בכל פעם שנשאלתי בילדותי אם אני מרוקאית, עניתי שההורים שלי כן, אבל אני לא. ככה זה כשאת לומדת בבית ספר אליטיסטי, שבו - בשנות התשעים - היה מומלץ להיות יותר צימרמן ופחות אבוטבול. מאז התהפכו היוצרות, ואנשי הייטק מתעקשים לרקוד - שלא בחן - לצלילי משה פרץ באירועי חברה. אז החלטתי שהגיע הזמן לבקר בארץ שבה נולד אבי. הארץ שסבי, זיכרונו לברכה, אהב לספר שהמלך שלה עבד אצלו.
בניגוד למקובל לחשוב, אפשר לבקר במרוקו עם דרכון ישראלי באופן עצמאי, בהנחה שדואגים לוויזה עוד מהארץ (צריך לפנות לסוכנות נסיעות שמוציאה טיסות למרוקו, לבקש להצטרף לקבוצה ואז "להתפצל" ממנה, עניין של כמה עשרות דולרים). מצד שני, יש שמעדיפים לעשות את הביקור הראשון במדינה במסגרת טיול מאורגן, בעיקר בגלל המרחבים העצומים של הארץ וקשיי השפה. ככה יצא שהצטרפתי לאחת הקבוצות של חברת התיירות "דיסקברי", רק כדי לגלות שלמרות שהגיל הממוצע של המטיילים עמד על 50, הם גילו הרבה יותר שמחת חיים ממני.
למרוקו הגענו דרך טיסה למלגה שבספרד, משם באוטובוס לעיר החוף טריפה, ואז במעבורת לעיר הנמל טנג'יר. בקיצור, מסלול הבריחה של אבא שלי ארצה בשנות השישים, רק הפוך.
טנג'יר התבררה כבחירה נכונה להתחיל ממנה את הטיול. טיילת ארוכה ומסודרת לאורך חוף הים, בשילוב של עיר עתיקה, שווקים אותנטיים ווילות פאר. אבל בשביל תיאורים ציוריים יש את אייל שני. בואו נדבר תכלס: טנג'יר היא גם בירת החשיש המרוקאי, שנחשב לאיכותי ביותר בעולם. חברה סיפרה לי.
עוד לא הגענו לעיר, וכבר המדריך שלנו אלי, יליד מרוקו, מצביע על ארמון המלך, מוחמד השישי. מבט חטוף במקום מגלה שבסך הכל מדובר בבחור צנוע - סגר רק שני רחובות. את הארמון עצמו קשה לראות כי הוא מוקף חומה. הכי מלך של העם.
בדרכנו מהארמון לעיר העתיקה עברנו דרך שדרת בתי קפה שמאוכלסים בגברים. רק גברים. כן רבותיי, במרוקו רק הגברים שותים קפה. כל יום. כל היום. לנשים אין זמן לשתות, הן עובדות כדי לשלם על הקפה. בדרך חזרה לאוטובוס נתקלנו בחבורה של נערים שנפלטו מהבתים וניסו לחשוב אם להיצמד לגלגלים של האוטובוס שלנו זה רעיון מוצלח כדי לברוח לספרד. לך תסביר להם שרק הגענו. והרי לכם הפגישה הראשונה שלי עם הניגודיות המטורפת של מרוקו: ארמון המלך מול ילדים ללא פת לחם.
• • •
טנג'יר היתה נחיתה רכה, אבל אני בחורה של תכלס. אז יאללה - שפשאוון. במילה אחת וואו. במשפט - וואו, וואו, וואו. מכירים את זה שאתם מסתכלים על הגלויות האלה של עיר כחולה לגמרי, וחושבים לעצמכם שאין מצב שיש מקום כזה במציאות, ובטוח שזה פוטושופ? אז בשפשאוון נגמרו לי המילים, אבל בשבילכם גייסתי עוד כמה.
עיר שכולה רחובות צרים בצבע תכלת, שמהם יוצאים לעוד ועוד סמטאות, שכל אחת מהן חושפת סצנה אחרת. ילדים שמשחקים בשוטרים וגנבים, חנויות קטנות לממכר ממתקים מהסוג שמוצאים אצלנו רק במנות קרב (הייתי בטוחה שזה סבון לשירותים, אבל אז גיליתי שזה רחת לוקום) ושתי נשים מבוגרות שיושבות במפתן הבית ומחכות שמשהו יקרה. אני נושמת את האוויר של שפשאוון ורוצה לעצור ולקנות את הכל. את הזבובים שמרחפים מעל השוקולד, את הסבונים, את השמנים ואת סלי הנצרים, רק בשביל לא להשתמש בהם בארץ בחיים.
הייתי יכולה לבלות עוד יומיים או שנה בשפשאוון, אבל אני בטיול מאורגן, אז יאללה, לעיר וואזן. ביציאה מהעיר הכחולה, נהג האוטובוס שלנו התקשה לתמרן ברחובות הצרים. אחרי שהוא הוריד למכונית אחת את המראה, הוא הצליח להיתקע באמצע בסטה. שנייה לפני שהוא הרס את השוק, החלו כל גברברי העיר, חלקם בגלביות מסורתיות, כפכפים וגרביים, לפנות את הדוכנים. חוץ מהשוטרים שבחרו לבהות. וזה פחות או יותר מה שעושים שוטרים במרוקו.
• • •
נעים מאוד, הקבר של הצדיק עמרם בן דיוואן. הוא נולד במאה ה־18 למשפחת רבנים בירושלים, נשלח בבגרותו למרוקו כדי לגייס כספים עבור היהודים בארץ, ונפטר בדרכו חזרה ארצה.
הקבר שלו, שנמצא סמוך לעיר וואזן, עשוי רק מחול ואבנים. האגדה מספרת שבן דיוואן היה אדם כל כך צנוע, שהוא ביקש שלא יניחו על קברו מצבה משיש. אבל ליהודים המקומיים היה קשה עם הרעיון, אז הם שמו מצבה בכל זאת, ורק אחרי שלילה אחד היא התנפצה הם הבינו את הרמז.
מכיוון שהגענו למקום קצת לפני כניסת השבת, החל ויכוח בין חברי הקבוצה: בית שמאי טען שאין להדליק נרות סמוך לכניסת השבת, בעוד בית הלל כבר זרק על הקבר חפיסות של נרות. האבסורד הוא שחלק גדול מהקבוצה שייך בכלל לצד שמאמין שבבית אוכלים שרימפס. אבל במרוקו כמו במרוקו, התנהג כצדיק.
הלוחשת לקישואים. מכינה צהריים בבית ברברי למרגלות הרי האטלס
אני העדפתי ללכת ישירות לבית הכנסת שנמצא ממש מעל הקבר. לדברי המדריך שלנו, שמכיר את הנושא כמו שניקול קידמן מכירה בוטוקס, הרבה ניסים וסגולות מיוחסים למי שפוקד את המקום - ממעוכבות זיווג ועד מעוכבי מס הכנסה. מדובר במקום עם אווירה כל כך מיסטית, שאפילו מעוכבי האמונה שבקבוצה (להלן, כמה פולנים) חשו בו צמרמורות. שלפתי את אחד מספרי התהילים במקום, תוך שאני משתעשעת ביני לבין עצמי באיזה עמוד אני אפתח ואיזה מסר יזמן לי היקום. את מה שקרה שם אני אשמור ביני לבינו.
• • •
מהקבר בוואזן נסענו באוטובוס לעיר השנייה בגודלה במרוקו, פס. זה המקום לציין שמרוקו כל כך גדולה, שבטיול מאורגן, כשהמלאכה רבה והזמן קצר, חלק לא מבוטל מהנוף רואים בעיקר מהאוטובוס. העיקר שהנהג שלנו חברמן.
מכיוון שהקבוצה הספציפית שהצטרפתי אליה הורכבה מלא מעט מורות ובני זוגן, מהרמקולים באוטובוס התנגנו בעיקר שיריה המולחנים של רחל המשוררת. בין שיר לשיר, אלי המדריך נתן סקירה על כל עיר במרוקו, בערך מהתקופה שעדיין לא היתה מרוקו.
יש המון לראות בפס, שהיתה מאוכלסת ביהודים רבים טרם העלייה הגדולה ארצה בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. למרות התחושה שכל היהודים עלו ארצה מסיבות ציוניות גרידא, יש מביניהם שיודו שהעלייה היתה בעצם בריחה מאוכלוסייה ערבית שהחלה לגלות יחס עוין כלפיהם, בין היתר בשל הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל.
את הבוקר פתחנו בבית הכנסת אבן דנאן, שנבנה במאה ה־17. לתפעול המקום אחראי בחור מקומי בשם יוסוף, מוחמד או אחמד (שבע בבוקר לכי תזכרי), שגובה תשלום עבור הביקור. יוסוף־אחמד הראה לנו את הירידה לבאר, הסביר לנו על החיים הנעימים שהיו למוסלמים לצד היהודים (פתאום אנחנו חסרים לכם, אה?) ובעיקר חיכה לטיפ.
יש משהו מרגש בלבקר בבית כנסת במרוקו, לדמיין את הסבים שלי מתפללים שם לפני סעודת שישי (הם אמנם מהערים מרקש ורבאט, אבל למה להיות קטנוניים), להסתכל על ארון הקודש ועל הכיתובים בעברית וליהנות מהריח של העובש.
המקום אינו מאויש במתפללים, כי כמעט לא נותרו יהודים בפס ("עשרות בודדות", יגיד יהודי מקומי, ואז יוסיף "בלי עין הרע"), והדרך אליו עוברת בסמטאות המלאח, ככה קראו לשכונות היהודיות. אומרים שזה מכיוון שהיהודים סחרו במלח. אז אומרים.
מבית הכנסת המשכנו לארמון הנשיאותי העירוני (כן, עוד אחד) "דאר אל־מחזן", הראשון מבין עשרות הארמונות שנבנו על ידי שושלת המלוכה הנוכחית. אם למלחים יש נערות בכל עיר, אז למלך מרוקו ארמונות. העיקר שאני מתלהבת כשאני מצליחה ליישר את הידיים שלי בדירתי בתל אביב.
• • •
אחד הדברים הכי מרתקים במרוקו, אחרי כמות הסוכר בתה, הוא הססגוניות של האדריכלות. היא מיקס של סגנונות עיצוב שונים, בהתאם לעמים ששלטו באזור. צריחים ספרדיים עם אלמנטים ברבריים, קשתות בסגנון אנדלוסי בצבעי אדום עז וכחול, ועוד פרטים שלא הצלחתי לזכור, כי כבר התחשק לי קוסקוס.
יצא שבשביל להגיע לארוחת הצהריים היינו צריכים לחצות את השוק שבעיר העתיקה ולצפות במחזות שגרמו לי לשקול להפוך לטבעונית. מילא ראש פרה כרות, ניחא לשון של גמל, אבל אשכי חמור בציפוי זבובים? פה נשברתי.
לאורך הסיור הוצמד אלינו שוטר סמוי (ההנחיה של השלטון היא ללוות באופן אקטיבי ופסיבי קבוצות ישראלים). אמנם לא הרגשתי מאוימת, ועם זאת לא מדובר בדיוק בטיול בעתיקות קיסריה. יש מין תחושה לא מוסברת שכדאי לפקוח עיניים. למרות היחס החם של המלך ליהודים, במשרד החוץ מתייגים את הביקור במרוקו כ"איום פוטנציאלי מתמשך" עבור הטייל הישראלי, אבל אני הרגשתי בטוחה.
הטורקיז מדגיש לי את העיניים. מתפללת בבית הכנסת אבן דנאן בפס
קוסקוס לא אוכלים על ארנק מלא. לכן עצרנו בחנות של כפתנים, הלבוש המרוקאי המסורתי שלא מעט נשים וגברים בארץ מתחתנים רק בשביל ללבוש אותו בטקס החינה.
החנות היתה משופעת בשמלות מבדי פשמינה ומשי, שכללו עיטורי זהב בשלל גוונים, סרטים לשיער וחגורות למותניים. בקיצור, למי מספרים שאני חיילת משוחררת כדי לקבל הנחה? אחרי התלבטות שארכה יומיים, סוף סוף בחרתי שני כפתנים, לבן וכחול, שכל אחד מהם מורכב משמלה שמעליה חלוק מעוטר בקישוטי זהב. מקסים! עכשיו, לאן לעזאזל אני לובשת את זה?
המוכר רצה 400 דירהם לכפתן (בערך 40 דולר). סליחה? זה מחיר של שמלה מכוערת בארץ. מתחיל ויכוח. אני מודיעה שאני משלמת רק 200, הוא לוקח את השמלה ומחזיר אותה לשקית. אני ממשיכה להסתכל עליה, הוא מתפשר על 300. אני טוענת שיש מלא בחוץ, הוא מסביר שלא באותה איכות. אני עונה שאיכות זה לחלשים, הוא יורד ל־250. אני פשוט מוציאה 200, מניחה אותם בקופה ויוצאת עם השמלה. אף אחד לא רץ אחריי. חייבת לנסות את זה בארץ.
• • •
אחרי הכפתנים, הגיע הקטע שהרס לי את הבריאות, תרתי משמע. המפעל לעיבוד עורות. בדרך אליו חזינו במיצג מעניין של חמורים שסוחבים על גביהם עורות שזה הרגע קולפו מכבשים, מה שנקרא, ישירות מהיצרן לתייר.
כשנכנסנו פנימה, כל מה שעבר לי בראש זה שמילא הריח והמראה, אבל לראות את הגברים הצעירים האלה עובדים קשה כל כך במשך שעות בשמש הקופחת, זאת חוויה מכוננת. מצד אחד, מראה כה יפה וסוריאליסטי, כאילו אני בסרט מימי הביניים. מצד שני, למה בלי קרם הגנה?
פתאום החיים שלי נראו לי כל כך מדהימים, לפחות לעשרים שניות. לפי מה שהבנתי, תוחלת החיים הממוצעת של החבר'ה שם היא 45 שנים - בגלל החומרים הרעילים שמוסיפים לעור המעובד (אבקות צבע, גופרית, דבקים ועוד). הרי ידוע שהיום כבר אפשר לעשות הכל במכונות, אבל המסורת מצטלמת יפה יותר בשביל התיירים. האם למישהו מגיע למות צעיר וחולה כי מתחשק לי תיק גב? החלטתי לא לקנות, וגם לא מצאתי משהו שאהבתי.
סוף סוף ארוחה מרוקאית אמיתית במסעדה אותנטית, שכללה קוסקוס עם עוף וירקות, טאג'ין בשר עם שקדים ואגוזים, עשרה סוגי סלטים ולחם פרנה חם מהתנור. נעים מאוד, גן עדן. סבתא, תביני, זה לא ששלך פחות טעים, זה פשוט עניין של סגנון.
באופן כללי, מרוקו רוויה במסעדות משובחות, לצד בינוניות ביותר. מהר מאוד מבינים שלא נוסעים אליה רק בשביל האוכל, אלא בגלל דברים אחרים. למשל, המתוקים. הכל מתוק בהגזמה. המופלטות מוגשות עם חמאה, דבש ומזרק אינסולין. אפילו עוגיות השקדים שאני מתעבת בפסח היו לי טעימות. קניתי קילו להביא הביתה. חוסל עוד בדרך למלון. בהזדמנות הראשונה אני כבר אקשור את עצמי באזיקון להליכון.
לזכות נותני השירותים המקומיים ייאמר שהם היו תמיד אדיבים וחובבי ישראלים, אבל פחות התחברו לקונספט של עמידה בזמנים. קצת מוזר בהתחשב בעובדה שגיאוגרפית מרוקו רחוקה מהודו.
• • •
מה שמרתק במרוקו, חוץ מהעובדה שעדיין יש בידה בשירותים, זכר לשלטון הצרפתי, לצד "בורות קליעה" כמו במחנות של הצופים, זה הנוף שלא מפסיק להשתנות. מהאוקיינוס האטלנטי, להרי הריף של שפשאוון, לעיירת הקיט איפרן, שנראית יותר כמו אתר תיירות שוויצרי - ועד לדיונת המרזוגה. מדובר בדיונה הגדולה ביותר לאורך מדבר הסהרה, שמשתרע על אלפי קילומטרים, ואליה הגעתי רכובה על גבי גמל, במסע שהחל בארבע וחצי בבוקר.
שלי היה הכי קטן, מהיר ועצבני. אני מתכוונת כמובן לילד שהיה אחראי עליו. כולה בן 14, וכבר מנהל שיירה. "תגיד, מתי בית הספר?", אני מבקשת מאלי המדריך שישאל אותו במרוקאית. "באחת בצהריים", הוא עונה. בנט, לטיפולך.
בדרך לדיונה מתפתחות שיחות בין הגברים הברברים המסוקסים (מקלחת מישהו?) לבין הנשים שבחבורה. כמה גמלים הם היו נותנים תמורת כל אחת וכאלה. מצבי כל כך רע שאני קיבלתי אחד.
רק שהגברים האלה כבר ממש לא ברברים, אלא מלכודת תיירים משופשפת היטב. הם יצחקו איתכן, יצלמו אתכן ויפטפטו איתכן באנגלית לא רעה שרכשו עם השנים. ואז, בחזור, הם יאכלו לכן את הראש בניסיון למכור חפצי נוי שהם "עושים במו ידיהם", שזאת טקטיקה שאנחנו בכלל המצאנו בעגלות בקניונים בארה"ב. טוב שהוא לא אמר לי שהוא סטודנט.
"אחי, עזוב, עוד גמל מגולף אחד בבית ולא נשאר לי מקום למיטה, קח 50 דירהם ותהיה לי בריא". הייתם חושבים שבזה זה ייגמר, אבל הבחור נעלב מגודל הטיפ. מפה לשם, הוספתי לו עוד 20. רק שלא יעשה לי עין הרע. ואם בענייני מאגיה עסקינן, אז מרוקו היא כוכבת חזקה בתחום. פה ירקחו לכם תערובת צמחים נגד כל בעיה אפשרית. רוצים להחזיר אהבה? בבקשה - שימו כמה עלים ירוקים עם לחש קסמים, תדליקו קטורת ולכו תבדקו מי דופק בדלת. קניתי. 50 שקלים. חברה ביקשה.
• • •
טוב, זוכרים שאמרתי לכם ששפשאוון היא העיר הכי יפה במרוקו? אז טעיתי. נעים מאוד, מרקש. כלומר, לא בדיוק, אני אסביר. אם שפשאוון היא בר רפאלי, אז מרקש היא קים קרדשיאן. הבחורה הזאת שלא הכל מושלם אצלה, אבל היא מלאה בביטחון עצמי שעוזר לה לסובב את כל הראשים.
מרקש היא העיר האדומה, והיא נקראת ככה כי בתיה צבועים בצבע האדמה, שבאזור הזה הוא אדום. רוב תושביה הם ברברים, שבטים כפריים של חוואים שעם השנים הפכו למוסלמים, ופירוש השם מרקש בשפתם הוא "עיר האלוהים". ואלוהים, איזו עיר!
את הביקור בעיר התחלנו במלאח המקומי. והנה אני מסתובבת ברחובות ומדמיינת את אבא שלי, שנולד כאן, משחק כדורגל בכל פינה. ואת סבתא שלי, ז"ל, שתמיד תהיתי אם זכרה את שמות כל 11 ילדיה, טפו טפו, כשהיא צעקה להם להיכנס לאכול.
לראשונה זה שנים אני אפילו מצליחה לראות שוב את החיוך של סבא שלי, זיכרונו לברכה. ופתאום אני רואה אותו באמת, עוטה גלבייה לבנה כשהוא שעון על אופנוע ישן שחונה באחת הסמטאות. ניגשתי לשאול לשלומו. הוא חייך. סיפרתי לו שהמשפחה שלי מפה ואם הוא זוכר משהו מהיהודים שגרו כאן. הוא רק הינהן. אז למה אתה לא אומר באנגלית שאתה לא מבין אנגלית?
יוצאי מרוקו ישמחו לספר לכם בכל הזדמנות שהמלאח היה פעם האזור הכי מצוחצח בכל עיר, עד שהם השאירו אותו למוסלמים. כבת לאמא מהעדה, שהבושם האהוב עליה זה אקונומיקה, הם כנראה צודקים.
• • •
החיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי שהגעתי לכיכר ג'מע אל־פנה, שמאכלסת את אחד השווקים הגדולים במרוקו. 70 אחוז מהמבקרים בה הם תיירים זרים. חלק לא מבוטל הם ישראלים שנולדו במרוקו. מה שנקרא, תיירות חוזרת.
המפגש הראשון עם הכיכר מוביל להלם קרב. בתיאוריה אני יודעת שיכולה להיות כזאת כמות של אנשים במקום אחד. בפועל, תהיתי למה כולם חייבים להגיע יחד איתי. הכניסה לשוק מלווה בדוכנים של ברברים כהי עור ועוטי גלביות, שמנגנים בחליל לנחשי קוברה. אם תנסו לצלם את הקוברות בלי לתת להם כסף, יש סיכוי גדול לנשיכה. לא מהקוברה, מהבעלים.
הכל אפשר למצוא בשוק הזה. כלים מקרמיקה, זהב טהור, מעילי עור, שטיחים, תבלינים ואפילו חתן. נעצרתי באחד מדוכני הממתקים כדי לשאול כמה עולה עוגייה אחת. המוכר ענה לי במרוקאית שהוא נותן לי בחינם. אוף, הייתי בטוחה שאני נראית איטלקייה.
משם המשכנו לפטפט באנגלית רצוצה, עד שהוא ביקש שנצטלם יחד, ואז את הפייסבוק והווטסאפ שלי ושאבוא לראות את היגואר שלו. אמרתי תודה, אבל שאני יותר בקטע של גמלים, והמשכתי בדרכי.
חמש דקות אחר כך פגשתי את האחד שבאמת חיכיתי לו כל כך: שטיח צמר רך ומלטף עם ציורים של גמלים בצבע בז', עשוי עבודת יד של אישה ברברית (כי הגברים לא עושים כלום, זוכרים?). בכניסה לחנות, השומר שאל אותי מאיפה אני. אין לי מושג למה הרגשתי צורך לשקר, אחרי הכל הם די מחבבים את הארנק שלנו. "מרומא", עניתי.
"אקו פיאשרה, בלה ראגאצ'ה, הו סטודיאטו אה פירנצה מא ונטי אני פא".
יופי, הגבר המרוקאי היחיד בעולם שגם דובר איטלקית היה חייב ליפול דווקא עלי. אמרתי צ'או ויצאתי. סתומה, למה לשקר? תגידי שאת ממלטה.
ועכשיו, קאבר לעדן בן זקן. בחפלה מרוקאית מסורתית בעיר פס
ביציאה מהחנות אני מבחינה בהתקהלות. גבר אזוק בידיו נדחף על ידי שוטר, כשבדרך כל הרוכלים מחטיפים לו איזה בוקס. בירור קטן מעלה שהבחור ניסה לכייס תיירת, וככה ייעשה למי שמנסה להרוס להם את הפרנסה. היה קשה לי שלא לרחם עליו. בחור צעיר, לבוש גלבייה קרועה מעל מכנסי ג'ינס דהויים, שכנראה רק רוצה להביא לחם הביתה. 30 אחוזי אבטלה יש במרוקו. למה? למלך הפתרונים.
נשארתי בכיכר עד הלילה, כדי להבין שכל מה שראיתי עד עכשיו היה רק הפרומו. עם רדת החשיכה, הכיכר הופכת לגדושה עוד יותר ברוכלים, אמנים, תיירים ותושבים מקומיים. מופעי אקרובטיקה, מוסיקה, להטוטנות וקוראת בקלפים שמציעה לי איזה עתיד שרק ארצה ב־20 דירהם. היא חזתה שאלך משם.
• • •
מהכיכר המשכתי לסיור במלון "לה־מאמוניה". האגדה מספרת שהוא נקרא כך על שם מימון, שהיה הבן של אחד המכובדים בעיר. מדובר במלון הכי יקר ויפה במרקש (לילה עולה בין 400 דולר לכליה), וכנראה בכל מרוקו. מהלובי יש יציאה לגן ענקי (אבל מי רוצה לצאת ממנו?), כורסאות מקטיפה אדומה, נברשות ענקיות ופסלים של קופידון.
ישבתי להזמין לעצמי את המשקה הכי זול בתפריט, תה, אז הוא עלה 40 שקלים. לא בכל יום אני יושבת בלה־מאמוניה. לקח לתה רק חצי שעה להגיע בתוך קנקן מהודר, ולצידו צלוחית עם ארבעה תופינים (לא מאמינה שהשתמשתי במילה הזאת). את מה שנשאר מהתה ביקשתי לארוז. בשולחן מולי ישבו שלוש נשים מקומיות לבושות במיני מהודר, לצד כמה גברברים אירופאים בחליפות וסיגר. במרוקו קוראים להם שרלילות, בעברית "דואגות לפנסיה".
בחזרה למלון הצנוע שלי עצרתי רגע מול מסגד קוטוביה, שמתנשא לגובה של 77 מטרים. מדובר במסגד הגבוה ביותר בעיר, וישנו חוק עירוני שלא לבנות מעל הגובה שלו כדי שיראו את העיר מכל ארבעת כיווני הרוח.
הלאה לדוכן של הזעפרן. התבלין היקר ביותר בעולם. בארץ, קילו זעפרן עולה כמעט כמו זהב. במרוקו חצי מחיר. כמו כל הישראלים, לא יכולתי לחזור הביתה בלי כפתן אחד, כמה גרם זעפרן, קערה מקרמיקה, קומקום מזהב חלוד ובקבוק קטן של שמן מרוקאי "אורגינל", רק כי הבטיחו לי שזה מחליק את השיער, מצעיר את העור ומגדיל את החזה.
• • •
הלילה במרקש מרהיב במיוחד, העיר תוססת ומלאה במועדונים, שאליהם לא יצאתי, כי נרדמתי במלון כבר בתשע בערב. למי שלא עייף מהחיים כמוני, העיר מציעה מועדונים מערביים עם קהל שמורכב מנשים במיני שבאות לצוד, גברים עשירים שבאים לצוד ואלכוהול שעוזר לשני הצדדים בציד. סמים כמעט לא פוגשים כאן. גם לא תרבות גאה שמתנהלת בגלוי. חביבי, כאן זה לא תל אביב.
ביום השני במרקש יצאנו לטיול מחוץ לעיר אל עבר שבטי הברברים, שמקיפים את הרי האטלס. טיפסנו בג'יפים עד לגובה של יותר מ־2,000 מטרים, רק כדי לרדת הכל בחזרה. הנוף מרהיב, סלעים בגוונים שונים של אדום, ירוק וחום, אם כי אף פעם לא הבנתי למה לעלות אם בסוף יורדים.
בערב נסענו למופע פולקלור, שכלל גברים ברברים בתצוגת פעלולים על סוסים, רקדניות בטן ומוסיקה מקומית. בדמיוני, אחד הגברים לוקח אותי על הסוס שלו לעבר השקיעה ואנחנו חיים באושר ולא בעושר בבקתה קטנה למרגלות ההרים. אני עושה לו קפה שחור והוא שוחט לי תרנגולת, ואני כל היום צופה בסרט ערבי, וכיף לי שאין לי שאיפות בחיים.
הדעה הרווחת בקרב המקומיים, לעומת זאת, היא שאותם גברברים מפתים נשים עירוניות ומשכילות לבוא לחיות איתם בכפר, ואז כולאים אותן בבית לתמיד. שטויות, גם ככה אני לא יוצאת מהדירה בתל אביב.
לחץ הזמנים וריבוי האתרים אילץ אותנו לעזוב את העיר אחרי יומיים. מרקש היתה בשבילי כמו מאהב לטיני שהבטיח שיאהב אותי לנצח והסתלק במפתיע. אז מרקש, רק שתדעי, אני מתכוונת לחזור. זאת הפעם הראשונה בחיי שממש הרגשתי כמו נסיכה בסרט, ולא כי איזה ערס ניסה להתחיל איתי וצעק לי, "נסיכה, צאי מהסרט".
• • •
למרות שרבאט היא הבירה, קזבלנקה היא העיר הגדולה ביותר במדינה, ובה נמצא מרכז הכלכלה הארצי. שם גם נמצא מסגד "חסן השני", השלישי בגודלו בעולם המוסלמי אחרי אתרי התפילה המפורסמים במכה ובמדינה. מדובר במבנה עצום בגודלו ושובה את העין, מלא עיטורים, מוזאיקות ופסיפסים בגוני ירוק וכחול. לא יודעת, לא נפלתי. כלום לעומת בית הכנסת בחדרה.
העיר שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, והכניסה אליה עוברת דרך שדרת ווילות ארוכה. הארכיטקטורה בה מעניינת ובסגנון "אר־דקו", עיטורים גיאומטריים ששאובים ממגוון סגנונות. בקיצור, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם.
בין כל המבנים ההיסטוריים, זה שהכי צד את עיניי היה הקניון, שנחשב לגדול ביותר באפריקה. אחרי עשרה ימים של נוף מתחלף שכלל מדבר, ארמונות, בתי כנסת, מסגדים וקסבות, אני חייבת רגע אחד לבזבז כסף בחנות שלא עשויה טיט.
תראו איך יפה לי לבן. טקס מסורתי לרווקות בפס
התחנה האחרונה שלי היא רבאט, העיר שבה התחתנו סבתי וסבי מצד אמי. ברבאט נמצא הארמון הרשמי והכי גדול של המלך. אם אמרנו ש־30 אחוז מתושבי מרוקו מובטלים, אז 70 האחוז הנותרים מועסקים כשומרים בארמון הזה. כל כמה מטרים ממוקמת עמדת שמירה מאוישת בארבעה גברים, שלבושים כמו גנבים מעלי באבא.
כשניסיתי להתקרב כדי לצלם, הם הדפו אותי בעדינות עשרה מטרים מהשער. אז הורדתי חולצה ונשארתי רק בגופייה וזה עשה להם משהו. הם הדפו אותי עד קזבלנקה. המלך הנוכחי הוא מוחמד השישי, בשנות החמישים לחייו, נשוי לג'ינג'ית שטוענים ששורשיה בכלל יהודיים (יהודים טוענים, כן?). למרות שהוא מסתפק באישה אחת, הוא מבזבז כאילו יש לו הרמון.
מוחמד השישי הוא בנו של חסן השני, ולבנו גם קוראים חסן. הלכו על גיוון. מהארמון של המלך, אחד מתוך כמה רק ברבאט, עברנו לאיפה שכולנו בסוף ניפגש: קבר של מלך אחר. נחשו איזה? אני אחסוך לכם. מוחמד החמישי.
כמו שהמלכים במרוקו לא מתקמצנים על הארמונות שלהם, אז עוד פחות על המוות. זה לא קבר, אלא מיצג אמנות אימתני. בשלב הזה חיפשתי קצת שקט לעשות מדיטציה ולהתחבר לשורשים, אז ניגשתי לי קצת הצידה להתבונן בזוגות צעירים מקומיים שאוהבים ממש כמו בתל אביב, עם חיבוקים, החזקת ידיים ושילובי צבעים מזעזעים בבגדים. בזמן שהשקפתי על היאכטות שעוגנות בנמל העיר וניסיתי לדמיין אם בטיילת שמולי הכירו סבתי וסבי, פיספסתי את הקבוצה.
לרגע אחד הייתי ממש אבודה. שעת בין ערביים, עוד שנייה חושך, ואני לבד בעיר מוסלמית זרה, ללא טלפון נייד, בפעם היחידה שהשארתי את התיק באוטובוס. תודה מרפי. עצמתי את העיניים והתפללתי לסבא שלי שיבואו לקחת אותי חזרה. אמנם טיול שורשים, אבל לא התכוונתי להשתקע עד כדי כך. איך שסיימתי שמעתי את הנהג קורא בשמי.
תודה סבא, יצאת מלך.
• • •
מרבאט השלמנו את הסיבוב המעגלי וחזרנו לטנג'יר. אלה היו עשרה ימים של נוף משתנה, של אותנטיות ואקזוטיות, של פאר ושמחה מול עצבות ועוני, של בורקות מול נערות במיני ושל עוד המון מקומות שקצרה הכתבה מלהכיל. למשל, עיר הנופש אגדיר, שמזכירה את אילת, והעיר וואזרזארת, שבה צולמו עשרות סרטים הוליוודיים ("עשרת הדיברות" ו"גלדיאטור", למשל) על רקע בתים עשויים טיט ועצי דקל.
מרוקו לא היתה בשבילי רק המקום הכי ססגוני שביקרתי בו, אלא גם הפעם הראשונה שבאמת עשיתי שלום עם השורשים שלי. עם המסורת הקולנית שמלאה בשמחת חיים, ריבים, התפייסויות וחוזר חלילה, עם כמויות האוכל שלא נגמרות ("זה לא בזבוז, זה שפע"), עם החוטים האדומים, הקמעות ודליי המים ששופכים אחרי מי שיוצא מהבית ועם סבתא שהיא אלופת הקולולו. כי משפחה עושים ברעש או שלא עושים בכלל.
odeliayakir@gmail.com------------------------------------------
הכותבת היתה אורחת "דיסקברי". החל מאפריל תפעיל החברה טיסות לקזבלנקה ובחזרה עם עצירת ביניים בכרתים (והמשך באותו מטוס). טיול ראשון ייצא ב-11 באפריל למשך 8 ימים. לקראת ל"ג בעומר מוצעת נסיעה מיוחדת, שבה יוכלו הטסים להשתתף בהילולה ליד קבר רבי דוד בן דיוואן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו