אפקט החממה

ממרום מוצב טובלן, אחד ממוצבי הבקעה הנטושים בגבול השלום עם ירדן, משקיף גדי בלומנפלד על צמרות עצי התמר שנטע ב"גאון הירדן" לפני כ־30 שנה, ומתקשה לדמיין את חציית הירדן הדרמטית של בני ישראל לא הרחק מכאן, בגלגל, לפני כ־3,500 שנה. "והירדן מלא על כל גדותיו", מתאר ספר יהושע את הרגע שבו תמו 40 שנות הנדודים במדבר, "ויעמדו המים היורדים מלמעלה, קמו נד אחד... והעם עברו נגד יריחו". המראה הנוכחי של נהר הירדן רחוק כנראה מאוד משפעת המים שזרמו בו בתקופת המקרא. למען האמת - דמותו כעת מעוררת מעט רחמים. ספק אם הוא ראוי לתואר "נהר", וודאי שנופו רחוק עד מאוד מדמותו בשעת אותו מופע ניסי, שבו נחצו מי הנהר ועמדו כחומה, עד שסיים העם לחצות אותו אל תוך ארץ ישראל.

גם ההתיישבות בבקעת הירדן שבלומנפלד, איש פצאל, נמנה עם ותיקיה, סבלה במשך שנים מרזון. היא התמודדה עם משברים וגלי עזיבה ולמעשה דרכה במקום והתקשתה לגדול. אבל כמו התמרים הראשונים כאן, שצמחו אט־אט, התעוררה בשנים האחרונות הבקעה לחיים חדשים. אחרי המשברים הגדולים של ימי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, גדלים בשנים האחרונות יישובים רבים בבקעה בשיעור שנתי של 5.5 אחוזים בשנה ויותר, פי שלושה משיעור הגידול השנתי של אוכלוסיית ישראל, ופי שניים ויותר משיעור הגידול הממוצע בכלל יהודה ושומרון. 

בתומר, לדוגמה, מאוכלסים כל 110 הבתים. 30 משפחות נוספות נמצאות ברשימת המתנה. את גיתית, במקור יישוב חילוני, הפך ראש המועצה הקודם דובי טל ליישוב מעורב וכנראה הציל אותו מכיליון. הוא מתפתח יפה עכשיו. גם צעירים מאזור בנימין, מעפרה ומשילה, קובעים לאחרונה את מקום מגוריהם בבקעה. ובנים ובנות שעזבו אותה - שבים אליה.

המועצה האזורית בקעת הירדן, או בשמה "ערבות הירדן", היא אחת המועצות הגדולות בארץ מבחינת שטח: 860 אלף דונם, כמו המרחק בין גדרה לחדרה, רק רחב יותר. אלא, שבדומה למועצות האזורית בערבה, בנגב או באזור ים המלח - המרחבים העצומים (למרות הגידול של השנים האחרונות), עומדים ביחס הפוך לאוכלוסייה הדלילה שהתיישבה בה ביובל השנים מאז 1967: ב־21 היישובים בבקעה חיים כיום כ־5,500 נפש בלבד, לאורכם של שני צירים: כביש 90 המזרחי ודרך אלון המערבית.

עדיין נוף בתולי. מבט ממוצב טובלן // צילום: גיל אליהו/ג'יני

פארה של ההתיישבות הזאת בחקלאיה ובתנובתם. מכל העולם באים לראות את הפלא; כיצד הפכו כמה אלפי חקלאים עיקשים ארץ צייה ומדבר מוכת חום למעצמת חקלאות מודרנית שתפארתה בעשרות אלפי דונם של מטעי תמרים, ענבי מאכל, ירקות, פירות ותבלינים. 

לעומת זאת - ההחמצה הגדולה של הבקעה היא התיירות. הפוטנציאל שלה שם גדול, אבל המימוש - כמעט אפסי. מירוצי הראלי, טיולי הג'יפים והאופניים, פינות חמד כנחל פצאל או אתרים היסטוריים כסרטבה, אינם מצליחים למשוך אליהם המונים. אפילו מלון אחד ראוי לשמו לא הוקם בבקעה לאורך השנים, גם לא ליד קאסר אל־יהוד, אתר הטבילה הקדוש לנוצרים, שאותו פוקדים מדי שנה חצי מיליון איש, האתר שבו על פי המסורת הנוצרית הוטבל ישו.

 

דימוי, תוכניות ומציאות

הוגיה של ההתיישבות בבקעה דמיינו אותה מעט אחרת. רענן וייץ, ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, תיאר אותה באוגוסט 1967 כחיץ התיישבותי עם קשר ישיר מעמק בית שאן לעין גדי: "50-30 נקודות ואוכלוסייה של 50-30 אלף יהודים".

ההתיישבות בבקעה התבססה על תוכנית אלון, ותוכננה בשני צירים מקבילים: הראשון בבקעה התחתונה, לאורך נהר הירדן וכביש 90, והשני על המורדות המזרחיים של הרי השומרון שגולשים אל הבקעה. בינואר 1968 הוקמו שתי היאחזויות הנח"ל הראשונות. אחת בדרום, באזור קליה, והאחרת בצפון הבקעה, באזור הברדלה. 

יגאל אלון, מראשי מפלגת העבודה, קיווה שהבקעה תתפתח לגוש התיישבות גדול. אלון הסביר כי העובדה שהממשלה לא מכריעה בסוגיית עתיד השטחים "אינה צריכה למנוע ממנה לקבוע עובדות בעלות חשיבות ביטחונית ומדינית, על ידי תיקונים טריטוריאליים הכרחיים". עובדות אולי נקבעו, אבל במשורה. גם העובדה שבמלחמת ששת הימים הערבים ברחו מהבקעה ורק 9,800 נפש נותרו בה - לא הפכה את ההתיישבות לרחבה יותר.

בסוף שנות ה־70 הציג פרופ' אברהם וכמן בפני רה"מ יצחק רבין את תוכנית "השדרה הכפולה", שנועדה לשנות את פריסת האוכלוסייה היהודית וליצור מערכת של שתי רצועות אורך מקבילות: האחת - רצועה החוף, שמאכלסת 75 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בארץ, והשנייה - השדרה המזרחית, שהיתה מיועדת לפיתוח ולאכלוס אינטנסיבי של חצי מיליון יהודים. וכמן הציע לספח חד־צדדית את בקעת הירדן, צפון ים המלח, מדבר יהודה ואת המורדות המזרחיים של הרי השומרון, ולהותיר את גב ההר לפלשתינים. במפלגת העבודה ובהתיישבות העובדת קנתה לעצמה אז התוכנית תומכים לא מעטים, אך היא מעולם לא מומשה. 

לא תיירים אלא עוברי אורח. טובלים בקאסר אל־יהוד // צילום: גיל אליהו/ג'יני

בחלוף יובל שנים - התוכניות של אלון, וייץ ווכמן הן בבחינת חזון אחרית הימים. אפילו מסה קריטית התיישבותית, שתעגן בעובדות של ממש את הקונצנזוס בציבור הרחב שהבקעה עדיין נהנית ממנו, לא נוצרה כאן. הקונצנזוס הזה הודגם היטב בסקר דעת קהל שערכה ד"ר מינה צמח על בקעת הירדן לפני כחמש שנים. צמח מצאה, אולי שלא במפתיע, כי 70 אחוזים מהיהודים בארץ אינם מוכנים לוותר על בקעת הירדן, גם במסגרת הסכם שלום. עם זאת, היא הופתעה לגלות שכ־80 אחוזים מהנשאלים בטוחים שהבקעה כבר נמצאת בריבונות ישראל, מה שעובדתית כמובן אינו נכון.

אבל המדינאים הישראלים לא כל כך התחשבו בממצאים של צמח. מאז הסכמי אוסלו והעברת יריחו לרשות הפלשתינית, פקדו את הבקעה שנים קשות של אי־ודאות, ותושביה חשו לא פעם שנקלעו לשטח בסכנת פינוי. יצחק רבין ייחס לבקעה חשיבות ביטחונית עצומה והבטיח שהיישובים שהוקמו בה לא יפונו. אהוד ברק, לעומת זאת, היה נכון לוותר עליה. רה"מ בנימין נתניהו מדבר בשנים האחרונות בעיקר על נוכחות צבאית בבקעה, ועירפל את התייחסותו לגורל היישובים במסגרת הסדר עם הפלשתינים. 

על פי מקורות פלשתיניים, נתניהו הציע בעבר לאבו מאזן שישראל תחכור את בקעת הירדן לתקופה של 40 שנה ותשאיר בה נוכחות ביטחונית ישראלית. ועדת השרים לענייני חקיקה בממשלת נתניהו השלישית אמנם אישרה הצעת חוק להחיל את הריבונות הישראלית על היישובים היישראליים בבקעת הירדן, אך הליכי החקיקה מעולם לא הושלמו.

 

תבלינים, אננס ושמן פלא

ב־1971, כשדורית ראובני ולהקת פיקוד המרכז שרו את שירו של חיים חפר "האיש מן הבקעה", ישראל התמודדה עם מציאות כמעט יומיומית של חדירת מחבלים מגבול ירדן (יותר מ־3,000 חדירות ב־1,000 ימים). "האיש מן הבקעה", שנכתב לבקשתו של אלוף פיקוד המרכז דאז רחבעם זאבי, היה (על פי עדות זאבי) מפקד חטיבת הבקעה, אל"מ אריק רגב, שנהרג באחד המרדפים ליד פצאל. בקעת הירדן כחבל ארץ זכתה אז לכינוי "ארץ המרדפים". 

בשנות אוסלו התפוצצו בצפון הבקעה מטעני נפץ, ובאינתיפאדה השנייה היו תקופות שבכביש 90 נסעו רק בשיירות. אלא שהשנים ההן הפכו להיסטוריה. העשור האחרון (למעט חריגים) היה טוב לבקעה מבחינה ביטחונית, ואיפשר לאנשיה להתרכז במה שהם מצטיינים בו - עשייה חקלאית גדולה.

המושב נעמ"ה (נוער עברי מיישב הבקעה), שהפך לאימפריית תבלינים קטנה, הוא אחת הדוגמאות לכך. עקשנים גדולים הם אנשי נעמ"ה. חברי ועדת השמות הממשלתית ניסו במשך שנים לכפות עליהם את השם נעמי, ולבסוף נשברו והשם נעמ"ה ניצח. בשנים האחרונות נאבקים אנשי המקום בהצלחה בחרם על מוצרי ההתנחלויות בשוק האירופי. בחלק מעונות השנה ניתן למצוא בשוקי חו"ל תבלינים ירוקים מבקעת הירדן בלבד, כשנתח מכובד מזה שייך לנעמ"ה. 

אם ביישוב חמרה מתרכזים בתבליני מרפא ובחליטות תה, בנעמ"ה ניתן להלך בין חממות בזיליקום, רוקולה ומנטה, וגם להתבשם מריחותיהם של הרוזמרין, הקורנית, הטרגון, האורגנו ושלל עשבי וצמחי תיבול. 4,000 הדונם, שבהם נשתלו 35 סוגים שונים של תבלינים ירוקים, מניבים יבול של 3,500 טונות בשנה ומעמידים את חלקה של הבקעה בייצוא התבלינים מישראל על 40 אחוזים.

דו־קיום כלכלי. פועלת במפעל בנעמ"ה // צילום: גיל אליהו/ג'יני

כשביקרנו בנעמ"ה לפני כשלושה שבועות, פגשנו שני "בנים חוזרים" של חקלאים ותיקים, שהיו בדרכם לאכול סמבוסק בכפר הפלשתיני הסמוך עוג'א שבשטח A (בשליטה מלאה של הרשות הפלשתינית). בימי האינתיפאדה היה עוג'א מוקד של הפרות סדר ויידויי אבנים, אבל בימי הרוגע הנוכחיים הוא מהווה עבור תושבי נעמ"ה מרכז לקניות משלימות. 

גיל רוזנבלום (33) ששב לנעמ"ה אחרי שסיים לימודי ביולוגיה בירושלים, רוכש בעוג'א גם את חומרי הבנייה לבית החדש. אחרים קונים בכפר מוצרים ביתיים. בנעמ"ה, כמו ברוב יישובי הבקעה, עובדים פועלים מעוג'א, מאזור יריחו ומכפרי האזור. בשיא עונת החקלאות מועסקים בבקעה 8,000 פלשתינים. התלות הכלכלית ההדדית הזאת היא אחד המפתחות לשקט שהשתרר כאן. שותפות של אינטרסים, אומרים בבקעה, לא של אהבה. 

הוריו של גיל, ינון ומתת רוזנבלום, נמנים עם ראשוני נעמ"ה. גיל עצמו חזר ליישוב לפני כארבע שנים ורואה את עתידו בבקעה, "פשוט מכיוון שטוב לחיות בה. לא בגלל אידיאולוגיה. יש לנו אמנם זכות מלאה על הבקעה", הוא מבהיר, "אבל ההסתכלות שלי היא יותר ציונית ופחות דתית, בדומה להורי אמי, אנשי תל עדשים שבאו ליישב את עמק יזרעאל מתוך ציונות ושליחות". הערפל המדיני, שמרחף מעת לעת על עתיד הבקעה, אינו מדאיג את רוזנבלום. "הכל דיבורים", הוא מתרשם, "לא מעבר לכך".

נעמ"ה הוא יישוב קטנטן. בבסיס הוא מנה כ־25 משפחות, כמספר הדיירים בבניין מגורים ממוצע בת"א. הבנים החוזרים הגדילו אותו ל־40 בתי אב. לטווח ארוך מתכננים שם קליטה של עוד 70 משפחות. התבלינים שגיל והוריו מגדלים מיוצאים ברובם לאירופה. "לא קל להיות חקלאי ועצמאי במדינת ישראל והבקעה אינה יוצאת מן הכלל", אומר רוזנבלום, "אני אמנם קם בבוקר, מסתובב בשלווה ואומר בוקר טוב לשמש, לתמרים ולציפורים, אבל חוץ מרומנטיקה צריך להביא לחם הביתה". 

רוזנבלום ובנים חוזרים אחרים נהנים כמו ותיקי המקום מהנחת אזור פיתוח א' במס הכנסה בשיעור של 10-7 אחוזים; מחיר הקרקע ופיתוחה במקום הוא כמעט מצחיק: 250-150 אלף שקלים למגרש. גם עלות הבנייה נמוכה בהרבה מאשר בעיר, כ־5,000 שקלים למ"ר.

ניר אלקוקן, חברו של רוזנבלום, נשוי לשני מלר, בתם של אנה ופיני, ממקימי נעמ"ה. אלקוקן שב לנעמ"ה לפני שנים אחדות לאחר תקופה ארוכה שבה עסק בארגון אירועים ומסיבות במועדון האומן 17 בירושלים. התפנית שעשה בחייו חדה: "החלפתי רעש בשקט", הוא אומר. גם אלקוקן אינו חושש לעתיד הבקעה. "אנחנו כאן כדי לחיות כאן, להישאר כאן ובבוא יומנו גם כדי למות כאן ולהיטמן בבית הקברות שליד אנדרטת הבקעה. נטעתי כאן תמרים שיעמיקו שורשים ויניבו פרי - כך אני מאמין - גם עבור ילדיי ואולי גם עבור נכדיי". 

אחת האטרקציות החקלאיות הפחות ידועות בבקעה היא מטעי עצי הארגן, עץ פרא ממרוקו המכונה שם "עץ החיים". מאגוזי הארגן סוחטים את שמן הארגן, שעולה לדעת רבים על שמן הזית בתכונותיו הרפואיות והקוסמטיות, וגם במחירו - 900 שקלים לליטר. אנשי מכורה, פצאל, משואה ונתיב הגדוד מגדלים כ־200 דונם של עצי ארגן (כשבתוכנית נטיעת 400 דונם נוספים). 

בנתיב הגדוד, במשק של משפחת אורן, מפיקים שמן מאגוזי הארגן עבור השוק המקומי, ומרכז מבקרים קטן ממחיש לעוברי אורח את תהליך הייצור של "שמן הפלא הזה". הארגן חי עד 200 שנה ושורשיו מאריכים עד 90 מטרים. מסיבה זו הוא משמש לא פעם לעצירת אדמת סחף. 

בדרום־מערב מרוקו מפיקים ליטר שמן ארגן משישה עד שמונה עצים. בבקעה התנובה גבוהה בהרבה; במרוקו נלקחים עד היום התיירים כדי לצפות בעצי הארגן כשעל ענפיהם מטפסות עיזים. הן אוכלות את הפרי, מעכלות את הקליפה החיצונית ומגלליהן אוספים את האגוזים, מפצחים אותם ומפיקים את השמן מהשקדים שטמונים בהם. בנתיב הגדוד האגוזים נשברים על ידי מכונה שבכל פעם שוברת מספר מועט של אגוזים. בכל אגוז נמצא שקד לבן בעובי של דף נייר. את השקדים מעבירים למכונה שטוחנת אותם, על מנת למצות כל טיפה של שמן.

טענות נגד המינהל. ראש המועצה דוד אלחייני // צילום: גיל אליהו/ג'יני

פלא חקלאי אחר מחבל הארץ הזה הם האננסים של יאיר אזולאי מתומר, יותר ממיליון בשנה, בעלי מרקם, טעם, צבע וגודל משתנה. את האננסים, פרי טרופי, אזולאי מגדל ביובש ובחום המטורף של הבקעה, בתוך חממות, על גבי מצע טוף ובדליים סגורים, עם בקרת טמפרטורה, לחות והשקיה. 

אזולאי הגיע לבקעה משדרות לפני 34 שנים. ב־1993, השנה שבה נחתמו הסכמי אוסלו, הוא בנה בה את ביתו הראשון, כאילו כדי לומר לכולם "אני כאן". אחרי 24 שנה הסכמי אוסלו הם בעיקר היסטוריה עצובה ועקובה מדם. גם החרם האירופי שפגע בפלפלים שאזולאי גידל - בדרך להיות היסטוריה. לעומת זאת, האננס הריחני שלו - כ־500 אלף יחידות מדי שנה, שנבלעות כולן בשוק המקומי - הפכו אותו לאחד ממגדלי האננס המצליחים בארץ.

 

"טיפש מי שלא בונה"

הירדנים, מהגדה המזרחית של הירדן, רואים את "גן העדן" הישראלי שמעבר לנהר ועיניהם כלות. באופן בלתי רשמי, הם ניסו לא פעם ליצור קשרים עם חקלאי הבקעה, אבל חששו מתגובת הפלשתינים. מדי פעם הם בכל אופן מתגברים על חששותיהם. זה קרה כבר לכמה וכמה חקלאים בבקעה. לביתו של גדי בלומנפלד מפצאל הגיע לפני שנים רבות סמיר קווארה, שר המים הירדני בכבודו ובעצמו. קווארה ביקש מבלומנפלד שיספק לו חוטרים מעצי התמר המצליחים שלו וגם שייעץ לו כיצד לטפח ולגדל אותם באופן אופטימלי.

בלומנפלד, ושותפו רן גיטלס, היו הראשונים שפיתחו לפני 20 שנה זן גדול ולא מיובש של תמר מג'הול. הזן שלהם פופולרי היום בעיקר באנגליה. הסיפור על מי הירדן שבהם הוטבל ישו, ושבהם הושקה בשעתו גם התמר החדש, סייע להם בשיווקו שם. הבקעה כולה מייצאת מדי שנה לאירופה 500 טונות מג'הול טרי, והייצור אינו מדביק את הביקוש. 

ככלל, התמר על כל זניו הוא המשענת החקלאית האיתנה ביותר של הבקעה. שטחי גידול התמר גדלים משנה לשנה, אבל המים הרבים שגידול התמר דורש מצויים בצמצום רב. המינהל האזרחי יחד עם מקורות ורשות המים החלו להזרים לבקעה - מעמק המעיינות באזור בית שאן - מי תהום מומלחים שאינם טובים לשתייה אך טובים לתמרים. הבנות שהושגו לאחרונה עם הפלשתינים יאפשרו בקרוב להאיץ את הזרמת שפכי נחל קדרון, שיטוהרו ויופנו לטובת החקלאות והתמרים בבקעה.

חצי מיליון יחידות אננס בשנה ש"נבלעות" בשוק המקומי. יאיר אזולאי והאננסים שלו בתומר // צילום: גיל אליהו/ג'יני

80 אחוזים מתמרי המג'הול שאירופה צורכת מגיעים מהבקעה ומהערבה. סוחרים באירופה שמחרימים פלפלים וענבים מתוצרת הבקעה וההתנחלויות, אינם מוכנים לוותר על תמרי המג'הול הטריים והיבשים שבאים משם. אחד הפיתוחים האחרונים של מרכז המחקר והפיתוח של הבקעה, שאותו מנהלת זיוה גלעד, הוא "נינוס" או במילים אחרות: האטת קצב הגידול של התמר, ופיתוח זן תמר שצומח לגובה נמוך בהרבה. הדבר מקל את גדיד התמרים, מוריד את עלותו ופוטר את הצורך בכלי מנוף שמרים את הקוטפים לגובה רב ולא פעם אף מסכן אותם.

בניגוד לחקלאות - מה שכלל אינו פורח בבקעת הירדן הם יחסי המועצה האזורית והמינהל האזרחי. לראש המועצה, דוד אלחייני, חקלאי ממושב ארגמן, ממייסדי חבל ההתיישבות הזה ומהדמויות הבולטות בו, יש "בטן מלאה" על המינהל האזרחי. קציני המינהל והיועצים המשפטיים שלו תוקעים לדבריו מקלות בגלגלי פיתוח הבקעה, מתעלמים כמעט לגמרי מהבנייה הבלתי חוקית הפלשתינית, ואף עוקפים את המועצה כסמכות תכנונית בתחום השיפוט, שהוא גם תחום התכנון הרחב מאוד שלה. 

ואכן, סיור באזורים ממערב לכביש 90 מלמד על "בום" פלשתיני גדול של בנייה בלתי חוקית בשטחי מדינה. "הם מנצחים אותנו באדיבות המינהל האזרחי", אומר אלחייני, "עם אוזלת יד כזאת - טיפש מי שלא בונה בלי אישור". 

אורית ארציאלי, מנכ"לית המועצה האזורית ותושבת פצאל, אומרת שחלק לא מבוטל מהבנייה של מאות המבנים שהוקמו ללא אישור, מוכוון על ידי הרשות הפלשתינית.

הפלשתינים, מצידם, מנהלים את המלחמה בתחכום, נעזרים באיחוד האירופי ובארגוני שמאל בינלאומיים, ומרבים לעתור לבג"ץ, שלא פעם בולם צווי הריסה. הפלשתינים גם מודעים לכך שהדרג המדיני בישראל מורתע מההשלכות הבינלאומיות של ריבוי הריסות. במידה לא מועטה, אפוא, ידיו של המינהל האזרחי קשורות, ואכן מראה השטח אינו משתמע לשתי פנים: מטעים שניטעו על ידי פלשתינים בשטחי מדינה לאורך כביש 90, בנייה ענפה של בתי בטון, בדונים, אוהלים, ופיתוח שבילים, כבישים ורשת חשמל - כמעט הכל ללא היתר.

על אדמות מדינה, בתחום היישוב תומר (בין תומר לפצאל), הוקם למעשה כפר קטן עם בית ספר. אלחייני מספר שהמינהל האזרחי החליט "להכשיר את הבנייה הבלתי חוקית ולקדם תב"ע עבור 'הכפר' החדש פסאיל. המינהל", מודה אלחייני, "אמנם מבצע שם הריסות, אך הן בודדות ולא מתמודדות עם המכלול".

תוכנית נוספת שנגדה יוצא אלחייני היא זו שמייעדת ליישב מחדש באזור נועיימה אלפי בדואים פלשתינים, שהתנחלו באופן בלתי חוקי באזור מעלה אדומים. "את התוכנית הזאת", מאשים אלחייני, "עשו מאחורי הגב שלנו, במחשכים, למרות שזה שטח תכנון שלנו". 

אלחייני טוען שהמינהל האזרחי הפקיע חד־צדדית את סמכויות הוועדה המקומית שלו, בלי ליידע ובלי לקיים דיון. "זאת התנהלות כוחנית של ארגון שעושה ככל העולה על רוחו. הם מכינים תב"עות לפורעי חוק פלשתינים במוקדים של בנייה בלתי חוקית על אדמות מדינה", הוא אומר, ומצביע על פעילות בנייה ונטיעה בלתי חוקית של פלשתינים גם מצפון לארגמן.

זעמו של אלחייני על המינהל גדול במיוחד, גם מכיוון שאנשיו מעכבים לדבריו תוכניות שהיו יכולות לתרום משמעותית לפיתוח התיירות בבקעה, ולשמש מנוף לקידום ולפיתוח ההתיישבות בה. כבר שנים שאלחייני מבקש להקים מלון בצמוד לאתר הטבילה בקאסר אל־יהוד ממזרח ליריחו, האתר השלישי בקדושתו לנצרות. האתר ו"ארץ המנזרים" הסמוכה אליו נמצאים כיום ממזרח לגדר הביטחון, בתוך רצועת הקרקע לאורך הירדן שצה"ל מגדיר אותה כבר שנים כשטח צבאי סגור. את קאסר אל־יהוד החריגו וניתן לבקר שם עד השעה 17:00. 

מנקודת המבט של המינהל האזרחי, אלחייני הוא שתוקע את תוכנית המלון. במינהל מוכנים למלון, אבל רק מאות מטרים מערבה, מצידה החיצוני של גדר הביטחון. אלחייני מתעקש על מלון צמוד לאתר הטבילה. לא ברור מדוע המחלוקת הזאת אינה פתירה.

"יותר ציוני, פחות דתי". גיל רוזנבלום מנעמ"ה // צילום: גיל אליהו/ג'יני

רק לאחרונה הסכימו צה"ל והמינהל האזרחי על גריעת 10.5 דונם מהשטח הצבאי לטובת הקמת מרכז מבקרים תיירותי (שטרם קם), שממנו ייהנו שתי המועצות האזוריות הסמוכות - בקעת הירדן ומגילות (יישובי ים המלח). אלא שעדיין אין מדובר במלון, שיכול היה להפוך את חצי מיליון הנוצרים שמבקרים באתר הזה, מעוברי אורח לתיירים של ממש, ולשנות כליל את מפת הבקעה. אלחייני מצביע על הצד הירדני, "שבו אמנם מבקרים כרגע רק עשרות אלפים מדי שנה, אך לעומת זאת ניכרת בו בנייה של כנסיות, מבני אירוח ופיתוח מואץ לטובת התיירות. בסוף - הם ישיגו אותנו", הוא מזהיר.

מסביב פזורים אלפי מוקשים נגד טנקים ואדם, שריד לתקופה אחרת של חדירות מחבלים מירדן. לפני כשנתיים החלה המדינה לפרק את שדות המוקשים האלה, במגמה להשמיש מחדש את המקום כאזור דת ותיירות, ולאפשר לכנסיות שמבניהן הנטושים פזורים בשטח לשוב אליהן.

ראש המועצה של בקעת הירדן הציב לעצמו יעד: "להגיע לאוכלוסייה של 15 אלף נפש ביישובי הבקעה בתוך שנים אחדות. נכון שזו לא מסה קריטית", הוא מודה, "אבל בהשוואה לחבלי ארץ חקלאיים אחרים - זה יפה מאוד". רוב המתיישבים בבקעה הם חילונים, "מתיישבי איכות חיים", כדברי אלחייני, "רק שליש מהמתיישבים הם על המשבצת האידיאולוגית. רק אם החרדים יבואו לבקעה", הוא קורץ בחצי חיוך, "המימדים ישתנו ועשרות אלפים יגורו כאן".

מעל צומת פצאל מתנשאת אנדרטת הבקעה, מונומנט זיכרון מרשים שיצר הפסל יגאל תומרקין לנופלים בבקעה. ביום בהיר ניתן לצפות משם בשטיח מרהיב של צבעי ירוק וחום, הנפרס לאורך קילומטרים. הפסיפס הזה ממחיש היטב את השיטה שבה ממשלות העבודה יישבו את הבקעה: נקודות יישוב חקלאיות ובהן רצועות של שטחים מעובדים - רצף של אחיזה חקלאית ויישובית.

עכשיו, כמו בעוד מקומות ביו"ש, הרצף מאותגר על ידי פלשתינים שעותרים לבג"ץ ומערערים על החזקה הישראלית בחלק מהאדמות: 600 דונם תמרים של היישוב חמרה לא הרחק מארגמן; 1,300 דונם בעין סוכות מול מחולה, שבהם מגדלים תבלינים וחיטה; ו־700 דונם באזור גיתית שהפלשתינים טוענים לבעלות גם עליהם. חוק ההסדרה, אומר אלחייני, הגיע באיחור, אבל טוב שהגיע: "החוק הזה", הוא מקווה, "יבלום את מתקפת הבג"צים הזאת, גם אצלנו".

 

האיש מן הבקעה

שמות יישובי הבקעה שזורים בקורות הציונות, ההיסטוריה היהודית, התרבות העברית וקורות הארץ וההגנה עליה. ארגמן הוקם על שמם של אריק רגב וגד מנלה, שני מפקדי צה"ל שנפלו בבקעה במרדף אחרי מחבלים; קיבוץ גלגל זכה לשמו של האתר המקראי גלגל, המקום הראשון שבו חנו בני ישראל בכניסתם לארץ; חמדת נקרא על שם אחד מגיבוריו של הסופר ש"י עגנון; ייט"ב קרוי על שמו של יצחק טבנקין; ומשואה זכתה בשמה על שם המשואות שהיו מדליקים בימי בית שני לציון ראשי חודשים ומועדים על פיסגת קרן הסרטבה הסמוכה. 

מירוץ הלפיד, שמתקיים מדי שנה בבקעה, מנציח את זכרו של רחבעם זאבי ("גנדי"), וגם כביש הבקעה קרוי על שמו. בימי הבראשית של ההתיישבות בבקעה, כשגנדי כיהן כאלוף פיקוד המרכז, שרו רוחמה רז ולהקת פיקוד המרכז את "אי שם בבקעה" (למילותיו של נח ורשואר), על "אותם שחולפים (שם) עת הרוח קרירה" ו"מביטים בפליאה במרחב שממול". 

הפליאה ההיא לא השתנתה עד היום: הבקעה עדיין משמרת את אותו תום בתולי של מרחבים שיד אדם טרם זיהמה אותם. בעונה הזאת עדיין נעים בבקעה, ושרידי ירוק של גשמי חורף שחון עדיין מבצבצים לצידי כביש 90. עוד מעט הם יהפכו לצהוב והחום הכבד ישוב לכאן, עד לחורף ולאביב הבאים. 

בשנות ה־2000, אחרי השלום עם ירדן, פינה צה"ל כמעט את כל הבסיסים שלו בבקעה, ועתה נותרו בה גבעות החוואר בגוני אפור־צהוב, יישובים קטנים שנחבאים אל הכלים, חקלאות מפוארת ושמורות טבע כאום זוקא, ואדי אחמר, או עיינות פצאל וגם - גאון הירדן שעל גדותיו מקננים ציפורים, עופות מים, יונקים, צבאים ודורבנים. 

לרוב אורכו של גאון הירדן הציבה המדינה את גדר הגבול מאות רבות של מטרים מערבה. צה"ל מחזיק בכ־110 אלף דונם שטחי ביטחון (שטח צבאי סגור) לאורך נהר הירדן ומונע בפועל שימוש בקו המים הזה לטובת תיירות מקומית, כפי שהדבר נעשה בגליל. למעט חריגים, רק חקלאי הבקעה ואנשי ביטחון רשאים להיכנס לשם. בשטחים הללו, שסגורים בפני הציבור הרחב, פונו אדמות ממוקשים, נפרצו דרכים, נפרסו מערכות השקיה, הוקמו מכוני מים ובריכות, והוכשרו כ־15 אלף דונם לטובת חקלאי הבקעה. 

פיתחו את "נינוס" התמרים. זיוה גלעד // צילום: גיל אליהו/ג'יני

המפנה הממשי שיאפשר קפיצת מדרגה בפיתוח הבקעה ובהגדלת מספר תושביה, יתרחש אולי אם צה"ל ישחרר יותר שטחים לאורך קו המים, ואם הממשלה, שמחזיקה כבר שנים את ההתיישבות הזאת על אש קטנה, תשחרר גם היא חבל. היכולת הכלכלית של כמה אלפי המתיישבים לפרוץ קדימה בכוחות עצמם מוגבלת. גם הדימוי של ההתיישבות בבקעת הירדן בציבור הישראלי הוא עדיין בעייתי. הישראלים אולי אינם מזהים את הבקעה עם המתנחלים, ולמרות זאת היא בעיניהם קצת "מעבר להרי החושך", והקסם שבה עדיין עלום מבחינת הציבור הרחב.

בארץ השמש הבראשיתית הזאת הופרחה שממה, אבל אנשיה - כבר דור שלישי כאן - עדיין מחכים לפריצה הגדולה, זו שתסיר את עננת האי ודאות המדינית שפוקדת מעת לעת את בקעת הירדן, ותיטע אותה עמוק יותר בשטח ובתודעת הישראלים.

תגובת המינהל: "טענות אלחייני - עין צרה"

"היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים, ובתוך כך המינהל האזרחי, פועלת על פי הנחיות ותעדוף הדרג המדיני. כל התוכניות שהמינהל האזרחי מקדם, מפורסמות לציבור והדיונים בעניינן פתוחים לכל המעוניין, כך שטענות אלחייני אינן עולות בקנה אחד עם המציאות.

"מטרת התוכנית להסדרת הבדואים, הן ברמת נועיימה והן בפצאל, היא למנוע השתלטות ובנייה בלתי חוקית במרחב שטח C, תוך קידום פתרונות תכנוניים למגורים עבור האוכלוסייה הבדואית במרחב ומתן מענה הולם לצורכי אוכלוסייה זו. התוכניות אינן בתחום תוכנית המתאר של המועצה האזורית בקעת הירדן, וכלל הסמכויות התכנוניות באזור מצויות בידי המינהל האזרחי.

"יחידת הפיקוח של המינהל האזרחי אוכפת בנייה בלתי חוקית באזור בכפוף לשיקולים המבצעיים והמקצועיים ולהנחיות הדרג המדיני. ב־2016 ביצע המינהל אכיפה נגד 96 מבנים בלתי חוקיים פלשתיניים בבקעה, ומסר 78 צווי הריסה. 

"מאז שנת 2011 ועד היום פועל המינהל האזרחי לפתח ולקדם את אתר הטבילה בבקעת הירדן ומנגיש אותו למאות אלפי מבקרים מרחבי העולם. ביוזמת המינהל האזרחי הפך המקום למוקד עלייה לרגל ובו מבקרים כחצי מיליון תיירים בשנה. כמו כן, על אף המורכבות באתר בשל מיקומו בתוך שטח צבאי סגור, ממשיך המינהל להשקיע משאבים אדירים באחזקת האתר ובשיפוצו, כל זאת לקידום הכלכלה באזור בקעת הירדן.

"בנוסף, בימים אלו מקדמים את הקמתו של אזור תיירות בתחומי אתר הטבילה אשר יכלול חנות חדשה, מסעדה, מיצג תיירותי וחניון למבקרים. לצד זאת המינהל האזרחי מפתח את אזור 'ארץ המנזרים' בסמוך לאתר, עבור פתיחתו לתיירים, לרבות פינוי כל האזור ממוקשים.

"צר לנו שראש המועצה בוחר להסתכל על המתרחש בעין צרה ומוצא לנכון לתקוף את קציני צה״ל ולא ללבן את טענותיו שכולן קשורות במדיניות ובהחלטות של הדרג המדיני.

"בשנים האחרונות המינהל האזרחי קידם שורת תוכניות בבקעת הירדן, ובהן תוכניות מתאר ליישובים חמדת ורותם, בניית בריכת מים באזור מחולה לטובת שיפור תשתיות המים לאוכלוסייה הגדלה באזור, אושרו ארבע תוכניות להקמת חוות סולאריות בשדמות מחולה, פצאל, נתיב הגדוד ורועי ואושרה הקמת מעביר מים בכביש 90 לטובת מניעת שיטפונות".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו