ז"ל, נהרג ב־2014 ברפיח, במבצע צוק איתן, שמרה אמונים להחלטתה ללבוש מאז מותו רק שחורים ("כבר שנתיים, שבעה חודשים ו־11 ימים"), והסתפקה בקשת שיער עם אוזני מיני מאוס.
• • •
כל אחד מהם נושא עליו, כקמע, את תמונת יקירו. בארנק, על תליון, כשומר מסך בנייד. הם מרבים להזכיר, לשתף, לספר. על היופי שאבד, על אופיו הכובש של הבן, על הבור שנפער בהיעדרה של הבת, וגם על מיזמי ההנצחה. בטורנירי ספורט, בערבי שירה, בחדרי כושר, בלהקות מחול, במופעי מוסיקה, בגינות נוי, בתצפיות בטבע, באנדרטאות, וגם בסרטים אישיים שהועלו ליוטיוב.
ותמיד עולה גם זכר השיחה האחרונה, רגע לפני שבא החושך. מזל טלבי מיהוד, שבנה, סמ"ר יוסי ז"ל מחטיבת כפיר, נהרג ב־2002 בהיתקלות עם מחבלים בקלקיליה, נזכרת בשיחת הטלפון האחרונה, שבה השביע אותה בנה "לשמור על אבא", כאילו חש את גורלו. בכל פעם שמשה, בעלה, משתרך מאחור בטיול, היא מזרזת אותו בקולה החד, "בוא כבר, בסוף תלך לנו לאיבוד". כשהלך לבסוף לאיבוד ליד הקולוסיאום, ומאבטח מודאג יצא לחפשו, חזר משה מתנצל ומבויש: "לא שמעתי אותך קוראת לי".
בנו הצנחן של אורי אליהו מקיבוץ עברון, סגן פז ז"ל, נהרג ב־2014 ברצועת עזה, במבצע צוק איתן. אורי זוכר היטב איך התקשר בנו הביתה, "ובסוף השיחה ביקש לקרוא במיוחד לי לטלפון, דבר שהוא לא עשה בדרך כלל. השיחה היתה קצרה, אבל בשונה מהרגיל, הוא אמר לי: 'אבא, תשמור על כל המשפחה'. זמן קצר אחר כך הוא נהרג. היום אני יודע שהיה חשוב לו לא להיפרד מהעולם לפני שאמר את דבריו. מבחינתי, זאת הצוואה שלו, המורשת שהוא השאיר לנו".
על פרק ידו השמאלית עונד אורי את שעון הקסיו המבצעי שענד פז ביום מותו. את השעון הספיק חבר לנשק להסיר מידו של פז לאחר שנהרג והעביר אותו לאב למזכרת. אורי מצביע על המחוגים הרצים, וניכר שגעגועיו לבנו הם שמתקתקים בליבו.
על פני כולם חבוי "הקמט של השכול", כהגדרת אחת האימהות. "קפל עור דקיק, שנחרץ בעור ביום שפגע הברק, כמו אצל הארי פוטר". והוא אורב ומופיע בסוף כל חיוך, צץ במצח כל אימת שכואב מגעגוע.
מזל טלבי פותחת את ספר הזיכרון שהכינה המשפחה, שלא מש ממנה לאורך המסע. היא פורצת בבכי קורע לב למראה דמותו של יוסי במדי לוחם, המעטרת את הכריכה. "עד היום אני לא סולחת לעצמי שלא נישקתי את פניו לפני ההלוויה. הרבנים אמרו לי שזה אסור, אבל לא הייתי צריכה לשמוע להם. זה מייסר אותי כל יום מאז".
שמוליק כהן מאשדות יעקב, שבנו הצנחן, סמ"ר מורן ז"ל, נהרג ב־2006 מאש דו־צדדית במלחמת לבנון השנייה, מספר שהוא מדבר עם בנו המת בלילות ירח מלא, "בעקבות הירח שראיתי בשמיים ביום שקיבלנו את הבשורה". שושנה סלים, אמו של רס"ל עדי ז"ל, צנחן המילואים שנהרג ב־2006 בקרב במלחמת לבנון השנייה, ניגשת לחבק אותו. "גם עדי שלי נהרג בט"ו באב. ליל ירח מלא. כל מה שאמרת עכשיו נכון גם לי".
• • •
בצידי הכביש המהיר מרומא לפירנצה מתמרקת טוסקנה לקראת בוא האביב. מרבדים ירוקים מרפדים את מלוא העין, ושמש חמימה צובעת את שולי העננים בגוני קפוצ'ינו.
בתוך האוטובוס שאגות צחוק. על המיקרופון אשר שחר, מפזר בדיחות על הפסטה המקומית. "כל מנה פה זה ספגטי. מנה ראשונה, מנה עיקרית, והקינוח. השיא בא כשהמלצר מגיש לך בצלוחית את החשבון בסוף. הוא שם בצד גם קצת בולונז".
קומיקאי בחסד, שחר. יודע להחזיק את הקהל שלו כמו סטנדאפיסט מקצועי. מגיש בחיוך ערמומי עוד ועוד פאנצ'ים. אבל מקץ שלוש דקות הוא עוצר פתאום, משתנק מדמעות. זה קורה כשהוא נזכר בתקרית נוגעת ללב שקשורה בבנו במהלך טיול שערכה המשפחה באיטליה, קצת אחרי שעמרי נהרג.
"באחד הימים בטיול נתקענו עם הרכב השכור בתעלה בצד הדרך", הוא מספר לכולם. "גלגל אחד היה תלוי, ואי אפשר היה לזוז. כמה שניסיתי להיחלץ, לא הצלחתי. החושך התחיל לרדת, ונכנסנו למצוקה אמיתית. לא ידעתי איך מתגברים על הצרה.
"כשעמרי היה בחיים, הוא תמיד ידע לעזור לי. ברגע האמת יכולתי להתקשר ולסמוך עליו. גם הפעם פניתי אליו בלב ושאלתי, 'עמרי, תגיד לי מה לעשות'. ואז הרגשתי שהוא מייעץ לי, 'אבא, תוציא את המזוודות הכבדות מתא המטען ושכולם יירדו מהאוטו. אחר כך תן מכות גז קצרות, וזה ישלוף אתכם'. ממש שמעתי אותו אומר לי את זה.
"פעלתי לפי העצה שלו, ובום, בתוך רגע יצאתי מהתעלה. אתם מבינים? גם מהשמיים, עמרי המשיך להציל אותנו. שוב לא איכזב את המשפחה".
המיקרופון שבידיו של שחר נותר רפוי ואילם. יושבי האוטובוס מביטים בו ומהנהנים בהסכמה. כמו שידעו לצחוק משטף הבדיחות, כך הם מחבקים אותו עכשיו בצערו, דוממים. לכל אחד מהם יש מישהו לדבר איתו שם למעלה.
בטיול כרכרות ברומא. מנחם ונעמה גרנית (מלפנים) עם ניצה ושמוליק כהן. "מרגישים כמו נסיכים"
ברקע משמיעים דיסק אוסף של שירים עבריים יפים. כשמתחיל להתנגן "אנחנו שנינו מאותו הכפר", מזנקת עירית ממקומה ומזדרזת להחליף לשיר אחר. "לא רוצה פה שירי יום הזיכרון. את זה יש להם כל יום בבית".
בפירנצה מרעישים ההורים את העיר השלווה בשירה אדירה של "עם ישראל חי", "ירושלים של זהב" ו"התקווה", מתקילים בחיוך עוברי אורח משתאים. בכיכר הדואומו המפורסמת הם רוקדים עם הרכב מוסיקלי צועני, ואחת האימהות מעירה ש"זה מראה סוריאליסטי, ישראלים רוקדים עם צוענים. שני עמים שיודעים היטב מה זה סבל ושכול".
איזה צעיף לקנות מהרוכלת? מזל גדעוני נוטה לשחור. חברותיה מאיצות בה לקחת את הצבעוני. "זה יותר יפה לך, די כבר עם השחור". גדעוני מתלבטת, ולבסוף קונה את שניהם. מאז האסון היא סובלת מפיברומיאלגיה, מחלה כרונית שנגרמת בין היתר מלחץ נפשי ומתבטאת בכאבי מפרקים עזים. במהלך ארוחת הצהריים שמארגנת קהילת יהודי פירנצה בבית הכנסת המפואר פורץ דיון בשאלה אם מומלץ לה לעשן מריחואנה רפואית כדי להקל מעט את סבלה. גדעוני מקשיבה, וחורצת מייד שלא. "אני לא רוצה להיות תחת השפעה של סם ולשכוח את ליאל. אפילו לא לדקה אחת".
• • •
לא כולם צועדים בנתיב ההתמודדות שבחרה גדעוני. מנחם גרנית, למשל, גבר מרשים ומאופק מהיישוב עפרה, חובש כיפה, מעדיף לעיתים את השכחה, "שיש בה גם משהו מבורך". בנו הצנחן, סגן דוד־יעקב ז"ל, נהרג ב־1999 במארב של חיזבאללה בלבנון. בתחילה סירבו מנחם ואשתו נעמה להצטרף לטיול, "כי אנחנו מעוניינים להמשיך בחיינו". לבסוף התרצו.
"המוטו שלנו הוא בריחה מהשכול, אנחנו כמעט לא עולים להר הרצל ביום הזיכרון, ולא עסוקים בהנצחה. חזרנו לחיים כמו פעם, ואנחנו משתדלים ככל האפשר לא להסתכל לאחור. מבחינתי, לדפדף כל היום בצילומים זה להישאר בשכול. במקורותינו אומרים 'גזירה על המת שיישכח'. מובן שאי אפשר לשכוח, אבל יש עוצמות של זיכרון. אנחנו משתדלים להשאיר את העוצמות האלה ברמה נמוכה.
"לדוד יש אח תאום, ישי, ולאורך השנים אני מסתכל על ישי ואומר לעצמי, 'כך היה נראה דוד אילו חי היום'. יש לנו בבית מודל חזותי של דוד, שהוא אחד לאחד".
אחד האבות, שבנו מת מסיבות בריאותיות, נוטל את המיקרופון ומעז לגעת בטאבו הגדול ביותר. "תסלחו לי שאני מרגיש ככה, אבל אני מסתובב בהרגשה שהשכול שלי הוא לא סוג א', כי הבן שלי לא נהרג בקרב". דבריו מעוררים זעזוע, עד שהורים ניגשים אליו ומחבקים אותו. "אל תגיד דברים כאלה ואל תחשוב אותם בכלל", אומרים לו. "אין אצלנו סוגים ומעמדות. כולנו משפחה אחת, לכולנו כואב על הילד באותה מידה".
בני הזוג רבקה ואברהם משיח מחולון, הוריו של רס"ב רון ז"ל, מכונאי מוטס בחיל האוויר, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, הם מכוכבי הטיול. הוא חרט ותיק, היא פנסיונרית. כבר 56 שנים שהם נשואים, ועדיין אוהבים כמו בהתחלה ("כשהכרנו אמרתי לה, 'אני לא רוטשילד ולא שייקספיר, אבל אני נאמן, אוהב וחרוץ'").
מאז האסון, רבקה לא מסוגלת לרקוד. "אפילו בגן הילדים בגדרה, שם הקימו פינת הנצחה לילד שלי, הגננת מבקשת תמיד שארקוד עם הקטנטנים. אבל אני לא מצליחה להזיז את הרגליים. מנסה, ופשוט לא מצליחה. צריך יכולות נפשיות, והן נגמרו לי".
חיים קריסי, פנסיונר של חברת החשמל, אהב פעם לשיר. אבל מאז ששכל את יסמין, הוא לא מצליח לשיר. "אחרי המוות של יסמין נהייתי זומבי. שנתיים לא תיפקדתי בכלל. כשהמחבל הדורס שוחרר בעיסקת שליט, לא היתה לי מנוחה. הרגשתי שזרקו אותנו אז לכלבים. לא שיתפו אותנו בהחלטה, כאילו אנחנו לא שייכים לעניין. אלה היו ימים מאוד קשים.
"אני ואשתי, סמדר, קיימים היום רק למען הילדים שנשארו ולמען הנכדים, האור והחמצן היחידים שיש לנו. גם הקמנו להקת מחול על שמה של יסמין, שהופיעה בטקס הדלקת המשואות לפני שבע שנים".
בסוף, אחרי תחנונים של יושבי האוטובוס, קריסי משתכנע לשיר את "שבחי ירושלים". הוא מפליא לעשות זאת, בקול שמזכיר את אייל גולן. במשפט "כי חיזק בריחי שערייך" הוא משתנק.
איך ההרגשה לשיר לראשונה אחרי כל השנים האלה?
"זה קשה, אבל גם משחרר".
• • •
יהודי רומא מפתיעים את ההורים בסיור כרכרות ססגוני. שיירה של לא פחות מ־14 כרכרות רתומות לסוסים (אריה המדריך: "לקחנו כמעט את כל המלאי שיש בעיר") מושכת תשומת לב רבה בין הסמטאות והפיאצות. באחת הכרכרות יושבים בני הזוג אתי ודורי מלַחי מחולון, שבנם, איש חיל האוויר סמל שמעון ז"ל, נהרג בשנת 2000 בתאונת אופנוע.
"אני מרגישה עכשיו כמו נסיכה", מחייכת אתי. "תראה כמה אנשים מסביב מסתכלים עלינו בקנאה, רוצים לשבת כאן במקומנו. אם רק היו יודעים במה ובמי הם מקנאים, הם היו בורחים מפה הכי מהר שאפשר".
השיירה נעצרת בתחנה האחרונה, כיכר ונציה המרשימה. ההורים יורדים להביט במונומנט השיש האדיר, שמשמש אנדרטה לחייל האיטלקי האלמוני. על גרם המדרגות התלול, בין קבוצות צעירים שמתגודדים לצילומי סלפי, עומדת מזל גדעוני, ודמעה מתגלגלת על לחייה.
"הנכדה שלי, בת 3, ראתה אותי לא מזמן בוכה בבית מול תמונה של ליאל. היא ליטפה אותי ואמרה, 'סבתא, אין ליאל, אין'. היא התכוונה להגיד שזה לא ליאל בצילום, כי היא לא הכירה אותו במציאות. אתה מבין? בלי לקלוט מה הפה שלה אומר, הקטנטונת הזאת ידעה משהו גדול: שאין יותר ליאל".
"אני רואה פה משל יפה על עצמנו", מתפייט אחד האבות למראה המתחם ההיסטורי של רומא, שנשקף מרחוק עם שער טיטוס. "הרבה הריסות, שמסביבן צומח דשא ירוק. זה מה שרובנו מנסים להשיג: שלצד החורבן יצמחו גם חיים חדשים, עם הילדים והנכדים שנשארו".
צביה קייקוף, ליידי בת 82 מחולון, היא האם השכולה המבוגרת בטיול. בנה הצנחן, רס"ן רפאל ז"ל, נהרג ב־1988 בתאונת דרכים. "חשבתי שעם הזמן יהיה לי יותר קל, אבל זה דווקא יותר קשה. בכל שלב בחיים אני מתייסרת, שואלת את עצמי מה היה יכול להיות אילו היה חי. היה כבר מביא לי נכדים".
צביה מתעניינת במהלך הטיול רק בחפצים שצבעם אדום. "זה הצבע שהיה אהוב על רפאל. יש לו כומתה אדומה ונעליים אדומות בפינת ההנצחה שלו בבית. גם את הכיסא שלו ריפדתי באדום, ואת הווילונות בסלון תפרתי באדום".
רוקדים בפירנצה. העירו את רחובות העיר השלווה בשירה אדירה של "עם ישראל חי"
תלמידים משלושה בתי ספר יהודיים, מכיתה א' ועד שכבת תיכון, מתכנסים לקבל את פני ההורים בטקס חגיגי. סמוקים מחרדה ומהתרגשות הם עומדים בשורה ארוכה ומחבקים את ההורים בהיסוס, כמו חוששים שמגע אמיץ מדי עלול לגרום להורים עוד נזק.
במרכז האולם מוצבות כרזות גדולות עם תצלומי חיילים ישראלים. בתום הנאומים הקצרים, שהמילה השלטת בהם היא "בזכותם", ממלאת את החלל שירה זכה בעברית מפי מקהלת התלמידים המקומית. כשמגיע העיבוד ל"החול יזכור", במארג קולות בנוסח מזמורי כנסייה, גם הקשוחים שבמאבטחים אינם יכולים עוד לדמעות.
עוברים לריקודי מעגלים, על רקע השיר הקצבי "מהפכה של שמחה". התלמידים ניגשים להורים בנימוס ומושכים אותם בעדינות למרכז. "אני מרגיש כמו המעבר הזה שבין יום הזיכרון ליום העצמאות", נאנח יוסי חן מקיבוץ אלונים, שבנו, סמל שרון ז"ל מסיירת אגוז, נפטר בפתאומיות ב־2014 מאירוע מוחי.
"מאז ששרון מת, אני נמצא כל הזמן על פי תהום. מספיקה דחיפה קטנה ואני נופל. כל פעם שאני שומע את 'התקווה' או את השם אגוז, אני בקריסה. אומרים שהגברים הם המין החזק? זה שקר. הנשים הן העוגן שמחזיק מעמד".
בתוך ההמולה, מעטים שמו לב לאישה קטנה שקמה בדומייה מכיסאה, מהססת את דרכה אל המעגל, פורשת את זרועותיה ומשלבת אותן באלו של שאר הבנות הרוקדות.
היא מרימה רגל כבדה ראשונה, מתאמצת לגבור על פיק הברכיים, ואחריה עוד אחת, פניה אדומות. עד שהמחוות המגושמות הופכות לתנועה זורמת, מפתיעה, שנדמה שהשרירים בגופה שכחו זה מכבר.
בפעם הראשונה מאז מות בנה, לפני 11 שנה, רבקה משיח סוף סוף רקדה.
בסיום השיר היא פוסעת בכבדות בחזרה לכיסא ומפשפשת בתיקה. שני דברים היא מחפשת: גלולה לייצוב לחץ הדם ותמונה של בנה המת.
"ייקח לי עכשיו זמן להירגע", עיניה בורקות מעוצמת החוויה. "בכל זאת, עבר כל כך הרבה זמן".
מה הביא אותך לשבור דווקא עכשיו את חרם הריקודים?
"האנשים הטובים פה, האנרגיה המשפחתית ביחד עם שאר ההורים. ואולי פשוט הגיע הזמן. תמיד אהבתי לרקוד. אבל תסלח לי רגע, אני חייבת להחזיר את הנשימה".
• • •
בגן פרטי של בית אבות יהודי בפאתי רומא נשתלת שדרת עצים לזכר הבנים והבנות. ערוגה נאה בשורה ישרה, סמוכה לקיר אבנים נמוך, מוסיפה לשקט הפסטורלי משׁיחה של ירוק רענן. בעוד שנים יגבהו השתילים ויהפכו לעצים נותני צל, ורק השמות החקוקים בלוח לא ישתנו. השכנים האיטלקים הסקרנים, שצופים בנעשה ממרפסות הבניינים הגבוהים הסמוכים, מתקשים להבין מה הם רואים באמצע השכונה הפסטורלית.
כשמוסר דגל ישראל מעל השיש ניגשים ההורים, אחדים מהם בברכיים כושלות, לצילום מזכרת לצד הלוח. סיגלית בצלאלי עומדת בפנים רטובות מבכי, משגרת ידיה לשמיים וזועקת בלי קול, "למה? למה?". איש אינו משיב לה. רבים לצידה שואלים בדיוק את אותה השאלה.
מבלי לתכנן זאת, המצטלמים מתכנסים אל הלוח, זוג־זוג בתורו, באותה תנוחה ובאותה הבעה על הפנים. הם כורעים לאיטם, מחבקים את השיש בכאב, ואז מושיטים אצבע זקורה אל שם הבן או הבת, שנחרת בשחור באנגלית, כאומרים: שורת האותיות הצפופה הזאת - בשר מבשרנו שוכן בה.
"בהלוויות של הבנים ירו שלושה מטחי כבוד, כאן אנחנו מרגישים שקיבלנו אלף מטחי כבוד", אומר אריה איטח מיבנה, שבנו, סמל צחי ז"ל מגבעתי, נהרג בשנת 2000 מפגיעת טיל חיזבאללה במוצב הבופור, החלל האחרון של מלחמת לבנון הראשונה.
וחיים קריסי מבטיח: "מעכשיו נבוא לבקר כאן בכל עשור, לראות איך העצים גדלים".
את השעתיים האחרונות ברומא הם מבלים במרכז קניות גדול, לאזן קצת את הרגשות הגואים. השיטוט בין חנויות המעצבים, על רקע צהלותיהם של ילדים איטלקים מול דוכני הממתקים, משווה למשלחת מראה רגיל של טיול מאורגן. "הבגדים יקרים פה בדיוק כמו בארץ", פוסקת אחת האימהות, וקוראת לחברותיה להירגע בבית הקפה שבקומת הכניסה, אולי קפוצ'ינו טוב יעזור למערבולת הרגשות.
מזל גדעוני מבהירה שלא חשוב באיזו שעה נוחתים בארץ, מנתב"ג היא נוסעת היישר לקבר של ליאל בהר הרצל. "רק שם אני מרגישה שקטה ובטוחה", היא מסבירה בשקט. "רק לידו".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו