חוה אלברשטיין היא תופעת טבע. בת 70 שממשיכה להיות פעילה במלוא המרץ ולא מפסיקה להתחדש.
תחשבו מה היא עשתה רק מאז גיל הפרישה הרשמי לנשים עובדות. ב־2010 כבר היו מאחוריה כ־60 אלבומים(!), ומאז היא הוציאה עוד חמישה אלבומים חדשים, שני אוספים כפולים, הופיעה עשרות פעמים ושיתפה פעולה עם מוסיקאים כמו שלומי שבן, אהובה עוזרי ושאנן סטריט. היא עובדת עם מוסיקאי רוק, ג'אז, בלוז ומוסיקה אלקטרונית, שרה בהופעה קטע קלאסי ("סרנדה" של שוברט), נואמת ביידיש עם קבלת פרס על פעילותה בנושא, כותבת ומלחינה בעצמה - ובתוך כל המגוון הגדול הזה היא תמיד נשמעת היא. לא מאבדת את ייחודה ואת זהותה העצמאית.
שלוש שנים אחרי שהוציאה את האלבום "ואיך אצלך" - שהפתיע בהפקה אלקטרונית־אקוסטית של תמיר מוסקט, ורק שנה אחרי שהוציאה את האלבום "סרנדה" הפולקי־אקוסטי, היא מפתיעה עכשיו באלבום חדש, "בוא המורה", שיש בו הרבה בלוז. לא בהכרח במבנה המוסיקלי, אלא בהרגשה.
את העיבודים המוסיקליים יצרה אלברשטיין באווירה של להקת חברים. היא עשתה זאת עם שותפים ותיקים שלה: נגן הגיטרה ערן וייץ ונגן הבס והגיטרה עובד אפרת. השניים גם אחראים להפקה המוסיקלית ולשילוב של נגנים נוספים: אבי אגבבה בכלי נשיפה, עדן ליברמן בקלידים, ימי ויסלר אורח במפוחית. אפילו איש הסאונד יואב שדמה מופיע על עטיפת האלבום כחבר בלהקה.
לכל הלחנים אחראי ערן וייץ, והמילים הן קצת של חוה עצמה ובעיקר של שירי משוררים. אני נזכר במשפט שאמרה לי חוה לפני 20 שנה: "דווקא בשירים שאני לא כותבת אני מרגישה חופשייה יותר לשיר על עצמי". היא שרה "מה קיבלתי מאמי, המזג הגועש ולזעוק מכאב ולשתוק מאש... ועוד ירשתי מאמי עשירות רבה, שיר ליום הזה, שיר ליום הבא" ("הירושה" של יהודה קרני). או "הקיץ הבוער הוא אבי, ואמי סתיו הגווע בבשמים, סבי - החורף השומר אביבים ואני - אביב ממטיר גשמים" (הקיץ הבוער" של אביגדור המאירי). שיר הנושא הוא בלוז של ממש למילים של אנדה עמיר "כי זאב עם לעם אדם לאדם, עמית לרעהו בור שחת כורה - בוא המורה".
רק לשיר אחד כתבה חוה מילים: "גם הלילה אשאר ערה, שוכבת לצידך, ושוב אתה תיסע לארץ רחוקה... לאן לאן אתה מפליג מכאן, חזור מהר חזור בזמן". כשהיא שרה את זה, המחשבות נודדות אל בן זוגה של חוה, נדב לויתן, שנפטר ב־2010. נדמה לי שהיא מצאה דרך נפלאה להתמודד עם הכאב ועם הזיכרונות.