קורין אלאל היא ציפור משונה, מין זן נדיר שכזה. כשבילתה בבית "האח הגדול" ב־2009 (מקום חמישי בגמר עונת ה־VIP) התחברה עם כולם, לא נכנסה לאף עימות, קראה שוב ושוב את ספר התנ"ך, ויצאה משם עם גילוי מטלטל. "אלמלא 'האח הגדול'", היא אומרת, בחיים לא היה לי זמן לשבת במשך חודש בלי דאגות ורק לקרוא מהתנ"ך. כשהסתיימה העונה וחזרתי הביתה, המשכתי לחפש - קראתי מלא ספרים, והבנתי שיש אלוהים.
"קודם חשבתי שאין, ולכן גם היו לי חיים מאוד קשים. הכל היה עלי, כל מה שלא הצלחתי זה היה כי אני לא הייתי בסדר. ואני כל כך שמחה שפניתי למקום הזה. זה נותן לך לחיות בלי לפחד, וככה הרבה יותר קל לי. אני עושה דברים בלי חשש, כי אם יש אלוהים והוא מכוון מלמעלה, אז מה שצריך לקרות יקרה בכל מקרה.
"אני לא שומרת שבת, אני כן צמה ביום כיפור, אבל לא תמיד. אני לא מגדירה את עצמי דתייה, אבל אני מנשקת מזוזה כשאני יוצאת מהבית וכשאני חוזרת, ואומרת לו תודה על זה שהוא שומר עלי. אם לא היתה היהדות, אז ישראל לא היתה קיימת היום. זו ההיסטוריה והתרבות שלנו".
ואולם הערבוב של ההתקרבות לדת עם חיים ליברליים וחופשיים מציב בפני אלאל לא מעט קונפליקטים ותהיות. "הבעיה נוצרת כשמיטשטשת ההפרדה בין הדת למדינה וחוקיה", היא מספרת. "הייתי אמורה להופיע מול מנהלי בתי ספר באזור השרון. הכל היה סגור, כבר דיברתי עם הסאונדמן. ואז, כמה ימים לפני המועד, קיבלתי טלפון - ביטלו את ההופעה. המנהלים לא הסכימו שאישה תשיר בפניהם.
"יש מלא מקומות שאני לא יכולה להופיע בהם היום. זה נורא מצער אותי. אחת הסיבות שאני הולכת להשתתף עכשיו בקורס על נשים בתורה היא להבין למה יש את הדרת הנשים הזאת. הרי האישה יולדת את הבן, אז איך זה ייתכן שהבן לא יכול לשמוע את אמא שלו שרה? אני לא מבינה את זה".
אותה שמרנות דתית רדיקלית היא גם גורם מתסיס להומופוביה.
"יש גם לא דתיים שמתנגדים לזה. מדובר בסוג אנשים שנגד חופש, שלא מוכנים לקבל את השני כמו שהוא. הם לא באמת מבינים מה זה אומר. הם חושבים שזה משהו לא נורמלי, למרות שזה מאוד נורמלי.
"אצל חלקם מספיקה לפעמים פגישה אישית כדי שיבינו שזאת האפשרות היחידה עבורנו לחיות. רב אחד שהכרתי סיפר פעם שהדבר הכי מרגש שקרה לו היה שהוא הכיר אותי וראה איך אני חיה עם אישה והכל. אני אופטימית. עם הזמן היחס רק משתפר, וזה נהיה מקובל".
"היא בעצמה אמנית". עם רותי // צילום מתוך אינסטגרם
הזמרת בת ה־62, שנשואה למנהלת האישית שלה, רותי (פארן) אלאל, ומגדלת איתה את שני ילדיהן המשותפים, יצאה מהארון ב־2001 בראיון טלוויזיוני. יחד עם עברי לידר, שיצא שנה לאחר מכן, היא נחשבת לפורצת דרך שסיפקה השראה לקהילה שלמה, אף שמעולם לא היתה נלהבת לחשוף את חייה הפרטיים.
"בגדול, המחשבה המרכזית שהעניקה לי את הכוח לעשות את הצעד הזה היתה הרצון להקים משפחה עם רותי. אמרתי: אני לא אעשה משפחה בארון. לא חשבתי על עצמי כחלוצה, כי אני עושה מה שבא לי כל עוד זה מרגיש לי נכון. אני לא מסתכלת מי עשה קודם. הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי להתקדם בחיים".
את מרגישה שהפכת לאייקון של הקהילה?
"כן. למרות שאני לא עושה הרבה דברים, לא משתתפת בהרבה אירועים וכזה. אבל אני כן עוזרת. למשל, הייתי בכל מיני סדנאות של ילדים מתבגרים".
מתי גילית את זה על עצמך?
"בתיכון כזה. אתה גם לא בטוח כל הזמן אם אתה באמת כזה או לא. אז אתה בודק, לוקח זמן עד שאתה מחליט שככה אתה רוצה לחיות".
מה דעתך על אמנים שמתבצרים בארון?
"אני לא מכירה כאלה. כולם יצאו, לא?"
יש כמה שמתרוצצות עליהם אינספור שמועות.
"ממש אין לי מושג. יצאו מלא מהארון".
במוסיקה הים־תיכונית, למשל, אין אף אחד מחוץ לארון.
"אה, באמת? לא שמתי לב. אני חושבת שלעשות אאוטינג זה דבר נורא ואיום. בן אדם יכול לעשות את זה רק כשהוא מוכן נפשית לעמוד עם עצמו ביום שלמחרת. אי אפשר להפיל על בן אדם דבר כזה. צריך שתהיה אחריות מינימלית".
זה חשוב לדעתך שאמנים שהם מודל לחיקוי ייצאו מהארון?
"לא יודעת. עד היום עוד לא הגעתי למסקנה אם זה חשוב או לא".
* * *
השינויים שחלו בעשור האחרון בעולם המוסיקה די טילטלו אותה. תשע שנים חלפו מצאת אלבום השירים האחרון שלה, "פשוט כל כך", והיום היא מודה כי "בשלב מסוים הרצון שלי היה לא להוציא דיסקים. אמרתי: אוקיי, כבר הוצאתי מספיק אלבומים.
"אם זה היה ממשיך עם חברות התקליטים והיו קונים אלבומים, אז הכל היה בסדר. אבל זה השתנה, ולדעתי הבעיה הכי גדולה היא שהרדיו כבר לא תומך במוסיקה. פעם היית מוציא תקליט חדש, הוא היה ברדיו, כולם היו יודעים. עכשיו, ברגע שהרדיו כבר לא פרמטר ואין כמעט חנויות דיסקים, אי אפשר למכור עוד אלבומים".
בתשע השנים האלו היא התחתנה, ניצחה את הסרטן והדיכאון, הלחינה פסקול להצגה "לרקוד ולעוף" בהבימה, בנתה אולפן הקלטות במרתף ביתה שבמושב גנות ולמדה לעשות סאונד ומיקסים לגמרי לבד. בין לבין שיחררה שלושה אלבומים אנטי־מסחריים: "ארנבות משוקולד" לילדים, "לתמונה נוספו המון צבעים" עם מיטב שיריה בעיבוד קאמרי ו"קהלת", שבו הלחינה את מגילת קהלת מתחילתה ועד סופה.
לפני כשנתיים בער לה מאוד לשתף שיר שכתבה, "עכשיו", אז היא פירסמה אותו בפייסבוק. אך הרצון לשחרר את כל החומרים שהצטברו אצלה במשך תקופת היובש החל לבעור בה, ואת הפתרון מצאה לבסוף באתר מימון המונים.
"הבנתי שהדסטארט הוא הפתרון בשבילי לעשות אלבום. אחרת, איך תעשה אלבום אם אין לך איפה למכור אותו? אין כלום, המעטפת של פעם כבר לא קיימת. להעלות שיר לפייסבוק זה מאוד זול, אבל אני באה מדור של אלבומים. כשיוצר רוצה ליצור, שיר אחד לא מספיק כדי להביא את התמונה השלמה של תחושותיו".
בשבוע שעבר שיחררה סינגל ראשון, "מעבר לגדר", שכתב עבורה יהונתן גפן (שיתוף פעולה ראשון מאז "שיר לשירה" המיתולוגי), מתוך האלבום החדש, "כאחד האדם", שבדיוק סיימה לעבוד עליו. כדי להשיג את הסכום הדרוש להוצאתו, היא חייבת לאסוף 94 אלף שקלים דרך האתר עד סוף החודש.
כדי למשוך משקיעים לפרויקט הרכיבה אלאל תפריט מפתה. מי שיתמוך בסכום מינימלי יקבל דיסק, וכאלה שישקיעו יותר - יקבלו קרדיט בעטיפת האלבום (תמורת 450 שקלים) או סדנת כתיבה והלחנה (1,800 שקלים). עבור 2,800 שקלים היא תלחין שיר שכתבתם. 4,000 שקלים יזכו אתכם בארוחת ערב זוגית אצלה בבית, ויש גם אופציה להופעה פרטית של שעה אצלכם בסלון או בחצר תמורת 7,500 שקלים. נכון לכתיבת שורות אלו, כבר גויסו קרוב ל־60 אלף שקלים.
"לא חשבתי על עצמי כחלוצה, כי אני עושה מה שבא לי" // צילום: קוקו
אחרי יותר מארבעים שנה בביזנס, זה יהיה מבחינתה האלבום הכי אישי. אם עד היום בעיקר הלחינה מנגינות למילים של אחרים, הפעם כמחצית השירים פרי עטה. "בכתיבה היה לי מעצור ברמות קשות שאתה לא מבין", היא אומרת ומתכווצת בכיסא המסתובב באולפן שבביתה.
"לא היה לי קשר בין המוח ליד. זה לא ירד. כל השנים היתה לי בעיה עם זה כי זו לא שפת האם שלי. כבר בתיכון הייתי מהילדות שכל היום לומדות בספרייה, אבל כשהייתי מגיעה למבחן הייתי מקבלת בלקאאוט ונכשלת. הסתכלתי על ארקדי דוכין, שכותב כאלה טקסטים יפים, והייתי אומרת: למה הוא זורם בעברית בצורה הכי מדהימה, למרות שזו לא שפת האם שלו, ואני לא מצליחה?
"עד שלפני תשע שנים לקחתי קורס כתיבה אצל מאיר גולדברג ודן תורן, וזה שיחרר אותי. כשסיימנו שמתי את כל הטקסטים בצד ולא הסכמתי להסתכל. כעבור שלוש שנים אח שלי נפטר והייתי עצובה, אז פתחתי את המחברת והייתי בשוק. מייד הלחנתי הכל וביקשתי ממאיר לעשות עוד קורס. רוב השירים מהאלבום נכתבו בתקופה הזאת. האלבום הזה היה כמו הריון ארוך - תשע שנים".
* * *
היא נולדה בתוניסיה של שנות החמישים למשפחת אלאל האמידה דוברת הצרפתית, אך מכיוון שלא היו באזור בתי ספר יהודיים, נשלחה להתחנך במנזר סמוך. "סבא שלי אמר לי לקלל כשאני מצטלבת לצלב בבית הספר, כי במנזר היו מחייבים אותנו להצטלב, והקללה מבטלת את ההצטלבות. אז כל בוקר הייתי מקללת".
לסבא שלה מצד אביה היו אחוזה מפוארת ומפעל שוקולד מצליח. "קיבלתי פריחה משוקולד. עד גיל 8 אכלתי כמויות שוקולד כמו שאדם רגיל אוכל כל החיים. הגעתי למצב שהייתי מתגרדת ברגע שהייתי מריחה שוקולד. הנה, אני רק מדברת וכבר מתחיל לגרד לי", היא מגרדת את יד ימין. "ואז פגשתי את הטקסט של צרויה להב, 'אל תקרא לי מותק/ זה מביא לי פריחה/ זה עושה אותי לדג משוקולד', ואמרתי: יואו, היא מרגישה בדיוק כמוני".
אמה קלודין הגיעה ממשפחה ענייה. "ההבדל בין העשירים לעניים היה נורא גדול. העשירים דיברו רק צרפתית, והעניים דיברו ערבית כי הם היו צריכים. לאביה היה דוכן בשוק והוא מכר נעלי בית. לא תמיד הוא חזר עם כסף הביתה. הם היו מייבשים עגבניות על הגג בשביל העונה הבאה. הם חיו בשביל לשרוד.
"לכן, כשאמא שלי התחתנה עם אבא שלי, זה היה כאילו לעלות למעמד העליון. וכשהם עלו לארץ, שניהם חזרו למעמד הבינוני כי בארץ כבר לא היה כלום מכל השפע הזה".
כשהיתה בת 8 עלו למטוס ונחתו בישראל. אמה נהייתה מורה לצרפתית, עבדה בבורסה ליהלומים, התעסקה ברהיטי וינטג' וזכתה בגביעים באליפויות ברידג'. אביה הוברט עבד כדיפלומט במשרד הביטחון.
"הוא לא מרשה לי לדבר על זה. לפני כמה שנים סיפרתי בטעות משהו באיזו כתבה ומאז הוא סגר את הפה ולא מספר לי יותר. הוא מאוד נפגע ממני. אם אני שואלת אותו משהו, הוא עונה: אני לא מדבר איתך, זה יהיה מחר בעיתון. אני לא יודעת אם זו פרנויה שלו, או שיכול להיות שיש לו עדיין אויבים וזה שאני פתאום פותחת לו את זה חזרה מאוד מפחיד אותו".
ב־1999 הוזמנה לביקור בתוניסיה, הסתובבה שבוע בארץ הולדתה וחזרה למחוזות ילדותה. "בכל פעם ששרתי את 'אין לי ארץ אחרת' (שהלחינה לגלי עטרי; נ"ו) הייתי אומרת לעצמי שזה מוזר שאני שרה ככה כי יש לי ארץ אחרת. זה ממש הטריד אותי. אבל כשחזרתי לתוניסיה, זה היה אחר לגמרי ממה שזכרתי.
"גדלתי בתוך בועה של דוברי צרפתית, לא שמעתי בכלל ערבית ברחוב, גם לא מוסיקה ערבית. היינו כמו שלוחה של פאריס בתוניסיה. וכשחזרתי לשם - נאדה. כלום. רק ערבים. זה לא המקום שעזבתי".
היא ביקרה בבית שבו גדלה, גילתה שהאחוזה של סבה וסבתה הוסבה למשרדי חברת התעופה "אייר־תוניס" וגם ביקרה במנזר. "כבר אין שם צלב. כל האחיות הנוצריות מהמנזר הוגלו, ובית הספר הפך לערבי. נכנסתי לאחת הכיתות, כתבתי על הלוח בעברית 'שלום כיתה א', ועזבתי. עכשיו ברור לי שאין לי ארץ אחרת".
* * *
כשעלו ארצה התמקמו בנתניה ומשם עברו להרצליה. בכיתה ט' זכתה אלאל בתחרות כישרונות צעירים, אולם דווקא אז נאלצה המשפחה לנדוד לאיטליה, כשהאב נשלח מטעם עבודתו למילאנו. היא החלה ללכת לבית ספר של ילדי דיפלומטים מרחבי העולם, ונבהלה מחומרי הלימוד.
"אני כבר הייתי מאוד מפותחת במתמטיקה והם לא ידעו אפילו מה זה מד זווית. קלטתי שבית הספר הזה הולך להרוס לי את הלימודים ואמרתי להוריי: אני לא ממשיכה פה. הפתרון הראשון של ההורים שלי היה שאלך למשפחה מאמצת, והם מצאו לי אחת כזאת בצרפת. אבל אז הבהרתי להם שאני חוזרת לארץ.
"כעבור שנה חזרתי עם אמא ואחי, ואבא שלי נשאר שם לעבוד. הודעתי גם שאני רוצה להישאר כיתה כי פיספסתי את כל כיתה י', אז למעשה איבדתי שנה רק כי רציתי ללמוד".
אלאל החלה את שירותה הצבאי בלהקת פיקוד דרום ("היה לי שם בלאגן, לא הסכמתי אידיאולוגית לרקוד") וב־1975 עברה לצוות הווי הנדסה קרבית, שם פגשה את יהודית רביץ.
"היה מאוד קשה. סיימנו תוכנית אחת, והכינו לנו תוכנית חדשה שלכבודה הייתי צריכה לחתום קבע בהתנדבות. היינו שלישייה, יהודית, יואל לרנר ואני. עבדנו עם אהוד מנור ומתי כספי, עשינו חצי שנה חזרות ונקבעה לנו הופעת בכורה במסעדה הודית ביפו. כל הקצונה של הנדסה קרבית הגיעה, ואיך שהיינו אמורים לעלות לבמה, פתאום יואל נהיה אפור־ירוק וטיפס על הקירות. הסתבר שכנראה שאפנו עשן במשאית שהסיעה אותנו.
"בגלל שאני ויהודית היינו צמד, עלינו רק שתינו ועשינו את ההופעה שלנו. לא את מה שתוכנן. למחרת קיבלתי טלפון מהקצינה שלי - 'קורין, את משוחררת מהצבא. פירקו את הלהקה. גילו ליואל חור בריאה, זה מצריך אשפוז ארוך, יהודית תעבור להיות פקידה, ואת משוחררת'".
דילגה בין אולפנים. קורין בתחילת הקריירה // צילום: לע"מ
לאחר השחרור המשיכו השתיים להופיע יחד במועדונים. ב־1977 הן עשו קולות רקע בהקלטת "עטור מצחך" של אריק איינשטיין, וכעבור שנה השתתפו במופע "ארץ טרופית יפה" לצד מתי כספי. אלאל דילגה בין אולפנים וביצעה קולות רקע עבור שלום חנוך, רמי פורטיס, נורית גלרון, צביקה פיק, שמוליק קראוס, מיקי גבריאלוב, אריק סיני ואחרים, וגם הלחינה שירים לזמרים אחרים.
ב־1984 שיחררה את תקליטה הראשון, "מותק", וכעבור שלוש שנים את "פירות אסורים", אולם השניים לא זכו להצלחה מסחרית. רק ב־1989 כבשה את תחנות הרדיו כשהוציאה את "אנטארקטיקה", ובו להיטים כמו "ארץ קטנה עם שפם", "הטבעת נפלה", "שיר לשירה" ושיר הנושא עם שורת הפתיחה הקלאסית: "אין סוסים שמדברים עברית".
"אחרי השחרור היה לי קול גבוה, שממש לא בא לי עליו. הייתי מקליטה איתו קולות רקע, אבל לא אהבתי אותו. את 'מותק' עשיתי בגיל 28, ואז התחלתי לשיר נמוך בכוונה. כעבור כמה שנים (1988) אריק איינשטיין רצה להקליט את 'עטור מצחך' מחדש. סיכמתי עם יהודית שנתחלף, אני אעשה את הקול הנמוך והיא את הגבוה. הגענו לאולפן, ואמרתי לאריק: 'אנחנו מחליפות כי אני לא יכולה להגיע לגובה הזה'. אז הוא אמר: 'לא! אל תדאגי. תיכנסי לאולפן, תשימי ת'אוזניות והכל בסדר'. נכנסתי לאולפן, שמתי אוזניות ושרתי גבוה.
"לפני שנתיים היה ערב לזכרו בפארק. החליטו שנבצע את השיר עם התזמורת, עם יהודית, עם יוני רכטר ועם הקלטת השירה המקורית של אריק. ואני כבר לא יכולתי להגיע לסולם הזה. אז הביאו זמרות ליווי שיעזרו לנו.
"אבל פתאום חשבתי על זה שכשאריק קרא לי לשיר הוא בעצם עוד לא הכיר אותי, הוא רק הכיר את הקול שלי. הוא רצה אותי לא כי הוא אהב אותי, אלא כי הוא אהב את הקול שלי. קלטתי שבתקופה שהייתי באה ועושה קולות, אף אחד לא אמר לי שיש לי קול יפה. להפך, עוד אמרו שאני מזייפת. הייתי צריכה להילחם בשביל להופיע, זה לא היה קל.
"לא מזמן שמעתי דברים ישנים שלי וחשבתי לעצמי: אני לא מאמינה, היה לי כזה קול יפה וגמרתי אותו רק מהמחשבה על כמה הוא לא יפה. זה מצחיק איך אנשים פועלים רק כי הם לא קיבלו חיזוקים. היום כבר אין לי את הגבוה הזה, אני בן אדם אחר ואני שמחה. הקלטתי מספיק מהגבוהים".
* * *
בשנות התשעים כבר ביססה את מעמדה בעולם הרוק, "זן נדיר" כבש את המיינסטרים, ואלאל הפיקה מוסיקלית את אלבומי הבכורה של אביתר בנאי וכרמלה גרוס ואגנר, עד שמשהו בתהליך היצירה שלה נתקע. היא החלה לקחת שיעורי גיטרה קלאסית אצל המורה המיתולוגי של המוסיקאים, אגון קרטן, עד שיום אחד נתקלה שם בענבל פרלמוטר, סולנית "המכשפות".
"ראיתי ילדה קטנה ונמוכה, צעירה בת 20, שמספרת לי שהיא לומדת אצלו שיעורים פרטיים בניצוח. ואז היא אמרה לי: 'תשמעי קורין, יש לי להקה ואנחנו מופיעים מחר באלנבי, אולי תבואי לראות'. זה היה כמו לראות פרח שעוד לא פרח. ראיתי שלוש בחורות צמאות, וזה היה חלום שלי שתהיה כאן להקת נשים.
"במשך שנה עשיתי איתן חזרות לפחות ארבע פעמים בשבוע, כדי להגיע למלוא הפוטנציאל. הרגשתי כמו בבסיס צבאי, שאני מאמנת את החיילים שלי. כשאני עובדת עם נגנים טובים, טייק ראשון אני לוקחת. אני לא נותנת להם לנגן יותר מפעם אחת או פעמיים. אבל פה זה היה שונה.
"ראיתי שענבל גיטריסטית בסדר, אז לקחתי אותה להרכב שלי כדי שתתאמן על הבמה בהופעות שלי. אחד מאנשי הצוות שלי לא היה מוכן. הוא אמר: 'היא לא גיטריסטית', ועזב את ההרכב. הוא לא היה מוכן לתת לה את הזמן. אמנם לקח כמה הופעות, אבל אחר כך היא ניגנה דברים מדהימים. אתה לא יכול להיות מדהים אם לא משקיעים בך".
ענבל פרלמוטר. "אהבה כמו של ילד כזה, לא יותר"
אלאל פיתחה חברות יוצאת דופן עם פרלמוטר, ובמשך אותן שנים היה קשה להפריד ביניהן. הן כתבו וביצעו יחד את "כשזה עמוק", ועבדו במשותף על אלבומה של אלאל מ־1997, שנשא את אותו השם. זמן קצר לאחר מכן, בערב ראש השנה, נהרגה פרלמוטר בתאונת דרכים קטלנית. השנה מציינים עשרים למותה.
"לא החזקתי מעמד בהלוויה. נפלתי שם ואיבדתי הכרה. היה מאוד עצוב. במשך כמה חודשים לא יכולתי לנהוג, כי פיזית פשוט רעדו לי הרגליים כל הזמן. לא הסכמתי לעשות כלום. לא בא לי כלום.
"אביתר בנאי היה מי שהוציא אותי מזה. הוא היה בא אלי כל בוקר, הכין לי קפה ואמר: אני רוצה שנעשה ערב שירים שלך עם חברים'. כל יום הוא ניסה להוציא ממני שמות של אנשים שאני אוהבת, ולא הסכמתי לומר אף אחד. עד שלאט־לאט זה קרה והערב הזה ממש הוציא אותי מחור שחור.
"היתה לי אכזבה מהחיים. איך היא מתה? איך היא לא תהיה יותר? כזה בן אדם מוכשר, ורק בתחילת החיים שלה. היו לה מלא פרויקטים מוכנים לצאת. היתה לה ספרייה של דיסקים שהיו מסודרים לפי צבעים. כל הכתומים, כל האדומים, כל הכחולים, כל הירוקים.
"היא היתה בן אדם כל כך אחר וכל כך מוכשר, וזה הרס אותי שהיא מתה. זה פשוט גמר אותי. היא היתה כמו ילדה שלי. תמיד קראו לי 'האמא שלה'. שמרתי עליה מכל משמר. מאוד אהבתי אותה".
היו לך רגשות רומנטיים כלפיה?
"לא, ממש לא. זאת אהבה כמו של ילד כזה, לא יותר. היינו כל הזמן יחד, אבל היו לה חיים אחרים תוך כדי זה".
* * *
את סרטן השד איבחנו אצלה ב־2008, במהלך הקלטת אלבומה הקודם. "למזלי מצאו את זה בזמן, בבדיקה שגרתית, וזה היה קטן ולא התפצל, אחרת לא הייתי פה היום. אבל שנה שלמה אחרי זה הייתי 5% קורין, לא היה לי כוח מבחינה פיזית ונפשית. היום אני מוגדרת כקבוצת סיכון. כל שנה אני צריכה לעבור מלא בדיקות, אבל טפו טפו, הכל בסדר. ברגע שאתה עומד מול זה ומנצח, החיים משתנים".
"אני אגיד לך מה הבעיה בסרטן", היא אומרת, "שעד שאתה לא עובר ניתוח, אתה לא יודע מה קורה, איזה סוג. והפחדים שלפני... התקשרתי לחברתי טמירה ירדני, שגם לה היה סרטן, והיא באה אלי בעשר בלילה כדי להרגיע אותי. היא שלחה אותי למלא ספרים ודרכם הבנתי שסרטן יכול לבוא מפחדים, וכדי להוציא אותו צריך להפסיק לפחד.
"הדיכאון הוא המזון של הסרטן, ולי היו לא מעט תקופות של דיכאון עוד קודם. התחלתי להתאמן על להוציא את הדיכאון מהגוף. היו אומרים לי משהו מדכא, הייתי נושמת לתוך זה בשביל להוציא, לא להשאיר אף פחד. עד היום אני עושה את זה. עשיתי גם סשנים של EFT (שיטת טיפול המשלבת עקרונות מהרפואה הסינית ומהפסיכותרפיה; נ"ו), שנוגעים בנקודות של המרידיאנים (ערוצי אנרגיה הקיימים בגופנו, לפי הרפואה הסינית; נ"ו), וזה לוקח אותך לתת־מודע ומוציא משם פחדים מהעבר. ככה שהגעתי לניתוח נקייה מכל פחד".
איך השפיעה המחלה על ההורות שלך?
"הסרטן הגיע שלושה שבועות אחרי שיונתן נולד. זה היה מטורף. שנה לא יכולתי לחבק אותו כי היו לי תפרים והוא היה תינוק בועט. יכולתי רק לבוא ככה ולנשק אותו מלמעלה. זה היה מאוד קשה ומפחיד.
"כשעומר נולד, חמש שנים קודם לכן, הייתי מלאת פחדים ברמות של אמא פולנייה בריבוע־בריבוע־בריבוע. כל טלפון שהיה מגיע לרותי, מייד הייתי בטוחה שקרה משהו. כל הזמן ראיתי הכי שחור שאפשר. הסתובבתי עם משרוקית ומגפון, וכשהייתי הולכת איתו ברחוב הייתי שורקת לו. אבל עם יונתן ניקיתי מעצמי את כל הפחדים".
"להיות אמא זה הדבר הכי מדהים שקרה לי. זה מעניק לי כוחות להפיק מעצמי את המיטב". אלאל // צילום: אפרת אשל
לפני כשלוש שנים, ואחרי 15 שנות זוגיות, התחתנה עם רותי. "כל הקשר שלנו התחיל מזה שחשבנו לעשות משפחה. אנחנו חברות מאוד טובות, מגדלות יחד את הילדים, והכל בסדר. היא בעצמה אמנית, היא הוציאה אלבום וספר, ועכשיו כותבת עוד ספר. אני מתה על זה שהיא כל הזמן יוצרת ועושה דברים, ושיש לה גם חיים אחרים שהיא בונה".
עומר (14) מתאמן כבר עשור בקראטה, וכיום הוא כבר מאמן בגירים ומחזיק בחגורה סגולה. "הוא כבר מתקרב לחומה ואוטוטו שחורה. הוא משקיע בזה מלא וגם מאמן את אח שלו", היא אומרת בגאווה. יונתן בן ה־9 כבר מפגין, לדבריה, כישרון מוסיקלי ("הוא רוקד מדהים וזמר מדהים").
"להיות אמא זה הדבר הכי מדהים שקרה לי. זה מעניק לי הרבה כוחות לעשות ולהפיק מעצמי את המיטב. צריך לגדול עם הילדים, לא רק להיות חדגוני, אלא לעשות עוד דברים שיהוו בסיס לחיים טובים יותר".
nirw@israelhayom.co.ilלפרויקט ההדסטארט של קורין אלאל לחצו כאןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו