מכללת גונזאגה היא קצת אוקסימורון - כי היא ידועה מאוד באלמוניותה, בזכות התשובה לשאלת טריוויית כדורסל מוכרת: "מאיזה קולג' אלמוני הגיע ג'ון סטוקטון?". המכללה הזו משחקת זו העונה ה־19 ברציפות בטורניר המכללות, כולל עונת פלא שבה הגיעה ל־8 האחרונות ב־1999, ולכן היא גם סינדרלה קצת מזדקנת, ומוזרה, כי היא מגיעה לפיינל פור הראשון שלה כשהיא כנראה קבוצה החזקה בארה"ב, עם מאזן 1:36.
הפתעות בדמות קבוצות שלא מהליגות הבכירות קורות לא מעט, אבל הצלחה סדרתית לקולג' כזה קשה למצוא, כי כל סיפור הצלחה כזה מסתיים בדרך כלל בקידום שמקבל המאמן. למשל בראד סטיבנס מבאטלר המדהימה (שני הפסדים רצופים בגמר) שעבר לאמן בבוסטון סלטיקס. גונזאגה היא סיפור נדיר של נאמנות של המאמן מרק פו - שישתתף לראשונה בפיינל פור בעונה ה־19 שלו כמאמן ראשי. אידיאולוג שהחליט שהוא רוצה להיות מאמן לקריירה של מכללה אחת.
שנים של אכזבות שוברות לב - שמונה פעמים ב־16 האחרונות ופעמיים ב־8 האחרונות - והסתיימו בקלות יחסית עם ניצחון 59:83 על אקסביאר, ששלח את הבולדוגים לחצי גמר היסטורי מול דרום קרוליינה.
זה היה סוף סוף משחק גדול לכוכב הקבוצה, הרכז נייג׳ל וויליאמס־גוס, שהוא קצת סמלי למכללה שלו. שחקן שמוגדר אחד מעשרת הטובים במכללות, אבל מנבאים לו בחירה רק בסיבוב השני של הדראפט. גם ממליצים לו להישאר בקולג׳ שנה נוספת (רביעית). יש לקבוצה גם מי שאולי ייבחר בסיבוב הראשון, זאק קולינס, שיעשה זאת רק בגלל שהוא גבוה ומבטיח.
מהמרים על העתיד
קשה לומר שאוהדי הספורט באוקלנד יכולים להתלונן על כך שקבוצת הפוטבול שלהם עוברת ללאס וגאס, כי הריידרס הם לא סמל לנאמנות ממילא. קבוצות ספורט עוברות לפעמים דירה באמריקה - גם אם התופעה התמעטה בשנים האחרונות - אבל הריידרס ב־1981 קבעו איזשהו תקדים.
קבוצות אחרות זנחו ערים בעיקר בסיטואציות כושלות. הריידרס נטשו את אוקלנד ללוס אנג'לס. הבעלים מארק דיוויס, איש פוטבול ועסקים, יהודי מבריק, שידר כבר אז שהריידרס הם יותר מותג כמועדון מאשר עיר. הוא המחיש זאת 13 שנים אחר כך כשחזר לאוקלנד, כי האקלים החברתי בלוס אנג'לס היה רע לעסקים - במיוחד כשהז'קטים הנפלאים של הריידרס הפכו ללבוש די סטנדרטי של כנופיות.
אז כסף והשורה התחתונה הם מעל לרגשות האוהדים באמריקה, אבל אלו חדשות האתמול. התקדים היותר משמעותי הוא שלאס וגאס מקבלת סוף סוף קבוצה. בהודעה הרשמית נאמר ש"הליגה מגיעה לבירת הבידור של אמריקה". זוהי כמובן מכבסת מילים. בירות הבידור של אמריקה הן ברודוויי או הוליווד. לאס וגאס היא בירת ההימורים, וזה לא אמור להסתדר כל כך עם ספורט. במיוחד כשעם חוקי ההימורים הנוקשים באמריקה, חלק עצום מהימורי הספורט עוברים דרך מדינת נבאדה.
מארק דיוויס. מביא סוף סוף לעיר לאס וגאס קבוצה מקצוענית // צילום: איי.אף.פי
לשופטי ה־NFL אסור היה עד היום אפילו לבקר בעיר, מחשש שכל מיני גורמים לא קרואים ישבשו להם את קבלת ההחלטות. עכשיו תהיה שם קבוצת פוטבול שלמה (ולא רק, בעיר הוקמה גם קבוצת הוקי מקצוענית), ובפוטבול למי שלא יודע אפשר אפילו להמר על זהות הקבוצה שתבצע את העבירה הראשונה. בעיר יש כמובן קבוצות מכללות - בפוטבול וכדורסל - ושתיהן היו מעורבות במשך השנים בשערוריות הימורים.
האבל של ריו
ריו פרדיננד התארח לפני כשנתיים באוקספורד־יוניון, כדי לשוחח עם העילית של הסטודנטים הבריטים. הוא היה נבוך, אבל התוצאה היתה הרצאה מרתקת (אפשר למצוא אותה ביו־טיוב) של בחור שמילדותו עשה דברים בצורה אחרת לגמרי. הוא דחף את עצמו במוטיבציה כמעט חולנית, אבל קצת אחרת. הוא למשל התאמן ארבע שנים בבלט, למרות הסטיגמות בשכונה הלא קלה שממנה בא. התוצאה היא בבירור אחד המתקלים המדויקים ביותר בזיכרון של הכדורגל הבריטי ואולי האירופי.
היום עשה פרדיננד המרגש צעד יוצא דופן נוסף, כשב־BBC הוקרן סרט חושפני על חייו בשנתיים האחרונות - "להיות אמא ואבא". פרדיננד מספר בסרט על הקשיים שבהם נלחם מאז מות אשתו מסרטן השד, על אי היכולת שלו לדובב את שני בניו הבוגרים. הוא סיפור בראיונות על התקף אשמה שעבר כשבפעם הראשונה בחייהם ילדיו איחרו לבית הספר - הוא הרגיש אז כמי שמעל בהבטחתו לאשתו שישמור עליהם אחרי לכתה.
פרדיננד, שמלבד קריירה עצומה במגרש (בעיקר כשחקן מנצ'סטר יונייטד) הקים מגזין לייף סטייל מצליח וגם תוכנית עזרה לתלמידים באזור ילדותו, מבקש להעלות את המודעות ל"משפחות באבלות" - שהממשלה הבריטית מתכוונת לחתוך בהקצבות להן. העניין הכלכלי כמובן לא משנה לו אישית, אבל הוא החליט להיחשף ולהעלות מודעות לעניין ציבורי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו