ניר מנשה קיווה מאוד שספיר סבן תנצח בעונה הרביעית של "דה וויס". "לאורך כל העונה החזקתי לה אצבעות, כי היא מאוד מוכשרת ומיוחדת, והמנטור שלה, שלומי שבת - אני כל כך אוהב ומעריך אותו". העונה אכן הסתיימה בניצחונה של ספיר, אבל ניר בן ה־17, שלא הצליח להתברג לאחת הנבחרות של המנטורים, מסמן גם הוא ניצחון ענק ומרגש: ממש לא מזמן יצא הסינגל הראשון שלו שנקרא "התרגלתי", שיר יפהפה, נוגע ללב ומפתיע בבשלותו. מנשה כתב את המילים ואת הלחן, רוני מאיר הפיק אותו מוסיקלית.
רגע לפני האודישן שלו ב"דה וויס", ביקש ממנו המראיין לספר בן כמה הוא, ומהיכן. ניר ישב מולו ולא הצליח להשיב. "אז אתה לא זוכר בן כמה אתה, מה?" שאל בהומור הקול שמאחורי המצלמה, מבלי לדעת שהנער העדין שיושב מולו, שותק ונרגש, לא באמת יכול להשיב.
כעבור שניות ספורות אמר לו ניר: "באתי לפה בגלל המוסיקה, אבל חשוב לי להעביר מסר לכל מי שמגמגם - לא לתת לגמגום לעצור אותו, לא לוותר על החלומות". רק אז, לראשונה, הבינו בהפקת התוכנית שהוא מגמגם, אחרי שבשיחות הטלפון המוקדמות הם לא הבחינו בכך.
ניר עלה לבמה ושר את "נגמר", שכתב והלחין עידן עמדי, וכל העת הזו התמקדה המצלמה בפניו המתלבטות של המנטור שלומי שבת ובידו המהוססת, שנשלחה שוב ושוב לכפתור הענק, ונרתעה. ניר ירד מאוכזב אל מאחורי הקלעים, שם המתינו לו הוריו ואחותו.
שבת הצטער אחר כך שלא לחץ על הכפתור. "זה היה ברור שהוא מתרגש", אמר לחבריו השופטים. "הוא שר כל כך יפה". "אז למה לא הלכת עם הלב שלך?" שאלה אותו מירי מסיקה, והפצירה בו: "נו, לך לפגוש אותו".
לפי חוקי "דה וויס" המעודכנים, אם אף אחד מהמנטורים לא מסתובב אל המועמד, הם גם לא ישוחחו איתו. אבל שבת החליט לצאת ולהכיר את המועמד, שאותו הרגיש שפיספס. "מה שמעודד אותי הוא העובדה שאתה ילד צעיר והכל עוד פתוח בפניך", אמר לניר בקול חנוק מדמעות וחיבק אותו ממושכות. כשחזר לכיסאו, אמר לחבריו: "איזה ילד הפסדנו. זו היתה טעות לא להסתובב".
למחרת כתב שבת בפייסבוק שלו: "ניר מנשה, ריגשת אותי באודישן שלך. לפעמים גם אני מפספס. אני בטוח שתגיע רחוק".
בחדר שלו, בין פסנתר חשמלי, שלוש גיטרות, מיקרופון מקצועי ודגל ענק של קבוצת הכדורגל של ברצלונה, ניר שר לי את "התרגלתי". קשה להאמין שהמילים הבוגרות והנוגעות ללב, כמו גם הלחן הכובש, הם פרי כישרונו של נער בן 17: "הוודאות מול הספק, הפחד שיודע לשתק כל פעם מחדש/ אם יש בךְ כן, ויש בךְ לא/ איך אני אדע אם זה סתם או עוד סימן/ זה טיפה מסוכן, אני הולך פה לאיבוד, תני לי סימן/ אני עמוק בתוך מבוך כבר מזמן/ הלב שלי יודע, שהוא לא כזה רחוק מלהשתגע/ אם זו המציאות?/ אם אני הים, אַת אי הוודאות/ מתי תאמרי לי מה נכון ומה טעות?/ מחכה כבר שבועות, התרגלתי".
* * *
הוא לומד בכיתה י"א במגמת תקשורת בתיכון עירוני ב' על שם יצחק רבין במודיעין, בן הזקונים של אלה (49), ליצנית רפואית ומוכרת בחנות בגדים, ויעקב (52), גמלאי של משרד הביטחון ובעל עסק לצילום. מאז שהוא זוכר את עצמו התעניין במוסיקה, "זו תמיד היתה התשוקה שלי, ואני לא רואה את עצמי עוסק במשהו אחר".
"היינו יושבים בסלון, והוא היה מופיע לפנינו כל הזמן", אומרת אלה. "הכל מתועד אצלי בקלטות, אז עוד היו קלטות. הוא גם היה מכין כרטיסים להופעות שלו ומוכר לנו.
"בסביבות גיל 4 הוא התחיל לנגן באורגן. כל שיר ששמע הוא מייד ניגן, בלי שלמד תווים. הוא אף פעם לא התחבר לכל עניין לימודי התיאוריה של המוסיקה, רצה לנגן בעצמו מה שהוא בוחר. בגיל 8 כבר הופיע פה במודיעין במחזמר 'תום סויר' בהפקה של מנחם גולן, ומאז זה ברור שבכל טקס בבית ספר הוא שר".
"אנחנו ממש לא בית מוסיקלי", ממשיך האב, יעקב. "אבל כשאנחנו שומעים את הנגינה והשירה בוקעות מחדרו של ניר, זה עושה טוב לכולנו. הוא פותח בפנינו צוהר לעולם המיוחד הזה, ואני יודע שהוא יצליח. גם בלימודים הוא מצליח מאוד.
"אני הכי גאה בעובדה שהוא כל כך חברותי וחיובי. הבית פה מלא חברים, הוא כל הזמן צוחק, מלא חוש הומור, והוא לא נותן למגבלה של הגמגום להאפיל עליו בשום צורה. לא מתעסק בשאלות כמו 'למה זה קרה לי', מתמקד במה שיש, לא במה שאין".
במהלך השיחה איתו קולו רועד לפרקים, דיבורו השוטף נקטע, ולוקח לו זמן, שניות בודדות שנדמות כנצח, להפיק את המילה שרצה. מאידך, כשאנחנו משוחחים בטלפון אין זכר לגמגום, ואמא אלה מוכנה להישבע שאחרי "דה וויס" הדיבור שלו הרבה יותר שוטף.
"עד היום יש לנו חברים שלא יודעים על המגבלה שלו", מספרת אמו, "כי בסמול טוק קצר של 'שלום שלום', אי אפשר להבחין בה". אבל ניר כבר מספיק מנוסה כדי לחזות מתי הוא ייתקע ויודע שבתקופה לחוצה יותר, האלמנט הנפשי משפיע על שטף הדיבור."
"כשצילמו את 'תעודת הזהות' לפני האודישנים התרגשתי מאוד, ולכן גימגמתי", הוא אומר בגילוי לב. "אני חייב לומר שהם ערכו את זה בצורה מאוד מכבדת. הגמגום שלי היה כבד, אבל בעריכה זה יצא עדין".
פחדת שתגמגם בזמן האודישן?
"לא, כי זה לא קורה אף פעם כשאני שר".
ואמו מוסיפה: "גם בקלטות שלו מגיל 5 השירה שלו חלקה".
"המכניזם של שירה ודיבור הוא שונה", מסבירה קלינאית התקשורת לימור אמרן. "הוא בא לידי ביטוי בפעילות מוחית שונה. לדיבור אחראי הצד השמאלי של המוח, ולשירה - הצד הימני. כשניר שר, המנגינה והמקצב ידועים לו מראש, המילים נשלפות בצורה כמעט אוטומטית ואין זכר לגמגום, בדיוק כמו זמרים מפורסמים שגימגמו בעת דיבור אבל שרים באופן חלק. הפרעת הגמגום היא בעלת אופי משתנה ובלתי צפוי".
אלה מצביעה על אירוע טראומתי, שהיה כנראה הטריגר להופעת הגמגום. "עד גיל 3 הוא היה בגן פרטי, עם גננת שמאוד אהבה אותו. היו לו שפה שוטפת וחוש הומור מפותח. הוא דיבר מאוד יפה לגילו. בכלל, הוא התחיל לכתוב ולקרוא מאוד מוקדם. בגיל 4 כבר למד לקרוא לבד, אין לנו מושג איך הוא עשה את זה.
"כשהיה כמעט בן 4 הוא נכנס לגן עירייה, שהיה עמוס בילדים, עם גננת שלא הכיר. ביום שישי הראשון של תחילת שנת הלימודים, כשחזר מהגן, הוא נעמד לידי במטבח וביקש כוס מים, בגמגום ממש כבד. הייתי בטוחה שהוא מחקה מישהו, כי הוא היה ילד תיאטרלי. בכל אותו סוף שבוע הוא גימגם, וכשדיברתי עם הגננת ושאלתי אם קרה משהו מיוחד, היא אמרה לי: 'חשבתי שככה הוא הגיע לגן'.
"רק אחרי כמה חודשים נודע לי, בדרך לא דרך, שבמהלך מפגש הריכוז של אותו יום שישי הגננת שאלה משהו, וניר ענה לה בהומור תשובה שכנראה לא היתה לעניין, והיא נזפה בו, 'אם אתה לא יודע את התשובה, עדיף שלא תענה'. וזהו, הוא כבר לא דיבר באותו יום בגן. הוא דיבר שוב רק כשביקש ממני מים, והמילים פשוט לא יצאו לו מהפה. פשוט לא יצאו. אני יודעת שיעקב לא בטוח עד היום אם זה באמת מה שקרה שם, אם זה מה שגרם לגמגום להתפרץ. אבל אני בטוחה בזה".
בשנה שבה החל ניר לגמגם לקתה אלה באולקוס קשה. מבחינתה, זו היתה תגובת הגוף שלה למה שהתחולל בנפשה. "בכל פעם שניר מגמגם, הבטן שלי מתכווצת. עד כדי כך. בשנים הראשונות היה לי הרבה יותר קשה. איפה לא היינו כדי למצוא מזור לעניין הזה. מְתקשרות, רופאי אליל, כל מה שאפשר. קיבלנו עצות סותרות: כן להעיר לו, לא להעיר לו. כן להשלים לו את המשפט, לא להשלים. ואני שומעת את הבן שלי נתקע, והבטן מתהפכת.
"הרבה שנים נמנענו מלהודות בפה מלא שניר מגמגם. היינו אומרים, 'ניר נתקע'. זו היתה התמודדות שהעדפנו לא לדבר עליה, אולי כדי לא להודות בקיומה, וגם כדי לא לפגוע בניר. כשהוא היה מגיע לבית ספר חדש, לחוג חדש, לקבוצה חדשה של ילדים, הייתי מלאת חששות".
ניר: "בבית הספר היסודי היו הצקות. ילדים היו מחקים אותי, מעירים לי, שואלים אם אני עושה את זה בכוונה. זה מאוד פגע בי. וללמוד בתנ"ך על משה, שהיה כבד פה, היה מאוד מביך. עם המעבר לתיכון, ההערות הלכו ופחתו, וגם כשהיו פה ושם, זה לא ממש הפריע לי".
אלה: "לפני שנתיים ישבתי איתו עם אלבום התמונות מהשנתון שלו בגן חובה וממש הרגשתי צורך לסיים את הכעס שלי על הגננת הזו, להגיד בקול רם, 'אני סולחת לך, ואני לא כועסת'. ביקשתי גם מניר שיגיד את זה, למרות שהוא לא זוכר כלום מהאירוע ההוא, והוא עשה את זה. מאותו רגע השלמנו עם הגמגום, והתקופה הקשה היתה נחלת העבר. גם קורס הליצנים הרפואיים שעשיתי עזר לי לעבד את הכאב.
"היום אנחנו מדברים על זה חופשי. הגיבור שלי דיבר על זה בפריים טיים של ערוץ 2. אנחנו כבר לא רצים ממטפל למטפל. אבל אחרי השידור, התקשרה אלי תושבת מודיעין, נתנה לי טלפון של רופא ואמרה לי, 'את חייבת ללכת אליו'. זה קצת טילטל אותי, כי כבר שיחררתי את המאבק הבלתי פוסק בגמגום של ניר. הנחתי את זה בצד, ופתאום הכל עלה שוב".
והלכתם לרופא הזה?
"המספר שלו שמור אצלי, אני צריכה להיות רגועה לחלוטין כדי להתפנות לזה, וגם להיות בטוחה שניר רוצה ללכת שוב לטיפול".
ניר מקשיב לה ברוב קשב, סקרן לשמוע את מה שעד לפני שנתיים לא באמת דובר בבית. "ברור שארצה ללכת לטיפול נוסף", הוא אומר. "אם זה יכול לעזור, למה לא? אבל הגמגום הוא כבר לא אישיו מבחינתי. היום אני לא מהשקטים בכיתה. אם יש לי מה להגיד, אני אומר".
הרעיון להשתתף בריאליטי נולד בשנה שעברה, במהלך נסיעה משפחתית במכונית. "אמרתי להוריי, 'אולי אני אשלח אודישן מצולם ל'דה וויס'?' ואמא אמרה, 'בטוח תתקבל, אתה מזליסט שתמיד זוכה בכל הגרלה. קדימה, שלח'".
ניר התיישב מול הפסנתר החשמלי בחדרו וצילם את עצמו שר את "אל תשטה באהבה" של יהורם גאון. ככה הוא, בן 17 שאוהב שירים ישראליים ישנים, אבל גם פופ, ועידן עמדי, ונתן גושן, ורייכל. הוא שלח את האודישן לתוכנית ושכח ממנו. כעבור שבועות אחדים הגיע הטלפון מההפקה. את הטלפון הנוסף, שבישר על האישור הסופי של המועמדות, קיבל במהלך טיול משפחתי באיטליה. הוריו קנו לו שם שרשרת עם תליון בצורת תו מוסיקלי, שעליה חרוטה האות N. באודישן היא בהקה על צווארו.
* * *
ביום הצילומים עצמו ישבו ניר והמשפחה לשיחה עם המנחה שלומית מלכה. כשניר נכנס לחדר שממנו יצא לבמה, אלה הרגישה שהיא עומדת להתעלף. "פחדתי עליו. שיתרגש יותר מדי, שיהיה לחוץ. כשראינו שאף מנטור לא הסתובב, זה היה סוג של הקלה. עם יד על הלב - הקלה גדולה. הספיק לנו בשביל פעם ראשונה. מתוך אלפי מועמדים הוא הגיע למעמד המכובד הזה, וזה הישג מרשים".
ניר מודה שמכל המנטורים, ציפה ששלומי שבת יסתובב אליו, כי "תמיד חשבתי שיש לו לב זהב כזה, והוא מקצוען ונעים. כשהוא בא מאחורי הקלעים וביקש מאיתנו 'אל תכעסו עלי', לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא ידעתי מה להגיד לו מרוב הלם. כל האכזבה כאילו נעלמה. זה היה מאוד מנחם והראה לי שהכל לטובה.
"אני חושב ברצינות לחזור לסיבוב שני כבר בשנה הבאה. יש מועמדים שעושים את זה. אני יודע שאכזבה היא חלק מהמשחק ואני מוכן לזה, לגמרי. אבל לא איבדתי תקווה".
שלומי שבת, למה לא הסתובבת לילד המוכשר הזה?
"לא די שכל הרחוב הורג אותי עד היום עם השאלה הזו, 'איך פיספסת, איך לא שמת לב?' אני לא יודע אם אני יכול להסביר כמה זה קשה להחליט אם להסתובב או לא בלי לראות את מי ששר, מה עובר בראש באותן דקות.
"בחושים שלי, שאני יכול להגיד שהם מחודדים בכל מה שנוגע לזיהוי כישרונות - סליחה אם זה לא נשמע צנוע, אבל הם הוכיחו את עצמם פעם אחר פעם - היתה לי תחושה שיש מאחורי הקול הזה מישהו מיוחד עם סיפור מיוחד, לא סתם עוד קול יפה. אחרי האודישן הלכתי אליו, כי היה בי קול פנימי שאמר לי, קום, אתה חייב לראות אותו.
"כשנכנסתי לחדר וראיתי את הפנים שמחוברות לקול המדהים הזה, ואת המשפחה המקסימה שלו, לא יכולתי לדבר, כאילו נשימתי נעתקה, ולא יכולתי לעצור את הדמעות. ניר עמד שם, הוא בקלות יכול להיות הנכד שלי, הסתכל עלי בעיניים הטובות שלו וחיבק אותי חיבוק מנחם, במקום שזה יהיה ההפך. המפגש הזה ארך דקות ארוכות, שאת רובן לא ראו בשידור. לא יכולתי לעזוב אותם שם, ביקשתי מהם סליחה".
ידעת שהוא מגמגם? אמרו לך? לחשו לך באוזנייה?
"לא היה לי צל של מושג שהוא מגמגם עד שראיתי את התוכנית בטלוויזיה, בחיי. וזה עוד יותר ריגש אותי. איזה ילד מיוחד הוא. הוא יגיע רחוק, אין לי ספק".
מאז השידור הפך ניר לכוכב בית הספר. "כולם בירכו אותי - התלמידים, המורים, זה עשה לי טוב על הלב. באותו שבוע הייתי עם אמא בקניון, ועצרו אותי ילדים וביקשו לעשות איתי סלפי. הרגשתי כוכב של ממש. זה קורה עד היום. מטורף כמה חשיפה נותנות לך חמש דקות על המסך. לא ציפיתי לכמות כזאת של אהבה.
"הפייסבוק שלי התמלא בתגובות מפרגנות מכל הארץ. אנשים כתבו לי שריגשתי אותם, שאלו איפה אני מופיע בקרוב. וכמובן, קיבלתי המון תודות מאנשים מגמגמים. אני משתמש באפליקציה לאנשים מגמגמים שנקראת ניניספיץ', והיא מספקת סביבת אימון למגמגמים במכשיר הסמארטפון. אני מתאמן דרכה על הדיבור שלי ומקבל משוב על השטף. מה שמקסים בה זה שהיא גם רשת חברתית למגמגמים, ואני יכול לעשות שיחות וידאו עם אנשים במצבי בלי להרגיש מובך.
"מנהל הקהילה בניניספיץ' הודה לי באופן אישי על העלאת המודעות לגמגום בצורה מכבדת ולא מרתיעה. נערה אחת כתבה לי, 'תודה שנתת לי השראה וכוח לא להתבייש בגמגום שלי'".
"מבחינתי, העובדה שהוא הלך ל'דה וויס' מוכיחה עד כמה הוא פורץ דרך", אומרת אלה בגאווה. "מאוד חששתי מה יהיה הלאה איתו בתוכנית, בשלב הדו־קרב למשל, כשהוא יצטרך להתמודד עם השופטים. שלא יגמגם, חלילה, ויהיה מובך. בשביל פעם ראשונה על במה כזאת מכובדת, ההופעה שלו היתה נפלאה".
ההופעה שלו בטלוויזיה הובילה לנקודת שיא נוספת בחייו. "לפני השידור של האודישן פניתי לעידן עמדי באינסטגרם. התנצלתי מראש, כי אני מתאר לעצמי כמה חופרים לו, וכתבתי לו שאני הולך לשיר שיר שלו בפרק שאמור להיות משודר. אחרי השידור הוא כתב לי שמאוד התרגש לצפות בי, וששרתי מדהים. כשהבין שאני ממודיעין, הציע לארח אותי בהופעה שלו כעבור שבועיים. לא האמנתי שזה קורה.
"באמצע ההופעה הוא אמר, 'יש פה זמר נפלא, בן בית שלכם, ששר את השיר שלי ב'דה וויס', ואז קרא לי לבמה. זה היה מרגש לא פחות מהאודישן, אולי אפילו יותר. שרנו בדואט את 'נגמר', ובאמצע השיר הוא פשוט פינה לי את הבמה כדי שאשיר לבד. אני כל כך אוהב את הזמר הזה. אחרי ההופעה התחבקנו והוא פירגן לי, זה באמת הרגיש כמו חלום שהתגשם. מאז אני לא מפסיק להופיע בבית הספר והופעתי גם ב'שבתרבות' במודיעין. עכשיו יש לי עוד חלום אחד להגשים: להופיע עם שלומי שבת על אותה במה".
שלומי, אתה יודע איך הכתבה על ניר מסתיימת?
"איך?"
בזה שהוא מספר שהחלום שלו הוא לשיר איתך על אותה במה.
"באמת?"
כן, כך בדיוק אמר הנער.
"וואו, איזה מותק הוא. תכתבי שבלי נדר, אני הולך להגשים לו את החלום הזה".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו