ביום שלישי השבוע, כשהחלו להגיע ידיעות על סופת השלגים בצרפת, מור ספיר היה באמצע כתיבת חומר להרצאה נוספת על דרך הסתכלות חיובית על דברים. הדיווחים מהסופה - שהסתיימה ללא לכודים - הזכירו לו כמה בר מזל היה כשניצל מהסופה "שלו", שבה נלכד לפני כשנתיים וחצי בנפאל.
"כשמגיעה סופה כזו, אתה רואה את סוף העולם מגיע", הוא משלב את ידיו. "אבל אחרי שהזמן עובר ואתה מסתכל על התמונה במאקרו ולא במיקרו, אתה קולט שזה פיתח בתוכך יצירתיות ענקית, והתמונה הזו של סוף העולם בישרה לך על הסוף שמגיע לפני התחלה חדשה".
הסופה שלו, הוא אומר, פתחה לו דרך הסתכלות חדשה על העולם. סופה בלתי צפויה, שלא בעונה, באמצע טראק בקצה העולם. סופת ציקלון, שקיבל את השם "הודהוד", התערבלה סביב האנאפורנה, רכס פסגות בהימלאיה, בגובה כ־5,400 מ'. הסופה, שהיכתה בהודו ובנפאל, הובילה למפולות שלגים, שהחלו לבלוע בתוכן את המטיילים הרבים שעל ההר.
כ־500 מטיילים מכל העולם, כולל אנשי צוות מנפאל שהיו על ההר, חולצו בשלום במהלך ארבעה ימים מורטי עצבים. 43 מטיילים לא שבו בחיים מההר, בהם ארבעה ישראלים: תמר אריאל (בת 25 במותה), נדב שהם (30), אגם לוריא (23) ומיכל גילי צ'רקסקי (36).
מור השאיר שם את הכפפות שלו שנעלמו, בעוד הוא מפלס את דרכו בשלג. אחרי החילוץ הדרמטי וההגעה לישראל, עבר קטיעה כמעט מלאה של אצבעות ידיו. כל עשר האצבעות. בשתי הידיים.
שנתיים אחרי, הוא כבר מתנהל כאילו מעולם לא היה זקוק לאצבעותיו. למד להתנהל בחיי היום־יום עם כפות הידיים. אחרי אשפוז ושיקום של כמעט שבעה חודשים בבית החולים שיבא בתל השומר, שבמהלכם עבר גם ניתוח לקטיעת האצבעות וניסיון להציל בסיס אצבע אחת או שתיים, מור של היום חדש, אחר. לדבריו, אולי אפילו טוב יותר.
בנובמבר האחרון התחיל קורס מאמני כדורסל, שאותו תיכנן להתחיל מייד אחרי נפאל, אבל דחה בשל מצבו הרפואי. הוא התחיל גם לעסוק באופן מקצועי ותחרותי בטיפוס קירות. במקביל הוא מעביר הרצאות בחברות ובבתי ספר (בתשלום; הוא משווק אותן בעצמו), שבהן הוא מסביר איך אדם שאיבד עשר אצבעות הצליח להצמיח אותן בחזרה ולחזור לעשייה מרובה.
הוא בן 26, בחור חסון, חיוכו כובש, מנסה להסתיר כאב שמדי פעם צץ שם באזור כף היד, בעיקר בימים קרים. טון הדיבור הבטוח, השליו, כאילו מבקש לשדר שעכשיו כבר הכל בשליטה. "משהו בכל האובדן הזה גרם לי להבין שאני יכול לעשות דברים אחרת", הוא מניע את בסיסי אצבעותיו על השולחן כמשרטט עליו מעגלים קטנים, מלאי אופטימיות."אני מרגיש סוג של חלוץ, שליח של בעלי מוגבלויות. בזה שאני יכול להראות כמה רחוק אפשר להגיע, ברגע שאתה לא רק משלים עם מה שקרה לך אלא גם אוהב את זה, אתה יכול להוציא מזה את המיטב. את לא תאמיני, אבל פעם יכולתי בקושי לעלות מתח, והיום - בלי אצבעות - אני יכול לעשות 20 עליות ברצף".
הוא גדל בעיר רחובות, ובתור ילד אהב לשחק כדורסל. את הטיול שלו לנפאל הוא תיכנן במשך כמה שבועות. רצה קצת חופש, אחרי עבודה מרובה. הוא שירת בהנדסה קרבית, השתחרר בדרגת סגן. לימים, הוא אומר, פירוק המוקשים היומיומי, שנחשב להתגברות על מכשולים, הוביל אותו להבין שאין מכשול שהוא לא יכול להתגבר עליו. שבוע לאחר מכן החל לעבוד בפרויקטים של פינוי מוקשים באילת באמצעות חברה אזרחית. בין הפרויקטים הספיק לטייל חודש בתאילנד וחצי שנה באפריקה, טיול אחרי צבא למנוחה ולחופשה. כשחזר מאפריקה, בפברואר 2014, החל לעבוד בחברה אחרת לפינוי מוקשים באזור קריית שמונה. הוא גר בקיבוץ שניר מטעם העבודה, והיה חוזר הביתה בסופי שבוע.
"היתה לי עבודה טובה, מעניינת, פרויקטים בכל רחבי הארץ. אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני נחנק. שעבודה טובה היא לא הכל. רציתי להגשים את עצמי. לעשות משהו שאני אוהב. החלטתי להירשם לקורס מאמני כדורסל בתל אביב, שהיה צפוי להיפתח חודש אחרי תום הפרויקט שעשיתי בצפון. אז בחודש הפנוי החלטתי לטוס לנפאל".
מור טס לבד כחלק מהתהליך להגשמה עצמית. תיכנן להיות שבועיים בטראק האנאפורנה, להגיע לפיסגה, ולאחר מכן לנפוש שבועיים נוספים. בשל המסלול התלול והמפרך, במעלה ההר פזורות בקתות המספקות למטיילים מקום לינה ואוכל תמורת תשלום, ובמקרה הצורך משמשות גם מחסה. הוא נחת בקטמנדו, ואחרי יומיים עלה לאזור הטראק, שנחשב טראק ברמת קושי בינונית ולא דורש הכנה מיוחדת למעט רכישת ציוד מתאים ובגדים חמים.
"בטיול כזה אתה מתחבר עם כל מיני אנשים בתוך שניות. הולכים יחד, ישנים יחד, נהיים חברים שלך בתוך יומיים. זה לא שהיינו קבוצה שלמה של מטפסים, אבל ידעת שיש לידך עוד אנשים שנוח לך איתם, שהתחברתם טוב, בעיקר ישראלים ועוד בחור אמריקני".
ב־14 באוקטובר, היום התשיעי לטראק, מור תיכנן להגיע לאחת הנקודות הגבוהות במעבר בין ההרים (פאס), בגובה 5,418 מ'. כבר בלילה החל שלג כבד, וערפל ירד על ההר. עד שעות הבוקר השלג והערפל הפכו לסופה. סופה שהחלה בהודו כיומיים לפני כן, לא נחזתה מראש, בעונה הנחשבת לעונה היבשה. בשל היעדר תקשורת, המטיילים שעל ההר לא שמעו על בואה בימים שלפני, ולא קיבלו אזהרות על הסכנה המתקרבת. בדיעבד, גורמי ממשל בנפאל הביעו צער על כך שלא הוציאו אזהרות מסע רשמיות מבעוד מועד.
"טיפסתי יחד עם עוד כ־15 ישראלים, בהם גם תמר ומיכל. היינו צריכים להגיע לבית המחסה הבא אבל השלג הגיע לגובה הברכיים, ודרך שהיתה אמורה לקחת שעתיים־שלוש לקחה לנו שש שעות. משש בבוקר עד הצהריים, מבלי לעצור, בסופה שקשה לתאר אותה".
מה אתה זוכר שראית שם?
"אתה מסתכל קדימה, ולא רואה את החבר שהולך לפניך. הרוחות משתוללות סביבך, ואתה מתחיל להבין שאין הרבה סיכוי שכולם יצליחו לרדת מפה. כשהגענו לבקתה, אחרי כמעט שש שעות, היו שם עשרות אנשים. וזו בקתה קטנה, צפופה, והשלג התחיל להיערם בפנים. אנשים היו בלחץ. הייתי שם שלוש שעות בערך, עד שהבנתי שאני לא יכול להישאר שם. הרגשתי שאני חייב לצאת, לעבור לנקודה הבאה בטראק".
למה לצאת ממקום סגור אל הכפור?
"היתה לי הרגשה שהבקתה הזו לא תשרוד את הלילה, עם כל האנשים בתוכה. היא היתה מאוד רעועה, והשלג דלף פנימה. היה עדיף לצאת משם, להמשיך בירידה. אז סביב השעה שלוש וחצי בצהריים יצאנו קבוצה של אנשים, חלקם ישראלים, ידענו שבכל מקרה אם הסופה תימשך כמה ימים יש סיכוי נמוך שמישהו מאיתנו ישרוד אותה, אבל סיכוי עוד יותר נמוך לשרוד בבקתה הזו".
השלג שעל ההר החל להיערם, ומור וחבריו נאלצו לפלס את הדרך בידיים. "השלג כבר הגיע לגובה החזה, הכפפות שלי נפלו, ובדיעבד זה מה שגרם לכוויות קור הכי רציניות בידיים. היו לי כוויות קור בכל הגוף, אבל הידיים הכי סבלו".
במבט לאחור, הוא אומר, כל אחד היה עסוק בעיקר בצורך להמשיך, לשרוד, לא בעוצמת הסופה ולמה היא יכולה לגרום. "התחושה שלי היתה כאילו אני במסע קשה בצבא, ואני פשוט צריך להמשיך ללכת ויהיה בסדר. היה לי ברור שאם אני עוצר סתם באמצע הדרך, אני כנראה עוצר לתמיד. רק אחרי כמה שעות של הליכה, כשהבנתי שאני לא מסוגל יותר וזה אמצע הלילה והסופה משתוללת מסביב, מצאתי נקודה יחסית מוגנת מהרוח מאחורי סלע גבוה.
"העברתי שם אולי ארבע שעות עם בחור שהכרתי שם, איתן עידן. שכבנו, התכופפנו מאחורי הסלע, זזנו כל הזמן כדי לחמם את הגוף. בדקנו כל הזמן אם השני ער. איתן הוא מדריך טיולים, זו היתה הפעם השנייה שלו בנפאל, והוא אמר שסביב ארבע בבוקר מגיע האור. אז חיכינו לאור כדי שנוכל להמשיך בשלג, להתקדם. עד היום אנחנו חברים טובים.
"כשהגיעה השעה ארבע בבוקר, יצאנו. המשכנו אולי 200 מטר, שלקחו לנו שלוש שעות, ונתקלנו בעוד קבוצת ישראלים ששרדה. עצרנו איפשהו באמצע השלג. זו סיטואציה שקשה להסביר אותה. אתה לא מצליח לסחוב את עצמך. מסתכל מטר קדימה, מטר אחורה, לא רואה כלום. הרוח חזקה יותר מכל צעקה, ואתה לא שומע אם מישהו צועק לך משהו בכלל. אתה הולך בירידה, מנסה לעזור לחברים אבל מבין שכל אחד לעצמו.
"היינו כמו זומבים, כל אחד היה עסוק בלנשום, כי גם האוויר מאוד דל בגובה הזה. אני חושב שבשלב מסוים התעלפתי, כי הדבר הבא שאני זוכר זה את רגע החילוץ במסוק, של הצבא הנפאלי".
בבוקר 15 באוקטובר, סביב השעה 10:00, הגיע מסוק החילוץ הצבאי. הסופה חלפה, ושאריות שלג שנערמו עדיין לא נמסו. מור היה מחוסר הכרה במשך כשלוש שעות. הוא פונה עם עוד חמישה ישראלים לאחד הכפרים במורד ההר, ומשם לאחר כמה שעות הוטסו לבית חולים צבאי בקטמנדו. "ישבנו על שני ספסלים זה מול זה, כשבין הספסלים פצועים על אלונקה, ומאחור גופותיהם של אלו שלא שרדו".
בקטמנדו הצליח מור להתקשר להוריו מהטלפון של שגריר ישראל בנפאל, להגיד להם שהכל בסדר. "עברו עליהם כמה שעות טובות של דאגה, מאז ששמעו על הסופה ולא ידעו איפה אני. הרגשתי את ההתרגשות של אמא שלי, הרגשתי שזה נתן לה המון שחרור, 'אוקיי הוא בחיים ומדבר איתי'.
"אמרתי שיש לי קצת פציעות בידיים, ובאמת חשבתי שהכל בסדר", הוא מושך בכתפיו. "הידיים והרגליים היו נראות רע, אבל אוקיי, עברנו לילה קשה, בטח הכל יסתדר בתוך שבועיים־שלושה. בבית החולים שמו לי את הידיים בקערת מים חמימים ואחר כך חבשו אותן. כנראה שלא העריכו נכון את חומרת המצב. ממש האמנתי שהכל הולך להיות בסדר".
אחרי טיפול ראשוני בנפאל, הוטס לארץ עם עוד 12 אנשים - שבעה מפצועי הסופה, זוג גברים ישראלי שחזר עם תינוק שנולד בפונדקאות בנפאל ונזקק לחילוץ, פרופ' אבי ריבקינד מהדסה שהוטס לטפל בפצועים ולפקח על הפינוי וכמה ממארגני החילוץ - במטוס פרטי שנתרם על ידי איש עסקים ישראלי.
ב־19 באוקטובר הוא נחת בבית החולים תל השומר, שם התגלו מימדי הפציעה וכוויות הקור החמורות. "הידיים לא הצליחו להתאושש. רציתי ללכת להלוויה של נדב, אבל הרופאים לא נתנו לי. כבר באותו בוקר התחילו לעשות לי הטריה (ניקוי הכווייה על ידי סילוק חומרים זרים; ב"א), ושלחו אותי ישר לתא לחץ באסף הרופא". בתא הלחץ נתנו למור לנשום תערובת של גזי נשימה בלחץ גבוה מהלחץ האטמוספרי, במטרה להעלות את רמת החמצן ברקמות ובדם ולשפר את יכולות הריפוי של הגוף. "במשך שבוע טופלתי שם פעמיים ביום", הוא משחזר, "ואחר כך פעם ביום למשך חודש.
"במקביל הייתי עושה פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, דיקור, אפילו התחלתי לצייר על קנבס. ניסו להרים אותי על הרגליים, לגרום לי להזיז את הידיים. אבל האצבעות התחילו להתקפל, קיבלו צבע שחור. היו לי כאבים מטורפים. הרופאים כל פעם אמרו שהם לא יודעים כמה אצבעות אפשר להציל, וכמה זמן זה ייקח. ואני הרגשתי שכל אחת מהאצבעות חשובה בפני עצמה, שאני לא יכול לאבד אותן.
"ואז הרופאים באו ואמרו שאין ברירה, צריך לקטוע את כולן", שטף הדיבור נעצר, והוא משפיל מבט. "כעסתי עליהם. מאוד. אמרתי להם שאלו אצבעות שלי, לא שלהם, הם לא יורידו אותן. ניסיתי הכל. התייעצתי עם עוד ועוד רופאים. ישנתי עם ניירות כסף על הידיים כחלק מטיפול אלטרנטיבי, הביאו לי מישהו שעושה כישופים, וודו על הידיים, מיסטיקנים, רבנים, מה לא. כל מה שהיה לו אפילו סיכוי מינימלי של כלום אחוזים להציל את האצבעות שלי - ניסיתי. המשפחה תמכה בהכל, הלכו איתי בכל הניסיונות.
"אבל האצבעות שלי הפכו להיות קשות כמו פלסטיק, דוממות. והרופאים אמרו שברגע שאפול, או אפילו אשען על קיר, הן יישברו. ואז יש סיכוי לזיהום, וזה יכול להגיע לקטיעה של יד שלמה. הבנתי שניסיתי הכל ואין לי ברירה, אלא להתמודד עם זה. ולהסכים לדבר הזה, לחתום על המסמך שמאשר את הניתוח, היה אחד הדברים המפחידים בעולם".
לדבריו של פרופ' יוסי חייק, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית וכוויות בשיבא, מור ושני פצועים נוספים שהגיעו מהסופה קיבלו טיפולים חדשניים, כגון משחות מיוחדות, טיפול בתא לחץ וטיפולים להרחבת כלי הדם, כדי להגביר את זרימת הדם למקום הפגוע ולייצר התחדשות. אלא שבמקרה של מור הפגיעה היתה קשה מאוד.
"פציעות קור מאוד נדירות בארץ, ומור וחבריו היו במצב אקסטרים של קור, עברו שעות עד שהגיעו לחלץ אותם, והאצבעות שלו סבלו מקיפאון ומחוסר אספקת דם זמן ממושך. לצערנו, לאחר כל הטיפולים היה סיכוי לזיהום ואף להיווצרות נמק, והבנו שחייבים לקטוע את האצבעות כדי למנוע מצב גרוע יותר".
אחרי האסון חזר לנפאל וטיפס אל הפסגה // צילום: בן שני
עכשיו, כשכפות ידיו ה"חדשות" כבר הפכו לחלק ממנו והוא למד להתנהל איתן בחופשיות, מור מרשה לעצמו לצחוק על הסיטואציה ההיא, שבה היה בחרדות לאבד את האצבעות. הוא מרים את כוס הקפה בטבעיות, עוטף אותה בכל כף היד. עוצר רגע לשלוח הודעת טקסט בסלולרי, שאותה הוא מקליד בעזרת בסיס האגודלים שעוד נותרו. מנסה להראות שאין דבר העומד בפניו.
אבל אז, כשלא ידע שהוא כבר יוכל להתמודד עם הכל, הניתוח לקטיעת עשר אצבעותיו ב־18 בדצמבר היה נראה לו הדבר המפחיד ביותר בעולם.
"לקח הרבה מאוד זמן עד שהרשיתי לעצמי להסתכל על הידיים. עברתי סידרה של ניתוחים, פעמיים בשתי הידיים, שבמהלכה כרתו את כל האצבעות, והשאירו כמה סנטימטרים. בכל פעם ניסו לראות כמה מהאצבע אפשר להציל, עד שהבינו שאין הרבה מה להציל. ביד שמאל עוד נותרו בסיסי האצבעות. ביד ימין כמעט אין בסיס, והזרת בכלל נעלמה".
הרופאים אמרו לו שבעקבות הכוויות, הידיים יסבלו מרגישות לקור עוד כמה שנים, והמליצו ללכת עם כפפות. במשך השנה וחצי הראשונות אחרי הניתוח הוא עצמו נמנע מלגעת בדברים באופן ישיר בידיים, היה בדיכאון, התקשה לקבל את העובדה שצריך ללמוד הכל מחדש, איך להחזיק כוס, סכו"ם, או אפילו סתם להניף יד לשלום, מהמבוכה.
"היה לי שיקום ארוך. סרן זיו שילון, שאיבד יד בפיצוץ מטען על גבול עזה בפעילות מבצעית, הגיע למחלקה, סיפר שהוא כמעט לא משתמש ביד הבריאה, אלא עושה הרבה יותר דברים עם הקרס. זה נתן לי כוחות. הראה לי שאפשר. הבנתי שאני צריך לשנות את ההסתכלות שלי על המצב.
"עדיין היו לי כאבים, שנחשבו כאבי פנטום (תחושה של כאבים עצומים באיברים שכבר אינם קיימים אחרי קטיעה; ב"א). החלטתי לתעל אותם לטובתי. התחלתי לפעול בשיטה של דמיון מודרך, אמרתי לעצמי שאם אני מרגיש כאב של אצבעות, אני יכול גם להשתמש בהן, כאילו הן קיימות, גם אם הן לא שם. ככה אני מצליח לזרוק כדור לכיוון הסל, לעלות מתח, לייצב סכין או מזלג".
איך זה בא לידי ביטוי ביום־יום?
"אתה חייב להיות יותר יצירתי, למצוא את הדרך שנכונה לך להתמודד עם הבעיות. צברתי ביטחון, הצבתי לעצמי מטרות וראיתי שאני יכול. ואם אני לא יכול, כנראה שעוד לא מצאתי את הדרך להגיע לזה. כמו במתמטיקה, שיש אינסוף דרכים להגיע לאותה תשובה.
"לאט־לאט התחלתי כאילו לדבר אל הידיים שלי, לתת להן לצאת. להרגיש. אז בהתחלה הן שוב קפאו והיו סגולות, ובהדרגה התרגלתי להרגיש מגע של דברים. של חפצים. התחלתי להפעיל את הידיים, לא נתתי להן להיות חלשות. לא הייתי צריך חבישה או כפפה מעליהן".
במארס 2015 השתחרר מהשיקום. באפריל באותה שנה עבר ניתוח שלישי ביד ימין, שם הכפפה נפלה ראשונה, והיה צריך לשייף קצת את העצמות, לסגור את האצבעות שוב. אחרי הניתוח שוחרר ממחלקת כף יד בשיבא, והחליט לצאת לדרך חדשה. "התחלתי להתלהב מזה שאני מצליח לעשות דברים קטנים כמו להחזיק כוס קפה. החלטתי לקחת את זה למקום אחר, לעשות את החוסר ליתרון. חזרתי לשחק כדורסל. הייתי משחק בהתחלה עם כפפה שמשלימה את החוסר באצבעות, כמו כפפה של בייסבול.
"התחלתי את הקורס שרציתי לעשות לפני שנתיים, קורס מאמני כדורסל באוניברסיטת תל אביב. היום אני משחק בידיים חשופות. הקסם הוא פה, בכף היד שלי, וקצות האצבעות שנותרו מובילות את הכדור אל הסל. אז נכון שפה ושם הכדור מחליק לי, אבל זה לא קורה הרבה", הוא צוחק. "הייתי רוצה להתעסק עם ספורטאים או עם קבוצות כדורסל בתחום המנטלי, שילוב של מודעות ואימון פיזי".
במקביל, בנובמבר האחרון הוא התחיל קורס מאסטר ב־NLP (שיטת תקשורת עם התת־מודע, שבה לומדים להפוך את החלומות למציאות) ודמיון מודרך במכללת רטר בבאר שבע, בחסות אוניברסיטת חיפה. "אני מאמין שבזכות זה הצלחתי לעבוד על עצמי הרבה שאתקדם. הכפפה היתה מעין מגננה שלי, וברגע שהסרתי אותה, קיבלתי את האומץ ואת החופש לעשות יותר ויותר דברים, כמו כדורסל, לחזור למילואים, לגעת באנשים דרך דמיון מודרך. אני מקבל עזרה כלכלית מביטוח לאומי, כמי שמוגדר בעל 78 אחוזי נכות".
הניצחון הפיזי שלו בא לידי ביטוי בעיקר בטיפוס קירות. ללא אצבעות בכלל הוא נתלה בקלילות בין שמיים וארץ, דוחק את עצמו למעלה בין נקודות האחיזה שעל הקיר, משתמש בכף היד בלבד. בעוד שמטפסים אחרים נתמכים לעיתים בשתי אצבעות בלבד על הקיר, מור עושה זאת אפילו בלי אצבע אחת.
"הגוף שלנו מתאים את עצמו למצב ומסתגל למה שאפשר", הוא אומר ומכופף את כף ידו כמדמה כיצד אפשר להיתלות בין שמיים וארץ על האצבעות, גם כשאין אצבעות. "כשהתחלתי, כחלק מהשיקום, המצב הנפשי שלי היה מאוד ירוד. עוד לא השלמתי עם המראה של הידיים, ראיתי ילדים בני 5 משחקים ומטפסים ועושים דברים שהייתי בטוח שאני לעולם לא אצליח לעשות יותר. וזה שיגע אותי, רציתי לעשות יותר דברים.
"הלכתי לקיר הכי קל במתחם, ולא יכולתי אפילו לשים את היד בחור האחיזה. אבל הרגשתי שקורה שם משהו, רציתי להצליח בזה. הלכתי לעוד אימון, ועוד אימון, וניסיתי כל מיני צורות אחיזה, עד שהרגשתי שאני מייצר משהו חדש, מציאות שלא קיימת. שיש לי ידיים חדשות ואני בודק מה אפשר לעשות איתן ולאן אפשר להגיע, ומצליח להגיע".
הלכודים מחולצים במסוק, 2014 // צילום: רויטרס
אחרי שלושה חודשים בקבוצת הטיפוס של בית הלוחם, רובה פצועי צה"ל, הצטרף למשלחת טיפוס ביוון, שם טיפס על קיר לגובה 30 מטר בקבוצה של בעלי מוגבלויות. "הבנתי שאם הצלחתי לטפס לגובה כזה, הידיים שלי גדולות יותר ממה שאני מעריך, ויש פתרון לאחוז ולהתגבר על כל מכשול.
"במקום מסוים, ראיתי בטיפוס טיפול נפשי, ולא רק פיזי. שיש הקבלה בין מסלול החיים שלי לטיפוס. למשל, בהתחלה הייתי מוותר על אחיזות שהיו לי קשות, כמו אחיזות 'פוקט', שזה להיתלות על שתי אצבעות. היום אני כן מגיע למכשול שדורש את האחיזה הזו ועובר אותו עם אחיזה שמתאימה לי. משתמש יותר ברגליים, מחפש את המכשולים שאפשר להכניס אליהם את שורש כף היד. אחרים יכולים להשתמש באצבעות, אבל אני מצאתי את מה שיכול להתאים לי. מבחינתי, בניתי לעצמי מסלול שמתאים לי, גם בספורט אבל גם בדרך החיים".
בקבוצת הטיפוס שלו הוא היחיד עם פגיעה באצבעות הידיים. רוב חברי הקבוצה סובלים מפגיעות ברגליים או מפוסט־טראומה מאירועים בצבא. "כל אחד מאיתנו יודע שהוא עומד מול מכשול, וצריך למצוא את הדרך להתמודד איתו. מבחינתי, התחלתי מנקודת אפס שבה אמרתי שאין מצב שאני יכול לעשות את זה, והיום אני בונה מסלול משלי, מתמודד מול כל מכשול בפני עצמו, גם בקיר וגם בחיים. וזה הופך אותך להרבה יותר חזק".
באפריל 2016 יצא עצמאית לאימסט באוסטריה, להשתתף בתחרות טיפוס עולמית. הגיע למקום השלישי בקטגוריית מטפסים עם קטיעה ביד אחת. "אין מתחרים אחרים קטועים בשתי הידיים. אנשים היו בהלם ממני, איך אני מצליח לטפס עם חצי אגודל וכף יד. גם אני קצת בהלם מזה, אבל הטיפוס הוא מתנה בשבילי, וזה שאני מצליח להקרין החוצה שאפשר לעשות הכל גם בלי עשר אצבעות, זו מתנה כפולה".
עכשיו הוא מתאמן לתחרות נוספת בצרפת, שתיערך בספטמבר. מלבד התמיכה והאימונים בבית הלוחם, הוא הוסיף לעצמו עוד אימונים עצמאיים, שמצריכים יותר ציוד, יותר נסיעות, ואימונים בקירות טיפוס נוספים מלבד זה שבו הוא מתאמן דרך בית הלוחם. "אני ספורטאי, צריך סוג של תמיכה. בית הלוחם נותן לי מסגרת טובה, אבל הייתי רוצה גם מסגרת שמתמחה בספורט שתוכל לתמוך בי, כספונסר כספי. יש לי חלום לטפס על איזה בניין, של 40-50 קומות, להראות שגם בלי אצבעות אני יכול להגיע למעלה. שהנכים עולים למעלה, פיזית ונפשית".
כבר חודשים רבים שאני מלווה אותו. אחת מהפגישות בינינו נערכה ביום סוער. הגשם לא הפסיק לדפוק על החלון, ועיניו של מור נדדו אל התריסים הפתוחים למחצה. לרגע קצר אחד הוא הקשיב לשריקת הרוחות כמהופנט. אחריו התעשת וצחק שקור כבר לא מפחיד אותו. הפעם הראשונה שבה החליט להתמודד לחלוטין עם טראומת הקור היתה כששב לנפאל, אחרי הטיסה ליוון.
"רציתי לראות את מור החדש, להשלים איתו. לראות איך אני מצליח לחוות עכשיו משהו אחר, אחרי משהו כל כך גדול ועוצמתי שהיה לי שם. היום הראשון שבו נחתנו בכפר מנאנג, שאליו מגיעים לרוב ביום השישי של הטראק, היה ממש קשה. הגוף נכנס למעין טראומה של קור. אבל אני אמרתי לעצמי שכדי להוריד מעצמי את החשש הזה מקור, אני חייב לעמוד שם ולראות שהפעם לא קורה כלום.
"אז הגוף קצת רעד כי הוא זכר את הטראומה, והיה קפוא, אבל התמודדתי. וכל יום היה לי פחות ופחות קשה. היינו חמישה ימים על ההר, וכשהגענו לנקודה של הפאס על ההר, מה שבפעם הקודמת היה רק לבן ואפור בלי אופק, ראיתי סוף סוף כמה המקום הזה יפה.
"מבחינתי, עצם זה שאני מסוגל להגיד שזה מקום יפה וטוב שחזרתי לשם וראיתי אותו כמו שצריך, זה למצוא את האור בתוך החשיכה. לחזור מור אחר, שמסוגל להתמודד. בפעם הראשונה שנסעתי לנפאל זה גם היה כדי לראות איך אני מתמודד לבד עם דברים, אבל לא ממש השלמתי את המסע הזה כמו שתיכננתי, אז החזרה לשם עשתה רק טוב.
"היו לי תקופות רעות עם עצמי בקשר למה שקרה שם. שאלתי את עצמי למה זה קרה לי, מה עשיתי לא בסדר. איך זה שלפני הטיול פיניתי 200 דונם של מוקשים ולא קרה לי כלום, והנה אני מקבל עונש בטיול. אבל אז חשבתי על זה שיש אנשים שלא חזרו משם. שיש אנשים שחזרו פצועים. אני עשיתי מה שיכולתי כדי לעזור למי שסביבי ולעצמי. והבנתי שקיבלתי מתנה.
"אני לוקח איתי את אלו שלא חזרו לכל מקום", הקול הבטוח נחלש, הדיבור הופך לאיטי יותר. "תמר היתה רב־גונית ויצירתית, ואני מרגיש שקיבלתי ממנה את היכולת להיות יצירתי. פתאום התחלתי להתעניין בפיזיקה, וזה בעקבות נדב שהיה מתעניין בפיזיקה. מיכל היתה בנפאל בפעם השנייה, חזרה לשם כבוגרת, וגם אני החלטתי לעשות את המסלול הזה בעצמי שוב. הרגשתי שממנה קיבלתי את האומץ, שלא הייתי מודע אליו לפני כן. אני זוכר שקיבלתי בתוך הסופה חיבוק משולש מאגם ותמר, חיבוק ללא מילים, כזה שנתן לי חום ואנרגיה להמשיך להתקדם למטה. נדב נתן חיבוק לאיתן, לפני שהוא המשיך אל מאחורי הסלע. איתן נשאר איתי והעביר לי את החום של החיבוק הזה, שמבחינתי השאיר את שנינו בחיים מאחורי הסלע הזה.
"ואלו אנשים שהכרתי אותם שבוע וחצי, וזהו. על נדב שמעתי הרבה יותר רק אחרי שהוא נהרג. לא יכולתי ללכת להלוויות, אבל הלכתי לאזכרות של כולם, היה לי חשוב להכיר את המשפחות. אח של מיכל היה אצלי בהרצאה, וכמה חברים מהטיול אירגנו מפגש עם המשפחה של תמר, והיה מאוד מרגש. במקום מסוים אתה מרגיש שאתה צריך להמשיך בשבילם, בגללם. וככה, עם החלקים החיים שבי, נותרו המון חלקים חיים מהם. ואני מרגיש שאני סוג של חלוץ וצריך להמשיך כל הזמן למעלה, גם בשבילי וגם בשביל אחרים. ואני משתדל להגיע הכי רחוק שאני יכול". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו