ב-10 ביולי 1941, ביידוובנה שבמחוז לומז'ה בצפון-מזרח פולין, הובלו 1,600 מיהודי העיירה אל האסם של תושב המקום ברוניסלב שלשינסקי. לאחר שנדחסו פנימה וננעלו, הוצת האסם במהירות וכל היהודים נספו. אלו עובדות שעליהן כמעט אין ויכוח. גם תושביה הפולנים של יידוובנה זוכרים את יום הקיץ ההוא, ואת זעקות "שמע ישראל" שנשמעו למרחוק – עד לשדות החיטה שבפאתי העיירה. היהודים היו מחצית מאוכלוסיית יידוובנה ובאחת – הם נעלמו מהנוף שבו חיו במשך מאות שנים.
כששואלים את הידוובנאים הפולנים מי הוביל את היהודים למותם; מי היו אלה שריכזו זקנים, נשים ותינוקות בכיכר השוק, הכריחו אותם לקרצף את אבני הכיכר ולשאת את ראשו הכרות של פסל לנין; מי זירזו אותם במלקות אל תוך האסם; מי היו האנשים שהציתו את המבנה על אלפי היהודים שבו; התשובה הנפוצה גם כיום היא - הגרמנים. אלא שהעדויות האמינות מוכיחות אחרת. הן מגלות שהיו אלה רבים מתושביה הפולנים של יידוובנה. הם אלה שגילו יוזמה, עקרו את היהודים מבתיהם והיו אחראים על הטבח והביזה שלאחריו. הן מוכיחות כי מי שהיו שכנים, הפכו בבוקר אחד לרוצחים.
הטבח ביידוובנה היה סוד היסטורי כמוס במשך שישה עשורים, עד שב-2001 ראה אור "שכנים", ספרו של ההיסטוריון יאן טומאש גרוס, שחשף את סיפור המעשה ואת מעורבותם העיקרית של הפולנים ברצח. גרוס פתח תיבת פנדורה, שעוצמת תכולתה התחדדה, וביתר שאת, לאחר יציאת ספרה של אנה ביקונט, "אנחנו מיידוובנה – הפשע וההשתקה". ספרה של ביקונט ראה אור בפולנית ארבע שנים לאחר גרוס, ולאחרונה יצא בתרגום עברי שהשלים עבורנו את התצרף המחקרי לגבי נקודת הציון הפרטיקולרית של יידוובנה בתוך מכלול נרטיב השואה.
ביקונט - עיתונאית מוערכת בעיתון הפולני "גזטה ויברוצ'ה" וסופרת שחתומה על הביוגרפיה "שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה" - יצאה לשטח ביידוובנה מיד לאחר שספרו של גרוס ראה אור. היא ביצעה אקט-ממשיך (פולו) עיתונאי-ספרותי - מלאכה מנומקת, מפורטת, חרוצה וחשובה. ביקונט לא חיפשה "להביא את הסיפור" מתוך אינסטינקט עיתונאי, אלא הגיעה ליידוובנה כדי לחקור ולהעמיק, לאסוף את העדויות כולן, זניחות ומרכזיות, כדי להפיג אחת ולתמיד את ערפל ההשתקה סביב בוקר ה-10 ביולי 41'.
אלא שככל שמלאכתה של ביקונט הופכת בספרה ליסודית ולאמיצה יותר, וככל שהיא מכתתת רגליה בין בתי הרוצחים שנותרו ביידוובנה לבין יהודים מהעיירה שחמקו מגורל האסם ופזורים ברחבי העולם - כך מתעקש הערפל לרדת ולמסך את האמת. זה מתחיל כבר בפתח מסעה, בקיץ 2000, במשרדה במערכת ה"גזטה", כשהעורך הראשי של העיתון מפגיש אותה עם טדאוש ש', אדם שטוען שהגיע ליידוובנה בבוקר ה-10 ביולי לביקור אצל רופא שיניים ומבקש להפריך את "השקר" – ונמשך לאורך עשרות ומאות ביקורים בייידוובנה ובסביבתה – בעיירות ווסנוש ורדז'ילוב – שביקונט מגלה שאף הן טבחו ביהודיהן, ושהיו למעשה "קדימון" מזוויע.
במפגש שערכה ביקונט במשכנות שאננים בירושלים לפני כחודשיים, סיפרה כי הראיונות שערכה עם "הרוצחים" – תושבי יידוובנה המבוגרים שלקחו חלק בטבח – היו קלים לאין שיעור מאשר המפגש עם "האנשים הטובים", שהסתירו בבתיהם יהודים ושמרו על מעשיהם בסוד במשך שנים רבות. המצילים הללו המשיכו לגור בסביבה האנטישמית שבה סיוע ליהודי הוא בגדר חטא ושבה דרשת יום א' בכנסיה הקתולית היא לא פעם תירוץ להסתה פרועה נגד היהודים, גם אם אינם עוד בסביבה.
הכמוסה האנושית הבלתי אפשרית של יידוובנה נחשפת בספר עקב בצד אגודל: מצד אחד האחים הרוצחים לאודנסקי - ביקונט מתארחת בווילה המטופחת שלהם בלב העיר ושומעת את האח הבכור, קז'מייז', אומר: "היהודים ביידוובנה, בין אם נשרפו חיים ובין אם לא, גורלם נחרץ מראש... בסך הכול מריבה קטנה של יהודים ופולנים ואף אחד לא מוחל?"; ומצד אחר, קשישטוף גודלובסקי, ראש העיר יידוובנה, שנלחם על אזכור הטבח באנדרטה ליד מקום הרצח ומוצא עצמו מול אופוזיציה אנטישמית שגורמת, לבסוף, לכך שהוא מהגר מפולין לארה"ב. הדיכוטומיות בין הדמויות מתחדדת ככל שהקריאה נמשכת – עשרות אנשים משני עברי המתרס המוסרי.
ביקונט חופרת בעבר אבל מוצאת את פגעי ההווה. היא פוגשת בפולין של המילניום החדש – זו שבוחרת להאדיר את "נרטיב ההצלה" של אלפי חסידי אומות העולם שפעלו בה ומקימה מוזיאון חדש עבור נרטיב הזה. זו פולין הכפרית שמחוץ למטרופולינים המתפתחים, שבהם האנטישמיות גלויה ושורשית. זו המדינה שבה הנשיא המכהן אנדז'יי דודה הבטיח לאחר ניצחונו בבחירות "אסטרטגיה חדשה במדיניות ההיסטורית". במרכזה האסטרטגיה הזו עמד, בין השאר, מסע התקפה נגד ספרו של גרוס.
.jpg)
כריכת הספר (הוצאת כרמל)
הפרוזה העיתונאית של ביקונט מדויקת. מבנה הספר בהיר, מתוחכם ונגיש: חלקו רשימות יומניות קצרות שביקונט רשמה בפנקסה, חלקו האחר מונוגרפיות מדודות של דמויות מפתח בסיפור מתוך עדותן הישירה. בלתי נשכח, לדוגמה, הוא סיפורו של אביגדור ניילביצקי (לימים כוכב), שנמלט מאסם המוות אל שדה השיפון – ומשם התגלגל להישרדות אודיסאית שכללה נדודים בין כפרים, התחזות לנוצרי ומסתור בביצות במשך לילות ארוכים.
עוד יותר פוער-פה הוא סיפורם של בני הזוג רמוטובסקי – חסיד אומות העולם סטניסלב שהציל את הנערה רחלה פינקלשטיין ונשא אותה לאישה לאחר שהתנצרה. הזוג המשיך להתגורר ביידוובנה, למרות איבת השכנים; מצפונו הנדיר ואומץ ליבו של רמוטובסקי איפשר זאת. ויש גם את סיפורה של אנטונינה ויז'יקובסקה, שיחד עם בעלה בנתה מחבוא מאולתר לשבעה יהודים למשך שנתיים וחצי. במשך עשורים רבים היתה אנטונינה יעד להתקפות ואיומים; מהמתנות שקיבלה כהוקרה על מעשיה מיהודים מיהרה להיפטר בלחץ משפחתה.
ביקונט מגיעה לכל יעד, נלחמת בזמן שאוזל ובימיהם הספורים של העדים – ועוד יותר בקשר השתיקה ארוך השנים . היא נתקלת בדלתות נעולות ובשיחות טלפון לקוניות שמסתיימות במהרה בטריקת שפופרת, אך היא גם מצליחה לדובב בניסיון ובתחכום אנשים ששתקו במשך שישים שנה, ולהבין מהם – גם אם בין השורות – מה אירע באותו בוקר ביידוובנה.
זהו ספר עיון חשוב מאין-כמותו, והוא דוגמה ליושרה מחקרית. אך חשיבותו אינה מסתכמת בתוכנו, אלא זולגת הלאה אל מה שמרחף כרוח רפאים מחוץ לדפיו: אינספור מעשי הרצח והטבח שהתחוללו במרחבי פולין ובאירופה כולה בזמן השואה, ושבאלמוניותם לא זכו למחקר מדוקדק ומסור מסוג זה.
אנחנו מיידוובנה – הפשע וההשתקה / אנה ביקונט
מפולנית: עילי הלפרן; כרמל, 577 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
