"אומה בלי סיפור לא יכולה להתקיים"

בשביל שרה ב"ק, אין אילנות שהם גבוהים מדי להיתלות בהם. ביאליק, רבניצקי, עגנון ובובר יושבים איתנו סביב השולחן בבית הקפה בירושלים, ואני מתרגשת איתה. פרויקט ענק שיזמה והובילה לכינוס סיפורי החסידים יוצא כעת לדרך כשהאישה הרזה הזאת יושבת על כתפי ענקים: ממשיכה מהנקודה שבה עצרו ש"י עגנון ומרטין בובר - לפני כמעט מאה שנים הם החלו לאגוד את הקורפוס החסידי ולא סיימו בשל שריפה בבית עגנון שהפכה את עבודתם לאפר וריפתה את ידיהם. 

כבר עשור וחצי שאנחנו מנופפות זו לזו לשלום דרך הרווח שבין הקווים המקבילים, מאז היינו הכתבות הדתיות הראשונות בטלוויזיה (שנת 2003; אני בערוץ 10, היא ב־2), ותמיד אני טבועה בפליאה ובקנאה כלפיה, כיצד היא מספיקה כל כך הרבה, והכל ביופי ובתבונה. פצצת כישרון ממומש. בת 41, נשואה לרב אפרים ואם לשישה (הגדול, 22, קצין בסיירת נח"ל, הקטן בן 5), מתגוררת בקיבוץ כפר עציון. מגישת "ערב חדש" בחינוכית, בעלת טור שבועי ב"מעריב", מגישה ברדיו גלי ישראל, מופיעה כזמרת ורצה מרתונים. 

ובין כל אלו הגשימה חלום. אתמול (חמישי) הושק בבית הנשיא פרויקט "זושא - מגלים את הסיפור החסידי", אתר אינטרנט שמכנס לראשונה את הסיפורים החסידיים באופן נגיש. חמש שנים הובילה שרה את הקמת המאגר לצד ד"ר זאב קיציס, ואחריהם צועדים שובל חולמים. בוועדה הציבורית אפשר למצוא את הסופר פרופ' חיים באר, הרב דוד סתיו, רות קלדרון, ד"ר אבינועם רוזנק, ד"ר אסף ענברי, העיתונאית תמר איש־שלום, הרבנית הדסה פרומן ואחרים. 

 

~

 

פעם אחת הגיע אורח לביתו של הרבי משה סופר מפשבורסק. כשראה האורח שאין בביתו רהיטים נאים, הוכיחו על כך. 

"רבי, מפני מה אין ספסלים נאים בביתך?"

השיב לו הרבי בשאלה: "ומפני מה אין לך ספסלים?"

"אני רק עובר אורח", השיב האורח.

"גם אני רק עובר אורח", ענה הרבי.

מעשה שהיה, או מעשה שכמעט היה?

"יש אימרה של רבי שלמה מרדומסק, שמי שמאמין לסיפורי הבעל־שם־טוב הוא שוטה, ומי שלא מאמין הוא אפיקורס. לא משנה אם הסיפור אמיתי או לא, זו המיתולוגיה שלנו, ולא כפולקלור רומנטי. אני לא מגיעה לזה מתוך נוסטלגיה לעיירה, ליידיש ולעגלון. אני מתייחסת לסיפורים האלה כצֵידה לדרך. יש בהם מסר אישי, פסיכולוגי, חברתי, אוניברסלי. בלי הצֵידה הזאת אפשר ללכת בעולם, אבל בלי פשר. הרעיון של פסח הוא הצורך הלאומי בסיפור. אומה בלי סיפור לא יכולה להתקיים. גם בני אדם. אנחנו כל הזמן בחיפוש של הסיפור שלנו".

תכף נגיע לסיפור המרתק על עגנון ובובר, שב"ק משלימה את מלאכתם שעלתה באש. אצל שרה זה התחיל מהיכרות עם ד"ר זאב קיציס, גוגל אנושי של סיפורי חסידים, מספר בחסד ו"אחד שכל הזמן קורות לו מעשיות חסידיות". במשך כמה שנים הקצתה פינה בתוכניתה הרדיופונית בתחנת אקו 99 לקיציס, שסיפר ברדיו מעשיות חסידיות שכמעט היו. כששרה היתה בדרך להנחיית כנסים וימי עיון תמיד פנתה לקיציס בבקשה שיתאים לה סיפור. פעם על זוגיות, פעם על צדק חברתי, פעם על הורים וילדים. 

להשלים את מלאכתם, בצניעות. ביאליק (מימין) ורבניצקי // צילום: מתוך ויקיפדיה

"יום אחד שאלתי את עצמי למה אני צריכה את זאביק, להטריד אותו באמצע שהוא מקלח את הילדים. למה אין מאגר שבו אני יכולה לחפש בעצמי. הרגשתי שיש צורך בעולם. אדם צריך ללכת עם חלום בכיס, וברגע שהעולם זקוק לחלום, הוא יתממש. הלכתי עם זה חמש שנים, מלאת התלהבות ואמונה, ואנשים נדבקו בהתלהבות שלי ונרתמו".

אבא שלה, מאיר אינדור, בן לניצולי שואה, הוא "חסיד בנשמתו: יש בו יראת חכמים, חיפוש אחר אמת, תמימות שמשולבת בהבנה שהעולם לא תמים". בילדותה לימד אותה ואת חמש אחיותיה לשיר ליד שולחן השבת ניגונים חסידיים. פעם, במטוס, במשלחת עיתונאים לקזחסטן היא שרה ניגונים לאוזני חסידי גור, עיתונאים כמותה. "אולי מעל גובה מסוים בשמיים, 'קול באישה ערווה' לא תופס. עם כל התדהמה, הם הצטרפו אלי". 

מה הם יגידו על פרויקט זושא?

"לא מעט חרדים שפנינו אליהם סירבו לשתף פעולה. בעיניהם מדובר בדברים שבקדושה שנכנסים למקום טמא כמו האינטרנט. גם העובדה שאיפשרנו למשל לרות קלדרון לומר את דעתה על רבי לוי יצחק מברדיטשב לא לרוחם. אני בטוחה שבסופו של דבר, רבים מהם ישתמשו באתר".

מהצד השני היא נכדתו של הרב אברהם חזן ז"ל, יליד אלג'יר שהיה הרב הראשי למשטרה ולבתי הסוהר, איש אשכולות למדן. "סבי הקדיש את חייו 'לנטוע שמיים', כלומר להביא רוח ושמיים ולטעת אותם באדמה, בארץ. אני מרגישה שהצוואה שלו היא לשמור על השרשרת, להיות יהודים. גדלתי בשילוב של מזרח ומערב". בקיץ הקרוב תופיע בסידרת מופעים משותפים עם התזמורת האנדלוסית אשדוד בכל רחבי הארץ. האתגר הבא תחת ידיה: אתר דומה שיקבץ את סיפורי עדות המזרח.

 

~

 

אמר הרבי מקוצק: 

הקדוש־ברוך־הוא הכין סולם שבו הוא מוריד את נשמות בני האדם מן העולם העליון אל העולם הזה. אבל לאחר שירדו הנשמות למטה נלקח הסולם, והן אינן יכולות לשוב ולטפס בו. אחר כך נקראות הנשמות לעלות בחזרה, אבל אין להן כיצד לטפס למעלה. יש שאינם מנסים כלל לעלות ואומרים: איך נעלה לשמיים בלי סולם? אחרים מנסים כמה פעמים לקפוץ למעלה וחוזרים ונופלים. אחרי כמה פעמים שנפלו מפסיקים גם הם לקפוץ. ויש כמה נבונים. הם יודעים שאין דרך לעלות, ואף על פי כן אומרים לעצמם: אין ברירה, אלא לקפוץ. אנחנו נעשה את המאמץ מצידנו, ואם ירצה ה' יעזור לנו ויעלה אותנו אליו. על אלו מרחם הבורא ומעלה אותם אל על.

 

"ספר לאלף שנה"

נחזור אחורה בזמן. ביאליק, תלמיד חכם במהותו אף שלא שמר תורה ומצוות, פעל למען מפעלי כינוס של היצירות היהודיות החשובות ביותר. את אגדות חז"ל איגד יחד עם יהושע רבניצקי ב"ספר האגדה"; לגבי הקבלה עמד בקשר עם גרשם שלום; ואז פנה לעגנון ובובר, וביקש שיכנסו את סיפורי החסידים. 

ביאליק הונע מדחיפות ומאחריות. "לא רק חוצפה וכפיות טובה, אלא גם בורות גדולה היא לחשוב שכל מה שנוצר בספרות על ידי האומה כולה ואדירי רוחה במשך אלפי שנה, אין לו שום ערך בימינו", כתב בספרו "הספר העברי". "עת לכנס, זו בת־קולה של השעה. ואם העם העברי לא יהא נוהג קדושה בכינוס חדש זה, אין רע. אפשר באמת כבר עבר זמנה של הקדושה. אבל כבוד וחיבה בוודאי יהא נוהג בו".

ב־1922 חבר ביאליק לבובר ולעגנון, שביקשו לאסוף "אחת ולתמיד" את עולמה הסיפורי של החסידות לקובץ מעודכן. שם הפרויקט היה "קורפוס חסידיקום", והוא התעתד לצאת בהוצאת דביר של ביאליק. ביאליק הכריז כי אם "ספר האגדה", שנחל אז הצלחה רבה, הוא ספר למאה שנה, הרי הקורפוס החסידי יהיה "ספר לאלף שנה".

חלה והתייאש בעקבות השריפה. ש"י עגנון // צילום: גטי אימג'ס

מאה דולרים החליפו ידיים, כדמי מחקר, מביאליק לבובר ועגנון, והפרויקט יצא לדרך: בובר הסתייע בעוזרים שאספו סיפורים ותירגמו אותם לעברית, ועגנון עיבד. כעבור יותר משנה של עמל, כרך ראשון עמד לפני סיום. אלא שאז נשרף ביתו של עגנון בבאד־המבורג (גרמניה). "לא היה להם ענן ולא גיבוי בדיסק־און־קי", מספרת ב"ק. עגנון, שהיה שבור וחולה בעקבות השריפה, התייאש מהפרויקט. שרידיו המפויחים של מה ששרד מכתב היד (כ־40 עמודים וחלקי עמודים מתוך מאות) נשמרו אצל בובר ומצויים בספרייה הלאומית. 

בובר אמנם הוציא את "אור הגנוז", שנשען על החומרים שנאספו בעבודה המשותפת (הוא מסודר לפי אישים, כך שקשה להתמצא בו, ושפתו ארכאית), ועגנון הוציא את "סיפורי הבעש"ט", אבל היומרה הגדולה, החגיגית, נגנזה. לאורך השנים ניסו אחדים ללקט למקום אחד את סיפורי החסידים אבל לא קיים מאגר אחד מקיף ושיטתי. 

קיציס וב"ק פשוט המשיכו מהנקודה שבה עצרו הענקים. העושר הספרותי של סיפורי החסידים, הסבירו לכל מי שהסכים לשמוע במהלך המסע, הוא אוצר בלום: אוצר מפני שהסיפורים הם בעלי אמירה רלוונטית, אך בלום - מפני שהסיפורים אינם נגישים. הם כתובים בספרים ישנים, בשפה עתיקה, דתית, ללא מפתחות חיפוש לפי נושאים. "רצינו לגאול את הסיפורים מתוך התיבה הנעולה ולהפוך אותם למה שהם באמת צריכים להיות, אבני יסוד בתרבות היהודית־ישראלית", אומרת שרה, "אחת ההשראות היא פרויקט כינוס הפיוטים באתר הפיוט". 

לאחרונה נפגשה שרה עם הקרעים הפיזיים שנותרו מהעבודה הגדולה של עגנון ובובר, אודים חרוכים בכתב ידו של עגנון. "הגעתי לספרייה הלאומית, לחדר בקומה מינוס 1 שיש בו טמפרטורה קפואה ורק בו אפשר לפתוח מסמכים נדירים. הקופסה היתה מונחת על השולחן, ועד שהמנהל הגיע ופתח אותה הרגשתי שהיא פשוט צועקת לי. כשראיתי את הקורפוס השרוף מ־1924, בכתב היד של עגנון, הרגשתי שאני עומדת ברגע מיוחד בהיסטוריה הפרטית שלי. ההתרגשות היתה גדולה מאוד", היא מראה לי תצלומים של הדפים השרופים, באותיות עבריות, וידיה קצת רועדות.

 

~

 

רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה עורך לעצמו חשבון נפש בכל לילה. לפני שהיה שוכב לישון היה מעיין במעשים שעשה באותו היום ומדקדק עם עצמו כחוט השערה, ואם מצא במעשיו פגם, היה מתוודה ושב בתשובה.

וכך היה וידויו של ר' לוי יצחק. אומר היה לעצמו: "לוי יצחק לא יעשה כך שוב". אחר כך שב ואמר: "לוי יצחק, אבל גם אתמול אמרת כך!" - "נכון", המשיך וענה, "אבל הפעם אני מתכוון באמת!"

 

סיפור שמעיף את הסכך

בתחילת הדרך פנתה ב"ק להוצאות ספרים, במחשבה לאגד את הסיפורים לספר, אך המו"לים לא ראו את האופק שהיא ראתה, ושלחו אותה לעבד חלק מהסיפורים כספרי ילדים. היא המשיכה בנחישות לחפש שותפים והצליחה לגייס את מדינת ישראל בכבודה. פרויקט "זושא" נתמך על ידי המשרד לירושלים ומורשת, משרד החינוך, הספרייה הלאומית וקרן אבי חי, ובוצע במט"ח - "גוף רעב ויצירתי", שהיה זה שמשך את העגלה, אם להשתמש בדימוי מהשדה חסידי. 

"מרגש בעיניי שמדינת ישראל מבינה שיש לה תפקיד בכינוס ושימור אוצרות הרוח שלנו. לא בקטע דתי בכלל, אלא בקטע תרבותי. 

מצא עוזרים שיתרגמו את הסיפורים. מרטין בובר // צילום: מתוך ויקיפדיה

עוברים על החברה הישראלית תהליכים שבהם אפשר לראות שאנשים רוצים ללמוד ולהכיר את המקורות בלי להיות 'מאוימים' שזה יפגע בחילוניות שלהם. אחרי הפיזור בגלות והחזרה לארץ היה נדמה ששכחנו חלק מתכולת התרמיל שלנו בארצות ההן, והנה עכשיו אנחנו אוספים אותה בחזרה". 

מהפכת המידע והעידן הדיגיטלי משנים את האופן שבו אנחנו אוספים מידע. מט"ח יצרו עם קיציס וב"ק מעין בית חרושת: איתור הסיפור בספרים העתיקים, עיבודם לעברית בת ימינו, עריכה, איור. "זה עבד כמו מפעל הנדסי. כל אחד עשה את מה שהוא טוב בו. הצוות הורכב מחצי דתיים וחצי חילונים, גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים. הקשר של החילונים לפרויקט היה מרתק. אני מקווה שננצל את הידע של רצפת הייצור הזאת ליעד הבא, שהוא אתר של סיפורי עדות המזרח". 

אלפי סיפורים נכתבו וסופרו במזרח אירופה לאורך כ־250 שנים, סיפורי עם. כמו "האיליאדה" ו"האודיסיאה", הם עברו גלגולים רבים עד שהועלו על הכתב, ולחלקם כמה גרסאות שונות. ב"ק וקיציס השתדלו לחפש את הנוסח הראשוני. בכל דף במאגר האינטרנטי מוצג הסיפור המקורי, סרוק מתוך הספרייה הלאומית. לרוב מדובר בדפוס לא קריא, בכתב רש"י, ביידיש, עם המון ראשי תיבות. לצידו מופיע העיבוד בעברית של ימינו. לחלק מהסיפורים נכתבה פרשנות אישית של אישי ציבור ורוח, שמעניקה לקורא זווית נוספת. במפתחות החיפוש אפשר להשתמש בתיוגים דוגמת "מעגל השנה", "מעגל החיים", "זוגיות", "הורות", "צדק" וכדומה. מורים יוכלו למצוא באתר הצעות להוראת הסיפור בכיתה, מערכי שיעור ומצגות אינטראקטיביות.

למה דווקא סיפורי חסידים?

"בגלל האמונה באדם הפשוט. ברוב הסיפורים את רואה שהקדוש־ברוך־הוא בוחר דווקא במי שהוא לא הכי מוצלח, ולא הכי חכם, ולא הכי יודע להתפלל. תמיד הרגשתי נחיתות כי אני לא יודעת מספיק תורה וגמרא ולא תלמידת חכמים, והסיפורים האלה נתנו לי תקווה כי אנשים מגיעים לקרבת אלוהים גם בלי להיות למדנים. מצאתי את עצמי קוראת סיפורים שנכתבו לפני 250 שנה, ומרגישה שאני בחנות ממתקים. הכל חם ומתוק. היחס הרך לתורה, האמונה התמימה, היחס מאיר הפנים של מורים לתלמידיהם, הקריצות החכמות שמתחבאות שם. יש סיפורים שמעיפים לי את הסכך.

"גוגל אנושי של סיפורי חסידים". ד"ר זאב קיציס // צילום: גדעון מרקוביץ

"יש סיפור מקסים שפעם אחת ישבו תלמידים בבית המדרש בחמישי בלילה, וסיפרו לעצמם סיפורי צדיקים. פתאום הם שמעו את הצליעה המפורסמת של הרב שלהם, ר' חיים מצאנז, שרגליו היו חולות. התלמידים מייד השתתקו, בגלל המבוכה שהם לא לומדים תורה אלא מספרים סיפורים. הרבי מצאנז שאל מה למדו, והם ענו במבוכה שסיפרו סיפורים. 

"אז אמר להם הרב: יש ציפור אחת, מכוערת, הרגליים שלה היו חולות ופצועות ושקועות בבוץ, ובכל פעם שהיא הסתכלה עליהן היא נתקפה מרה שחורה. אבל הקדוש־ברוך־הוא ברא לה גם כנפיים ענקיות, צבעוניות ויפהפיות, וכשהיא הסתכלה עליהן, נזכרה שיש לה כנפיים ויכולה לעוף, היא החייתה את נפשה מחדש. זה הקסם של הסיפור, הוא נותן לך את האפשרות לעוף". 

איך בוחרים מה נכנס ומה לא? 

"יש הגדרות אקדמיות של מהו סיפור חסידי. סיפורי 'שבחי צדיקים' שנכתבו מתקופת הבעש"ט ועד מלחמת העולם השנייה".

האתר מתעדכן כל העת והעבודה על איתור ועיבוד הסיפורים נמשכת. צוות הכותבים שעבד לצידה נבר בספרים עתיקים. "הכותבים היו צריכים להכיר את השכבות. לעבד את הטקסט ולא לאבד אותו. בהתחלה משכתי לכיוון העיתונאי. אבל טקסטים שהתקבעו, של רבי נחמן מברסלב, אתה לא יכול לשנות". 

 

~

 

רבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב נודע כ"סנגורם של ישראל" וכמי שנהג להביט על צד הזכות שבכל דבר. פעם אחת ראה עגלון אחד מושח את גלגלי העגלה בזפת, כשהוא עטוף טלית ותפילין. קרא רבי לוי יצחק ואמר: "ראה ה' כמה צדיקים עמך ישראל וכמה יקר איש זה. הרי אפילו בזמן שהוא מתקן את גלגלי עגלתו הוא עטוף בטלית ותפילין ועוסק בתפילה!"

 

אלמנט תרפויטי

ב"ק מספרת שהיא רצה בטיילת של תל אביב. "בצפון כולם יפים ויושבים בבתי קפה, וככל שאתה מדרים יש מסכנים, חולים, מכורים לסמים, מבוגרים שישנים ברחוב. האינסטינקט הוא להסיט את המבט, לראות רק את היפה והמוצלח. בחסידות לא רק שאתה לא מסיט את המבט, אלא מלמדים אותך שיכול להיות שהם הדבר האמיתי, שהם בעלי קירבה אמיתית לשמיים. 

"הייתי עוברת סיפור־סיפור. בלילה הייתי חולמת על רבי חנוך מאלכסנדר ושמחה שזה מה שממלא אותי, שעם זה אני נרדמת. יש המון סיפורים על ניגון, ריקוד, צעקה, תפילה אישית. עבודת השם פוסט־מודרנית. לא כולם חייבים להיות תלמידי חכמים. יש גם אלמנט תרפויטי בקריאת הסיפורים. הם מלאים חוכמת חיים ונותנים שיקוף ועצות טובות שבאות עם כובד הדורות".

על מי חשבת כשיצאת לדרך? מי מחפש סיפורי חסידים בכלל? 

"אנשים שמתעניינים בסיפורים או ביהדות או בשניהם. אנשים שמחפשים טקסטים לקראת אירוע כמו בר מצווה או חתונה. מי שמתעסק בתוכן ומחפש תובנות. יש ברשת אתרי פתגמים שמביאים מספרות הזן וציטוטים מהוליווד. פה יש משהו משלנו שהוא לא פחות חכם מהזן. המאגר הזה יכול להיות חומר גלם ליוצרים, לסופרים, למחזאים. הלוואי שמישהו יכתוב את 'איש חסיד היה 2'". 

איך העיסוק העיתונאי במוצרי טקסט בעלי תאריך תפוגה מסתדר עם זה?

"זה מרגש לעסוק במשהו שיישאר הרבה אחריי. החיידק העיתונאי לא נעלם ולא ייעלם. אני אוהבת את האקטואליה ונהנית להגיש אותה אבל בפרויקט הרגשתי שאני חורטת את עצמי, את מה שיש בי לתת. עם כל החשיפות של עוולות, שאתה כעיתונאי מגרש חושך, רציתי להוסיף אור. 

"כשנכנסתי לעיתונות", היא מסכמת, "חוסר האיזון בין ימין לשמאל היה בולט מאוד. הייתי בין הסנוניות הראשונות. היום יש יותר איזון, ומה שלא מאוזן זו התלישות מהשורשים. תרבות שלא מחוברת לעולם היהודי. הטענה של החילונים שהדתיים מרחיקים אותם מהיהדות לא תקפה בעידן הזה: כל אחד יכול לגשת, בלי שום ידע מקדים, ולמצוא את היהדות שלו בלב פתוח. הארון פתוח".

עם יד על הלב, הרגשת את עגנון ובובר מציצים לך מעבר לדלת של חדר העבודה?

"הם היו ענקים. אין לי שום יומרה. אני נזהרת. אבל מרגש לחשוב שמשהו שהם תיכננו לעשות ולא השלימו נפל בחלקי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו