נקודת המוצא שלי היתה שאני עומדת לגלם מישהי שהרבה מלכות דראג גילמו בצורה הרבה יותר טובה לפניי", מסבירה לי סוזן סרנדון בחיוך ממזרי איך התגברה על המכשולים ועל הפחדים ונכנסה סוף־סוף לנעליה של אחת הדיוות המיתולוגיות בהוליווד - השחקנית בטי דיוויס, שמתה ב־1989 ממחלת הסרטן.
"בטי כבר רודפת אחריי שנים בצורה כזו או אחרת", היא מגלה, "כי עוד בחייה קיבלתי מגוון הצעות לגלם אותה. באמצע שנות השמונים, למשל, הבת שלה פירסמה ספר נוראי על אודותיה, ושמי עלה כאשר היתה כוונה לעבד אותו לסרט קולנוע. בהזדמנות אחרת אמרו לי שבטי עצמה רוצה שאני אגלם אותה, ואמרתי כן עוד לפני שקראתי תסריט. אבל הייתי מיוצגת אז בסוכנות גרועה ושום דבר לא התקדם".
אבל סרנדון היתה בטוחה כבר אז שזה רק עניין של זמן, ולא רק בגלל הדמיון הפיזי בין השתיים. "ככל שהאזנתי ליותר ראיונות שהיא נתנה, היא ממש אמרה משפטים שאני בעצמי אמרתי בראיונות לאורך הקריירה. בכל פעם שהיא הסבירה איך היא ניגשת לדמות, זו היתה פילוסופיה כמעט זהה לזו שמאפיינת אותי.
"כמו בטי, גם אני לא מרגישה שאגיע לשלב בחיי שבו ארצה לפרוש", אומרת סרנדון בת ה־70, "אני סוס עבודה עם מנטליות של בחורה קשוחה מהחוף המזרחי. אבל לה היתה הרבה יותר אמביציה מאשר לי. היא היתה חדורת מוטיבציה להמשיך לעבוד בכל מחיר, ואני גם יודעת לעצור ולהוקיר את החוויה של מה שאני עוברת באותו הרגע".
ההזדמנות של סרנדון הגיעה במיני סידרה החדשה "אויבות: בטי וג'ואן" (ימי שני ב־22:00 ב־yesDrama). הסידרה עוסקת ביריבות בין דיוויס לבין שחקנית מפורסמת אחרת בת דורה, ג'ואן קרופורד (שאותה מגלמת ג'סיקה לאנג), כפי שצמחה על הסט של סרט האימה "מה קרה לבייבי ג'יין", שבו כיכבו יחד.
מדובר באחד הסכסוכים הגדולים ביותר שידעה הוליווד. דיוויס היתה אז שחקנית מוערכת, זוכת שני פרסי אוסקר (על "מסוכנת" מ־1935 ועל "איזבל" מ־1938) שלא בחלה במריבות עם ראשי האולפנים הגדולים. קרופורד, שהחלה את דרכה כרקדנית והתברגה בתעשייה כשחקנית טובת מראה, הכעיסה את הגוורדיה הגברית בעיר בשל הקפריזות הבלתי פוסקות שלה. בתחילת שנות השישים, והן כבר בעשור השישי לחייהן, החליטו השתיים לשתף פעולה בניסיון אחרון להחיות את הקריירה הגוועת שלהן.
ב"בייבי ג'יין" הן גילמו אחיות, שחקניות עבר שירדו מגדולתן וחולקות בית. האחות המעורערת בנפשה (דיוויס) לא מפסיקה להתעלל באחות המרותקת לכיסא גלגלים (קרופורד), בשלל סצנות גרוטסקיות שהפכו את הסרט לשובר קופות וסללו את הדרך לשלל סרטי אימה עם כוכבות עבר שכונו בלעג "ניצול זקנות".
אבל האקשן האמיתי התרחש מאחורי הקלעים. עשיית הסרט וקידומו לוו ביריבות מרה בין השתיים, ששיאה הגיע כאשר רק דיוויס היתה מועמדת לאוסקר על תפקידה - וקרופורד שיכנעה את חברי האקדמיה שלא להעניק לה את הפרס. בנוסף, היתה זו קרופורד שעלתה לבמה לקבל את הפרס בשם השחקנית אן בנקרופט, שזכתה בו באותה השנה (על תפקידה בסרט "עושה הנפלאות").
"כל מי שמדבר איתי על הסידרה רוצה קודם כל לדעת אם ג'סיקה ואני מסתדרות, והתשובה היא שאנחנו חברות נהדרות", מצהירה סרנדון (70) בגאווה ובקור רוח המאפיינים אותה. ובניגוד לאסתטיקה ולזוהר המוקפדים של דיוויס ובנות דורה, סרנדון הרבה יותר נינוחה ונונשלנטית. שיערה האדמוני פזור, היא לבושה בחליפת מכנסיים בצבע כחול כהה עם מחשוף צר עמוק, ולצווארה שרשרת זהב הנושאת את המילה "מותק" (Honey).
האיפור שלה מינימלי ולא מנסה להסתיר את הקמטים שהרוויחה ביושר, וגם כשתאמר דבר מה משעשע היא לא תצחק צחוק גדול, אלא תסתפק בחיוך ממזרי ובפעירת עיניה הגדולות - שייפקחו עוד יותר.
"האתגר הגדול שלי היה לא ליפול למלכודת של חיקוי מצד אחד, ומצד אחר לשכנע את הצופים שאני בטי", היא מתגאה בפרויקט החדש שלה. "לא רציתי שהיא תצא קריקטורה חד־מימדית, והאמת היא שרעדתי מפחד. עברתי לגור בלוס אנג'לס למשך חמישה חודשים לטובת הצילומים, וזה סוג של מחויבות שלא לקחתי על עצמי כבר הרבה שנים, ועוד בטלוויזיה.
"למעשה, במשך כל ששת השבועות הראשונים של הצילומים הייתי מבועתת, כי הייתי צריכה להבין איך לגלם אותה בצורה אמיתית, ועדיין להקצין את היריבות ההיסטורית שבלב הסיפור. כשאמרתי ליוצר הסידרה, ריאן מרפי, שאני כל כך חוששת, הוא אמר לי שגם הוא מאוד מפוחד, אבל ששנינו יחד נהיה בסדר. התחושה ששנינו באותה סירה עזרה לי מאוד. ובנוסף, מתחת לכל המעטה הקשוח של אשת הברזל יש המון כאב, בסופו של דבר".
ג'סיקה לאנג כג'ואן קרופורד (מימין) וסרנדון בתפקיד בטי דיוויס ב"אויבות: בטי וג'ואן". מפיקות שותפות // צילום: פוקס
הבנת לליבה?
"בהחלט, כי כמו בטי גם אני לא חשתי שמלהקים אותי בתור הנערה היפה לתפקיד ראשי בסרט כלשהו, למרות שלבטי אמרו את זה גם ישר בפנים. גם היום, המהמורה של הוליווד היא למצוא תפקידים מאתגרים לנשים מבוגרות, אבל אצלי הסיפור שונה כי צברתי תאוצה בקריירה רק בגיל 40.
"עבור שחקניות בנות דורי, גם עצם הרעיון של להביא ילדים לעולם היה בעייתי, מתוך הנחה של בכירי התעשייה שברגע שאת יולדת את מייד מאבדת סקס אפיל ככוכבת נחשקת, או מה שזה לא יהיה. אבל זו תופעה שכבר לא קיימת בהוליווד של היום, והנה אני עובדת בגילי.
"היום, כשאתה פותח עיתון, אתה לא קורא רק סיפורים על גברים לבנים הטרוסקסואלים עד גיל העמידה. יש מגוון רחב של סיפורים ואנשים, ולכן גם נשים מפיקות מצליחות לצבור מומנטום, לצד שחקניות שיכולות להניע פרויקטים שקרובים לליבן. קומיקאיות כמו טינה פיי או מליסה מקארתי, שסוללות דרך לעצמן, הן דוגמה חיובית".
"אויבות", שהפכה עד מהרה לאחת הסדרות המדוברות והאהובות בקרב צופים ומבקרים בארה"ב, היא הבייבי החדש של מרפי, שפרץ עם "ניפ/טאק" ו"גלי" ואחראי גם ל"אימה אמריקאית" ול"סיפור פשע אמריקאי: אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", עתירות הזכיות באמי.
סרנדון ולאנג זכו לשבחים אדירים וסומנו כבר כמועמדות בקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר במיני סידרה בטקס האמי הבא, מה שצפוי להיות מירוץ מרתק, שכן באותה קטגוריה צפויות להתברג שתי זוכות אוסקר אחרות, ריס ווית'רספון וניקול קידמן על "שקרים קטנים גדולים" האהודה.
הסידרה יצאה לדרך עם רייטינג מכובד של 5.17 מיליון צופים בארה"ב, ההשקה הנצפית ביותר עבור רשת FX מאז האנתולוגיה על סימפסון, ומרפי התהדר בעובדה שהסידרה נתנה במה לקאסט מבוגר, ושחצי מהעונה היתה בידי במאיות נשים, בהן השחקנית הלן האנט.
הסידרה חודשה מראש לעונה נוספת, שתספר סיפור שונה לגמרי (כמו ב"אימה אמריקאית", וב"פארגו") ותעסוק במערכת היחסים בין הנסיך צ'ארלס לדיאנה. סרנדון ולאנג הן מפיקות שותפות לאנתולוגיה, אגב, וישתתפו גם בעונה הזו. ככל הנראה, אחת מהן תגלם את המלכה אליזבת.
"היתרון המשמעותי בגילום מישהו מוכר ומזוהה הוא שיש מאגר גדול של קטעי ארכיון שאפשר לשלוף ממנו, בין שאלה סרטים, ראיונות או תוכניות אירוח בטלוויזיה. אני חרשתי על כל החומרים שהגיעו לידיי, ומהר מאוד הבנתי שאיאלץ להצטלם לא מעט עם סיגריה בין אצבעותיי, כפי שעשתה דיוויס. זה לא פשוט, כי אני לא מעשנת, לא סיגריות רגילות בכל אופן", מחייכת סרנדון, שנחשבת לאחת מהתומכות הגדולות בלגליזציה של סמים קלים.
"בנוסף, ידעתי שאני צריכה מורה לדיאלקט, שאדבר בדיוק כמוה, אנטיתזה גמורה לאופן הדיבור שלי. אני איטית ומרושלת, ולה יש טון עוצמתי ומאיים. הייתי מקליטה את האימונים הקוליים שלי עם המורה ומאזינה להם לפני השינה. הכל כדי שבטי תהיה מרוצה.
"אני חושבת על התקופה הזו בחייה של בטי, כשהיא מועמדת לאוסקר האחרון בקריירה שלה ויודעת ברגע ההפסד שהנה התפספסה ההזדמנות הגדולה שלה להרוויח אוסקר שלישי היסטורי, שהיה חסר תקדים עד אז, להטביע את חותמה בצורה כה גדולה. היא היתה מודעת לכך שתפקידים כאלה כבר לא יגיעו".
הקשיים שחוותה דיוויס, רלוונטיים גם כיום?
"אני יכולה להבטיח לך שעבור שחקניות מתבגרות, זו בעיה שתמיד תרחף מעל ראשנו, בין שמתוך קנאה בסיסית ובין שמתוך תחרותיות, שהיא מטבע המקצוע. למרות שיש מגמה בקרב בנות דורי שנזקקות פחות להיות תלויות בגברים חזקים ולסמן נשים יריבות.
"בטי היתה שחקנית שמגלמת דמויות רציניות ועמוקות, שלא נסמכת על המראה שלה. היא ביססה את הקריירה כך שהיא תוכל להרחיב את התפקידים שתוכל להתאים להם, ובשלהי הקריירה ההצעות הגדולות כבר לא היו קיימות עבורה. האוסקר שחמק מידיה היה בגדר הזדמנות אחרונה לחזור לתחייה. מייד לאחר ההפסד אומרים לה: 'לא נורא, בפעם הבאה', והיא עונה: 'איך? באיזה סרט?' היא יודעת שזה כבר בלתי אפשרי.
"גם אם היא רחוקה מתפקידים של דמויות צעירות וסקסיות יותר לצופה, תפקידים שהם מעטים מטבעם, וגם אז צריך לקוות שהם יהיו חלק מעלילה טובה. לא סתם עוד איזו סבתא חולת אלצהיימר על ערש דוויי".
ועדיין, "מה קרה לבייבי ג'יין" אמנם הצליח קופתית, אבל זכור כסרט קאלט נלעג.
"תמיד חשבתי שזה סרט מבדר, אני לא חושבת שצפיתי בו בקולנוע, אלא כשהוא כבר שודר מתישהו בטלוויזיה. לאחרונה צפיתי בו שוב עם בני הצעיר, שעבורו זו היתה הפעם הראשונה, והוא מייד הגיב, 'וואו אמא, זה ממש מוזר', והבנתי על מה הוא מדבר, זה באמת סרט מוזר".
שלא לדבר על דיוויס, שמאופרת בפודרה כבדה בלוק מוקיוני.
"אומרים שהיא עשתה את זה כי היא רצתה משהו דרסטי שיכניס אותה לדמות הלא יציבה בנפשה כבר מהרגע הראשון. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל עבורי זה היה כיף גדול להתאפר כך. אני מביטה בסרטים כאלה ברומנטיות ובערגה מסוימת. אלו היו כוכבות שהלכת לאולם הקולנוע כדי לצפות בהן, וכל ביקור כזה היה פריבילגיה כאילו להציץ לעולמן. היום אין שום מחיצה בין המפורסמים לקהל. פעם יכולת רק לדמיין בראש כיצד האנשים הללו חיים. כל חייהם, ואפילו הראיונות שהם העניקו, נוהלו בקפידה על ידי האולפנים, שהצניעו את כל הסודות והדברים המחמיאים פחות. הם הציגו אותה בצורה מסוימת מאוד, בלי קשר לכמה זה היה נאמן למציאות".
את גאה שזה פרויקט דגל שלך כשחקנית וכמפיקה שותפה?
"כן, ולו רק בשל העובדה שנותרנו נאמנים לסיפור. אבל מה שירדוף אותי לנצח זו כנראה אותה סצנה ארורה שבה אני שרה (מכסה את פניה בבושה; ד"כ). בטי דיוויס התארחה בתוכנית טלוויזיה של אנדי וויליאמס ב־1962 ורקדה כמו ילדה, מנופפת בשמלה ומבצעת את שיר הנושא של 'מה קרה לבייבי ג'יין'. ריאן הראה לי את הקטע ביוטיוב בתחילת הצילומים, והייתי בטוחה שהוא צוחק עלי כשאמר שהוא רוצה שנשחזר אותו. נדרשו לי שני טייקים, ויצאתי מביכה ומוזרה כמו שבטי היתה. זה וירוס אכזרי שלעולם לא ירפה ממני, אני כבר יודעת".
היא גם הוציאה בסוף אלבום בעקבות אותו שיר.
"אני זוכרת, אבל אל תבנה על זה שזה יקרה גם אצלי".
ב"מופע הקולנוע של רוקי"
בכורה מבין תשעה, סוזן אביגיל טומלין נולדה באוקטובר 1946 במנהטן שבלב ניו יורק וגדלה ברובע קווינס עד שהמשפחה עברה לניו ג'רזי הסמוכה, שם המחיה היתה זולה יותר. אביה פיליפ, שהיה ממוצא אנגלי־וולשי, עבד בחברת פרסום ובהפקות טלוויזיה, בעוד האם לנורה, בת למהגרים סיציליאנים, גידלה את הילדים.
היא סיימה לימודי תואר ראשון בדרמה באוניברסיטה הקתולית בוושינגטון, שם התאהבה בסטודנט בשם כריס סרנדון ונישאה לו מעט לפני שמלאו לה 21. את התפקיד הראשון קיבלה כשהתלוותה לבעלה לאודישן לסרט בשם "ג'ו" מ־1970. הוא לא עבר את האודישן, אבל היא לכדה את עיני המלהקים.
בשנות השבעים שיחקה גם באופרות סבון יומיות וב־1975 במחזמר הקאלט הקולנועי "מופע הקולנוע של רוקי". סביב שנת 1977 הגיעו הנישואים לסרנדון לקיצם, כשהיא התאהבה בבמאי לואי מאל, שביים אותה בסרט "ילדה יפה" וב־1980 ב"אטלנטיק סיטי", שעליו היתה מועמדת לראשונה לאוסקר.
הזוגיות עם מאל הסתיימה כשהוא נישא לקנדיס ברגן ("מרפי בראון"), והיא המשיכה לרומן עם דיוויד בואי, שאותו הכירה על סט הצילומים של הסרט "הרעב", שיצא ב־1983 ועורר גלים סביב סצנת מין לסבית שלה עם קתרין דנב. חוץ מבואי, הרקורד הרומנטי שלה כולל מערכות יחסים עם כריסטופר ווקן וריצ'רד גיר.
"אני מאמינה שאנשים מסוימים נכנסים לחיינו מתוך מטרה או ייעוד, יש דברים והתאהבויות שמרגישים בלתי נמנעים ואירועים שנועדו לחוות אותם", אמרה לערוץ הכבלים של אופרה ווינפרי, "במהלך צילומי 'הרעב' חשתי ברע ואושפזתי, ושם בישרו לי שאני לוקה באנדומטריוזיס (מחלה גינקולוגית הפוגעת בתפקוד הרחם ובפוריות; ד"כ), ושאם אי פעם ארצה להביא ילדים אזדקק לניתוח. זה לא שבר אותי, כי לא היה בחיי מישהו רציני ששקלתי אז בכלל להביא איתו ילדים. לכן, במשך שנים, לא טרחתי ליטול גלולות למניעת הריון.
"אחרי כן נסעתי לאיטליה לצלם סרט על מוסוליני עם אנתוני הופקינס, והתחלתי לצאת עם בחור איטלקי צעיר (הבמאי פרנקו אמורי; ד"כ). הוא היה חתיך ודיבר אנגלית רהוטה, אהב את משפחתו ואת איטליה, ובעזרתו התחברתי לצד האיטלקי של המשפחה שלי. כל הסרט הצטלם ברחבי המדינה, ביקרתי בכנסיות הנהדרות באיטליה והתפללתי למצוא משמעות לחיי. זו היתה נקודה בקריירה שבה הרגשתי שמגיע לי יותר מבחינה מקצועית. עבדתי, אבל זה לא סיפק אותי, חשתי ניתוק.
"הייתי בת 38, ופתאום גיליתי שאני בהריון. אף אחד לא הבין איך זה קרה, ואמרו לי שהשתגעתי. 'דווקא עכשיו, כשהקריירה הולכת בכיוון הנכון, את לא יכולה להיות אמא לתינוק ואין לך מושג מי זה הבחור הזה'. חשבתי שזה משהו שמגיע לי ואמרתי לפרנקו שהחלטתי ללדת את התינוק, ושזה בסדר אם הוא יהיה מעורב וגם אם לא. הלכתי על זה, והשאר היסטוריה. מעולם לא התחרטתי".
במארס 1985 ילדה את אווה אמורי, שהלכה בעקבות אמה וגם כיכבה לצידה בקומדיה הקולנועית "לא דופקות חשבון" עם גולדי הון ובפרק בסיטקום "חברים" מ־2001.
הקריירה שלה צברה תאוצה עם הקומדיה "המכשפות מאיסטוויק" מ־1987, שבה כיכבה לצד ג'ק ניקולסון ומישל פייפר, ושנה לאחר מכן עם הקומדיה הרומנטית "מעריצה צמודה" עם קווין קוסטנר. סרט שסידר לה מועמדות לגלובוס הזהב וגם את שחקן המשנה, טים רובינס, שהפך לבן זוגה.
הזוגיות הלא ממוסדת עם רובינס החזיקה 21 שנים, עד הפרידה ב־2009. היא הניבה לא רק שני בנים משותפים (ג'ק־הנרי בן ה־28 ומיילס בן ה־25), אלא גם את פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר בשנת 1996 על הסרט "גבר מת מהלך", שרובינס כתב וביים.
הזכייה הגיעה לאחר שלוש מועמדויות קודמות בפרק זמן של ארבע שנים, עבור "תלמה ולואיז", "השמן של לורנצו" ו"הלקוח", כאשר אז הפסידה לג'סיקה לאנג על "שמיים כחולים".
בשנות האלפיים החלה הקריירה שלה להאט עם סרטים כמו "הנרקוד?", "רומנטיקה וסיגריות" ו"ענן אטלס", והיא שבה לכותרות ב־2010 בעקבות מערכת יחסים עם היזם העסקי ג'ונתן בריקלין, שצעיר ממנה ב־31 שנים. השניים פתחו בניו יורק בר טרנדי עם שולחנות פינג פונג ואף התרחבו לסניפים בטורונטו, בשיקגו ובלוס אנג'לס. הזוגיות הסתיימה ב־2015, לא לפני שהופיעו יחד בגירסה האמריקנית של הדוקו־ריאליטי הישראלי "מחוברים". בריקלין נפתח בבכי אז מול המצלמות ואמר שהוא תקוע ברגשי נחיתות שהוא רק הסיידקיק של הכוכבת.
מאז ומתמיד סרנדון נשארה נאמנה לניו יורק, ובבעלותה שלוש דירות פנטהאוז מפוארות במנהטן - לה ולכל אחד משני בניה. הונה מוערך ב־50 מיליון דולרים, כולל בית פרטי בגבעות הוליווד בלוס אנג'לס, קרוב לבתה אווה ובעלה - כדורגלן העבר האמריקני קייל מרטינו - ושני ילדיהם.
"אני ניו־יורקרית, תמיד התגוררתי בעיר, ואחת הסיבות שאני אוהבת אותה כל כך היא משום שאפשר לצאת בה לרחוב ולראות דברים שלא חשבת שתראה", אמרה לאחרונה למגזין "פיפל". "בלוס אנג'לס היינו כלואים מאחורי גדר, ובמנהטן הילדים שלי הלכו לבית הספר ועברו ברחוב על פני הומלסים. אני לא מצפה שהם יחשבו שיש להם חיים נורמליים במחיצתי, אבל כן שירגישו חיבור לעולם האמיתי".
ומה בנוגע לאהבה?
"הבת שלי כל הזמן אומרת לי להיות בראש פתוח, ואני אומרת לה שאני פתוחה. אבל עדיין לא מצאתי אף אחד מאז הפרידה האחרונה שלי".
"אני מאמינה שאנשים מסוימים נכנסים לחיינו מתוך מטרה או ייעוד". סרנדון // צילום: אי.פי
לפני שתחזור לצילומי העונה הבאה של "אויבות", היא מצטלמת לסרט עם נטלי פורטמן וקיט הרינגטון (ג'ון סנואו מ"משחקי הכס") ולסרט ההמשך של "ביג לבובסקי". בעוד שבועיים גם יעלה אצלנו סרט שצילמה לפני שנתיים בשם "שלושה דורות", שבו היא מגלמת סבתא לנכדה (אל פנינג) שיוצאת מהארון כטרנסג'נדר.
לצד תפקידיה הקולנועיים, סרנדון היא ליברלית מוצהרת, שממשיכה לקחת חלק בהתארגנויות חברתיות רבות למען אוכלוסיות נחשלות בעולם בשליחות יוניצ"ף, מתבטאת בנושאים סוציו־אקונומיים בארה"ב ובשנה שעברה תמכה נמרצות במועמד ברני סנדרס. לאחר שזה הפסיד בפריימריז המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות להילארי קלינטון, סרנדון סירבה לתמוך בה והעדיפה את המועמדת ג'יל סטיין, שרצה מטעם המפלגה הירוקה.
"קיבלתי הרבה שיחות נאצה אחרי הבחירות", סיפרה בתוכנית "The View", "אנשים צעקו לי בטלפון 'את מרוצה ממה שקרה?' והייתי צריכה להחליף את מספר הטלפון. לא כי זה הפריע לי, אלא כי הבן שלי הסביר לי שאם יש להם את המספר, הם עשויים לחדור גם לטלפון הנייד ולמחשב שלי. אני חושבת שטראמפ הוא נוראי, מעבר לעובדה שקומיקאים חוגגים ועושים ממנו מטעמים. הוא כאילו משחק את תפקיד הנשיא ולא חושב מה ההשלכות של צעדים שהוא נוקט".
את כן טיפוס שחושב קדימה? היתה לך איזושהי תוכנית סודית שפעלת לפיה?
"שאלו אותי פעם כיצד הכוכבות שלי השתנתה לאורך השנים, ואני אף פעם לא חשבתי במונח הזה. תמיד חשבתי שזה רק אמצעי להשיג מטרה כלשהי. התחלתי בגיל 20 והבנות שהכרתי אז כבר לא בתמונה, זה קשה לעבור שכבות גיל כשחקן, יש גברים שעשו זאת, וזה עובד רק כשאתה שחקן שלוקח דמויות רציניות. זה הכי כיף, למה שתרצה לגלם סתם את עצמך, אין לי מספיק כריזמה בשביל זה. אני רוצה לגלות אנשים חדשים ומקומות שטרם הכרתי. המשחק מאלץ אותי לצאת מהתחום המוכר, זו עבודה נפלאה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו