סמיח כיוף עמד זקוף במרכז המגרש ואחז בדריכות במשרוקית. מהרמקול באולם התיכון בעוספיה בקעו סלסוליהם של סטטיק ובן אל תבורי, שהתמזגו עם הדי כדרור הכדורים על הפרקט. על המשטח התרוצצו להן כ־15 מתבגרות צעירות, בנות הכפר, הופכות את כיוף לגבר היחיד שיצעד כאן בשעות הקרובות. לאורך הקיר במסדרון שמוביל אל המגרש תלויות תמונות המחזור הקבוצתיות שלו משנים קודמות, כשאת כולן מלווה מוטו נטול טיפה אחת של ציניות: "כדורסל זה חלום, עוספיה זה המקום".
האימון התנהל ברובו בערבית אבל כיוף ניווט לא אחת גם בעברית. להשלמת המעטפת האוניברסלית תרמו השלטים הממותגים עם הכיתוב "Osfia Basketball", שנתלו על הסלים הצדדיים. באחד מהתרגולים, שעבד על מהירות תגובה, כיוף הפגין סיפוק ערמומי מכך שהצליח להכשיל פעם אחר פעם את חניכותיו המשועשעות. חיוכו לא הסגיר את העובדה שהוא ער כבר כ־15 שעות.
הוא לבש קפוצ'ון שחור של "נייקי" ונעל נעלי ספורט - בגדי העבודה השניים שלו מדי יממה, שמתחילה ב־05:00 בבוקר במחסני "חיפה כימיקלים" ומסתיימת ב־21:00 בלילה ולעיתים מאוחר יותר במועדון כדורסל עוספייה - מפעל חייו שנוסד לפני כעשור. "כשהתחלתי לא ידעו כאן אם בכדורסל הכדור הוא מרובע או עגול", הוא נזכר.
***
אימון בעוספיה. "כל השילוב הזה של בנות וספורט היה מוזר כאן בהתחלה" // צילום: מישל דוט קום
"החלום", כפי שכיוף (43) מכנה אותו, החל להיכתב במוחו עוד לפני 30 שנה ביישוב הדרוזי שבהרי הכרמל. הוא הצטרף אז בעל כורחו לסטטיסטיקה ארוכה של ילדים מתוסכלים שנדחו מהכדורגל – חוויה שעשויה להיות מצלקת יותר במגזר הערבי בהיעדר אלטרנטיביות ספורטיביות. "התחלתי לצמוח לגובה, תליתי סל קטן בבית והתאמנתי לבד. הייתי מהבודדים בכפר שבכלל חשבו לשחק כדורסל. נסעתי שעתיים וחצי באוטובוסים במשך שש שנים כדי לשחק במכבי חיפה. כשסיימתי צבא אבא שלי רצה שאעשה תואר רציני באוניברסיטה. אמרתי לו שאני הולך ללמוד אימון כדורסל בווינגייט. הוא ממש לא אהב את זה, אבל הייתי נחוש. אם יש כאן ילד אחד בן 8 שרוצה לשחק כדורסל, למה שלא תהיה לו מסגרת אחת בכפר?"
"כאן היו פחי זבל שעשו מהם שערים", הוא מצביע לעבר קירות האולם שעבר מאז מתיחת פנים משמעותית, "לא היו פה סלים בכלל ומלא יונים הסתובבו כאן. הגיעו 15 בנים בשנה הראשונה, זה הכל. קבוצה אחת". היום, כשכיוף מסתובב בעוספיה, יישוב בן כ־12,000 תושבים עם רוב דרוזי, הוא כבר התרגל לקבל על עצמו - חצי במבוכה, חצי בסיפוק - מעמד של דמות ציבורית. מועדון שוקק חיים שעימו נמנים כ־230 ילדים, ילדות, גברים ונשים, הפכו את הכדורסל למותג מפתיע בקרב מגזר, שהחיבור שלו לענף הכתום נותר עדיין בגדר חידה לא מפוצחת.
על פי נתוני הלמ"ס, רק 8.9 אחוזים מסך הכדורסלנים הפעילים בישראל (מגיל 13 ומעלה) מגיעים מהמגזר הערבי - לא מספר שקרוב בכלל לדגדג את 35.2 האחוזים המקבילים בענף הכדורגל. כארם משעור מבני הרצליה, ערבי נוצרי מנצרת, הוא דוגמה נדירה לבן המגזר, שהצליח להטביע חותם בכדורסל המקצועני בישראל אל מול עשרות מקרים בענף הבועט.
כיוף מנפנף בעיקר בעובדה שיותר ממחצית מהמכדררים אצלו הן מכדררות - שיעור נדיר גם בהשוואה למגזר היהודי. "בהתחלה ההורים הגיעו והחזיקו את הבנות ביד. כל השילוב הזה של בנות וספורט היה מוזר כאן, מה זה בכלל מאמן גבר? אבל בסוף יש ילדה שחוזרת הביתה ומספרת שכיף לה. אני מסתובב בכפר ורואה סלים תלויים בחצרות, זה התחיל מכאן".
"אתה רואה את זאת עם הארוך", הוא מצביע לעבר ילדה, שבניגוד לחברותיה שלובשות מכנסי ספורט ארוכות, משחקת גם עם עליונית שמכסה את רוב גופה. "זאת ממשפחה דרוזית דתייה", הוא מתגאה, כאילו דוקר עם האצבע עוד מחסום שפרץ. "תופעה חדשה, לא האמנתי שזה שיקרה. הן מתאמנות רק עד גיל צעיר, בליגה הן כבר לא משתתפות ואני מכבד את זה". "ואיכשהו", מוסיף כיוף בחיוך כנוע, "רוב הדתיות תמיד מוכשרות".
"אתה רואה את זאת עם הארוך", הוא מצביע לעבר ילדה, שבניגוד לחברותיה שלובשות מכנסי ספורט ארוכות, משחקת גם עם עליונית שמכסה את רוב גופה. "זאת ממשפחה דרוזית דתייה", הוא מתגאה, כאילו דוקר עם האצבע עוד מחסום שפרץ. "לא האמנתי שזה שיקרה. הן מתאמנות רק עד גיל צעיר, בליגה הן כבר לא משתתפות ואני מכבד את זה". "ואיכשהו", מוסיף כיוף בחיוך כנוע, "רוב הדתיות תמיד מוכשרות".
כיוף באימון. בבוקר במפעל, מהצהריים עד הערב אולם // צילום: מישל דוט קום
עסק משפחתי
השעה היא כבר שעת ערב באולם בעוספיה ועל הפרקט מתאמנת כעת קבוצת הבוגרות, שגם אותה, כמו את רוב הקבוצות במועדון, מדריך כיוף. מרבית השחקניות כאן החלו את דרכן כילדות במועדון וצפויות להעפיל העונה לליגה הארצית בשנתה השנייה בלבד של הקבוצה. בין המתאמנות נמצאת גם רביע, אשתו של כיוף ומי שאחראית ביתר הזמן על ניהול הכספים במועדון. מהצד משקיף אמיר, הבן (18), שמשוחח בפלאפון. על הקו מסרביה: הפרויקט הפרטי של המשפחה, נור (15), שחקנית מכבי חיפה ונבחרת הקדטיות של ישראל, שנמצאת במחנה אימון. "אני זכיתי למשהו שלא כל אחד זוכה בו", אומר כיוף, "אני הבאתי את המשפחה שלי לאולם, והיא באה".
בשלב כלשהו בשיחה עם כיוף עולה השאלה המסורתית על קיפוח. בדימוי הקולקטיבי, לפחות, במגזר הרי מתאמנים באולמות עם סלים דמיוניים, כפי שמציגה סידרת המערכונים הסאטירית ב"אנחנו במפה". כיוף חורג מהרגלו וקוטע באמצע: "עזוב, עזוב. נקודת המוצא של ילד כאן טובה יותר מאשר ילד יהודי. התזונה פה יותר בריאה, אוכלים פחות זבל. בעבר גם הילדים היו יותר בחוץ ופחות באייפונים אבל גם אנחנו התקלקלנו. אני מסתובב הרבה במגזר, יש מתקנים כמעט בכל מקום, אבל חסרים המון אנשי מקצוע. אני מאמן פה כמעט לבד".
"צריך גם גישה", הוא ממשיך, "יש כאן איזו מחשבה כזאת שלא יצמחו מכאן שחקנים. כשניסיתי לעשות פה שלושה או ארבעה אימונים בשבוע במקום שניים, כמו שיש ברוב המקומות, אז היו תלונות של חלק מההורים על עומס. זה עדיין לא רציני כמו שזה צריך להיות".
בשלב כלשהו בשיחה עם כיוף עולה השאלה המסורתית על קיפוח. בדימוי הקולקטיבי, לפחות, במגזר הרי מתאמנים באולמות עם סלים דמיוניים, כפי שמציגה סידרת המערכונים הסאטירית ב"אנחנו במפה". כיוף חורג מהרגלו וקוטע באמצע: "עזוב, עזוב. נקודת המוצא של ילד כאן טובה יותר מאשר ילד יהודי. התזונה פה יותר בריאה, אוכלים פחות זבל. בעבר גם הילדים היו יותר בחוץ ופחות באייפונים אבל גם אנחנו התקלקלנו. אני מסתובב הרבה במגזר, יש מתקנים כמעט בכל מקום, אבל חסרים המון אנשי מקצוע. אני מאמן פה כמעט לבד".
בנות באימון. יותר ממחצית מהמועדון מורכב מנשים // צילום: מישל דוט קום
אבא שני
על הספה בסלון ביתו שבכפר, אחרי עוד יום מתיש, לכיוף כבר נוח יותר לדבר על הקשיים. על הלו"ז היומי הבלתי אפשרי, על התואר הראשון שלא הספיק לעשות, על רגעי השבר ועל החשש מהעתיד, כשהגיל ייתן את אותותיו. הוא הרי היה יכול לנדוד ליישובים יהודים, מקומות בהם ההורים משלמים כמעט פי שניים על חוגי כדורסל, להתפרנס בעיקר מאימון ולחיות חיים מעט נוחים יותר. "אני לא מוכן לוותר על המקום הזה", הוא מתבעת מהמחשבה, בניתי פה הכל מאפס. לפעמים אני מגיע לאולם מהמפעל ואני מותש, גמור. אתה פתאום רואה ילד מחייך לפני האימון ואתה מקבל זרם חדש".
"הם קוראים לי 'אבא שני', זה ממלא אותי. ילדים שאני גידלתי, סיימו צבא והיו מצטייני נשיא. יש פה בן ובת שהכירו בכדורסל והולכים להתחתן. הורים באים אלי ואמרים לי שאני מצליח להשפיע על הילדים שלהם. ילדות מחבקות אותי לפעמים וזה לא ממש מקובל אצלנו, אבל זה בקטע אבהי".
בסוף, אחרי שמנטרלים לרגע את העיסוק המתבקש בענייני מגזר ומגדר, כיוף פשוט מצליח למצוא תשובות על בסיס די יומי במרדף האנושי אחר משמעות, זה שקורה בעוספיה או בת"א. והוא הרי רודף אחריו 24/7. "אני מסתכל לפעמים על חברים שלי שמסיימים לעבוד ב־17:00 או ב־18:00 ואני שואל 'מה יש להם לעשות עד 23:00 בלילה?'".
להערות והצעות:
בפייסבוק: שרון קינן I מסביב לכדור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
