כדור הארץ התאמץ להחזיק בנו – הרגשנו את כוח המשיכה שלו בעצמות ובטלטולי הספינה הרועדת – אבל המשכנו לטפס בעקשנות והכוכב הלך ונסוג. ואז מגיע הרגע שבו פני השטח מתעקלים לתוך עצמם והאופק מתקמר לקשת ואפשר לראות שהעולם באמת עגול, ולמרות שידענו שזה הולך לקרות, בכל זאת זה נראה כמו תעלול הקסמים הכי גדול ומדהים שיש.
עכשיו יכולנו לראות איך כתמי הלובן בקטבים מתפשטים אל הפס הצבעוני שבאמצע. פה ושם הבזיקו על פני העולם ניצוצות קטנים של פיצוצים וקרבות קרני הלם.
הילדה מולי לחשה, "איזה יופי," בקול קצת חנוק.
היא נצמדה כמה שיותר לחלון. הספינה הואילה בטובה להפסיק לייעץ לכולנו לדמיין שאנחנו נרגעים במישור שטוף שמש, ודממה מוזרה השתררה. אני לא חושבת שעניתי, רק השקפתי אל כדור הארץ שהלך והתכווץ מאחורינו.
ואז היא הוסיפה בהרהור, "שכחתי את המזוודה שלי."
נחרדתי לגמרי. "מה?" קראתי. "אוי ואבוי!" וממש עמדתי לקום מהמושב כאילו אוכל לרוץ בחזרה לכדור הארץ להביא לה אותה.
היא נראתה הרבה פחות מודאגת ממני. "מילא. היו בה רק בגדים."
"אבל – מה, אין לך כלום?"
היא הסתכלה עלי בזעף. "הכול קרה בבת אחת," אמרה. "העיקר שלא שכחתי שום דבר חשוב." ואז ראיתי תרמיל גדול זרוק על המושב לידה, חצי פתוח, והדברים בתוכו עוד שנייה נופלים החוצה. היא התחילה להוציא דברים ולשים אותם על השולחן בינינו.
"זה כל מה שיש לך בעולם?"
היא משכה בכתפיה בצורה מאוד יסודית, משיכת כתפיים שהתמשכה עד קצות אצבעותיה וטיפסה לתוך שערה. "אנחנו כבר לא בעולם."
כריכת הספר (הוצאת עוץ)
היו לה: טאבלט חבוט, פחות או יותר הדבר היחיד שברור למה צריך אותו. פקעת של חוט. זכוכית מגדלת. כוכב מתַיל מוזהב שנראה כמו קישוט של עץ חג מולד. מפוחית. צעיף משי מרובע. סליל גדול של סרט הדבקה. בקבוקון כסף עגול. כרית טלאים קטנה, שאולי היתה פעם אדומה כהה אבל עם הזמן נעשתה אפורה ובלויה. פסלון עץ קטן של חתול. והרבה אבנים, כמה מהן עם חורים.
"יש לך אבנים," ציינתי. "בתיק. שאת לוקחת לחלל החיצון. אבנים. אבל לא בגדים או מברשת שיניים."
היא הסתכלה עלי בשיא הטבעיות, כאילו זה מה שכולם לוקחים.
נופפתי קלות ביד ואמרתי, "את יכולה להשתמש בדברים שלי."
היא נראתה מופתעת וקצת משועשעת. "נחמד מצדך. את אפילו עוד לא יודעת איך קוראים לי."
"אה," אמרתי, קצת נבוכה מהקטע. "נו."
"אני ג'וֹזֶפִין גֶ'רוֹם. קחי עוגיית ג'ינג'ר."
היא נענעה חפיסה מולי. טוב, זה עוד משהו שהבנתי מה הטעם להביא אותו. "אליס," אמרתי.
אבל כשהסתכלתי עליה חשבתי שכל הבגדים שלי יהיו גדולים עליה. היא היתה קטנה ושחורה ודקיקה עם סנטר מחודד ומצח רחב ובולט. השיער שלה נראה כמו עננת נפץ והודק לראשה בסיכות, ועיניה הגדולות והפעורות שיוו לה מראה קצת המום כל הזמן. אם כי, עלה בדעתי, יכול להיות שהיא באמת היתה בהלם באותו רגע.
"מה קרה?" שאלתי אותה. "למה הגעתם באיחור? ואת אנגלייה – למה לא היית על אותה טיסה כמונו?"
ג'וזפין השחילה אצבע דרך חור באחת האבנים. "היינו אמורים לעלות עליה, אבל, אה, כמה קרני הלם פגעו אתמול בלונדון. הכול שותק."
"בלונדון?" שאלתי, המומה וכועסת שאף אחד לא סיפר לנו. המורורים עשו הרבה דברים, אבל פגיעות ישירות בערים גדולות לא היו נפוצות במיוחד. הקטע שלהם היה יותר להקפיא הכול ולכסח את הצורה של כל מי שניסה להפריע להם.
ג'וזפין הנהנה בפרצוף רציני ולפתה את האבן חזק יותר. "הם היו יכולים לשטח את כל העיר אם הם היו רוצים, אבל כנראה הם רק רצו שכולם יעזבו. ואנחנו באמת עוזבים."
שתקתי. רק אז קלטתי לראשונה שבקצב הזה כנראה לא יישאר כלום מבריטניה עד שאחזור לכדור הארץ, אם זה בכלל יקרה.
"אז הטיסה שיצאה מבלגיה סטתה מהמסלול שלה ואספה אותנו. לא משנה, בסוף הגענו. ויהיו שם מברשות שיניים," הוסיפה בקול מרגיע. "הם הרי לא יצפו מאתנו להשתמש באותה מברשת שנים על גבי שנים, נכון?"
בשלב הזה השיחה נקטעה בגלל הדגמה מה אנחנו אמורים לעשות במקרה שהחללית תיקלע למתקפה או תאונה (למרות שהתשובה האמיתית היתה: למות). ואז עבר איש עם רשימה כדי לוודא שהם לקחו את כל האנשים הנכונים, למרות שהיה קצת מאוחר לעשות משהו בקשר לזה אם לא.
"אליס דר," אמרתי אחרי שג'וזפין ציינה את שמה.
איש הצוות נשא מבט לאט מהטאבלט שלו והסתכל עלי. הוא נראה מפקפק. "אליסטר...?"
"אליס. דר!" אמרתי, בקול קצת רם אולי. נכון שפעם הכרתי בן שקראו לו לורן, כך שהכול אפשרי, אבל אני ממש לא נראית כאילו השם שלי אליסטר. לבשתי חצאית וחוץ מהפסים הוורודים בשיער גם שמתי קצת נצנצים.
וחוץ מזה אני מדברת תמיד מאוד ברור, כך שזה קורה כל הזמן רק כי אנשים לא מקשיבים.
כמה אנשים הסתובבו להסתכל עלינו, ואיש הצוות עשה פרצוף ועבר הלאה מהר.
"נראה לי שהפחדת אותו," גיחכה ג'וזפין, ורכנה קדימה לבחון אותי בלי בושה בצורה שיש שהיו מגדירים קצת לא מנומסת. "דר, הא," אמרה. "יש קשר...?"
חשבתי, יש לי שנייה להגיד לא ולהמציא לעצמי זהות חדשה ואז אולי לא אצטרך לסבול מכל הקטע של היא-חושבת-את-עצמה-בגלל-אמא-שלה, אבל הבנתי שבעצם אין לי שנייה, כי ג'וזפין ישר אמרה, "אוווו..." ונשענה אחורה בעיניים פעורות יותר מתמיד. היא שאלה בקול שקט יותר, "ואיך ההרגשה?"
נאנחתי. "אין הרגשה," אמרתי. "לא ראיתי אותה יותר משנה."
"אבל בגלל זה את כאן," המשיכה בלי להרפות. "זה ייפגע במורל אם אנשים ישמעו שהמורורים חיסלו אותך. זה יהרוס את כל הקטע של הכרזה."
"כן, טוב," אמרתי קצת ברוגז. "למה את פה?"
"אה..." ג'וזפין נשכה שפתיים. "אני כאילו... טוב, היתה מין בחינה, ו... זה לא כאילו אמרו לנו בשביל מה אנחנו נבחנים, אבל..."
הסתכלנו אחת על השנייה במין חיוך ערמומי כזה, וידעתי ששתינו חושבות שכל מי שנמצא בחללית הזאת הגיע מסיבה קצת לא הוגנת, ולא משנה אם זה בגלל הצלחה בבחינה או אמא מפורסמת או אפילו סתם הגרלה אקראית (כי היו גם כאלה). אבל זה לא ממש היה בשליטתנו. היינו בנות שתים-עשרה.
"זה נכון שאמא שלך ראתה מורור?" שאלה ג'וזפין, כי חוץ מכמה זרועות תמנון חרוכות שחולצו משרידים במינסוטה, וכמה חתיכות שאולי שייכות לראש שהתגלו צפות באוקיינוס השקט, אף אחד עד אז עוד לא ראה מורור. לא היתה להם בעיה להישאר בלתי נראים אפילו אחרי המוות.
"לא. היא כאילו... קולטת אותם. את יודעת, זה היה בחדשות. לפעמים היא אומרת שהיא כמעט יכולה לראות את החלליות שלהם, כאילו היא שוכחת שהן בלתי נראות, אבל היא לא יודעת איך הם נראים או משהו כזה."
"זה מה שחשבתי," אמרה ג'וזפין. היא הניחה את האבן שלה, בחנה רגע את אוסף החפצים שלה שעל השולחן, ונענעה אצבעות באוויר בפיזור דעת. אחר כך הרימה את הבקבוק. "נגיד שזאת חללית מורורית, אוקיי? מגן הבלתי נראות מסיט את האור מסביבה." היא העבירה אצבע על המשטח הכסוף. "אבל אולי חלק בכל זאת מתפזר. אולי אמא שלך רגישה לאורך גל מסוים שרוב האנשים לא קולטים בצורה מודעת."
חשבתי על מה שהיא אמרה. רוב האנשים – כולל אמא בעצמה, האמת – חושבים שהיכולת המיוחדת שלה לאתר מורורים היא סוג של קסם. לא אמרתי את זה אף פעם בקול, אבל ביני לביני תמיד חשבתי שזה בטח סתם מזל. מצא חן בעיני לחשוב שאולי זה בעצם מין משהו מדעי. ככה יש יותר סיכוי שזה ימשיך לעבוד.
"מה יש בבקבוק?" שאלתי.
היא טמנה את הבקבוק חזרה בתיק וענתה, "בושם."
תהיתי למה למישהי שבבירור לא אכפת לה מבגדים יהיה אכפת מבושם, אבל לא לחצתי. אולי זה היה של אמא שלה או משהו.
היא בחנה אותי שוב, ושוב חייכה. "את אוהבת ורוד, הא?"
"כן," אמרתי, קצת בהתרסה כי היתה לי הרגשה שאולי היא צוחקת עלי.
היא הרימה ידיים להראות שאין לה כוונה רעה. "מה את רוצה לעשות כשתגדלי?"
בהיתי בה. ממה שאמרה על אורכי גל והבחינות שעברה קיבלתי רושם שהיא כנראה די חכמה, חוץ ממה שקשור למזוודות. כך שזה היה דבר ממש מוזר לשאול. "אני אהיה בצבא," אמרתי בקול נטול רגש.
"אני רוצה להיות ארכיאולוגית," אמרה ג'וזפין בחולמניות, וסידרה את האבנים שלה בדוגמה חדשה. "ומלחינה. ואמא."
"למה את מדברת ככה?" שאלתי, מבולבלת.
"למה לא?"
שילבתי זרועות. "טוב, נראה לי שיכול להיות שתוכלי לכתוב קצת מוזיקה, אם את רוצה. בזמנך הפנוי. ואולי תוכלי ללדת ילד. בזמנך הפנוי. אבל אין סיכוי שתהיי ארכיאולוגית. את הולכת להיות בצה”ח כמו כולם פה על הספינה. לא סיפרו לך את זה?"
ידיה של ג'וזפין קפאו על החפצים וכמה שניות היא לא הסתכלה עלי. אחר כך היא הרימה ראש וחייכה שוב, אבל בצורה קצת יותר מורכבת. "את טיפוס די פסימי, נכון?" ציינה.
"אני לא פסימית," אמרתי. "אני מציאותית."
"המלחמה לא יכולה להימשך לעד."
"אבל תראי," אמרתי. "אנחנו בנות שתים-עשרה. שולחים אותנו למאדים, ושם נעבור הכשרה צבאית. לא נוכל להתחיל להילחם עד שנגיע לגיל שש-עשרה בערך. אז די ברור שבחכ"א חושבים שהמלחמה תימשך לפחות עוד ארבע שנים וגם אחר כך! כי אחרת זה לא היה שווה להם! והיא כבר נמשכת מיליון שנה ולא רואים את הסוף – ובטח אין סימנים שאנחנו הולכים לנצח – "
"חמש-עשרה שנים."
"כל החיים."
"בכל זאת. היא חייבת להיגמר מתישהו. מלחמות נגמרות. לכל דבר יש סוף," אמרה ג'וזפין בהתקף פילוסופיה מפתיע, וכרסמה עוד עוגיית ג'ינג'ר.
"כן. גם לציביליזציה האנושית," אמרתי.
היא שוב השתתקה, הרכינה ראש מעל החפצים שלה ושאלה, "את באמת חושבת שזה מה שיקרה?"
הקול שלה היה מאוד רגוע ונייטרלי, כאילו היא שואלת סתם מתוך סקרנות, ורק בשלב הזה, כנראה קצת באיחור, קלטתי שאני ממש עושה לה רע. "לא," אמרתי, בניסיון להישמע פחות... מדכאת. הרגשתי פתאום עייפות גדולה, ושוב הצצתי החוצה מהחלון. "אני פשוט חושבת שזה יימשך ככה עוד הרבה, הרבה זמן."
"המממ," מלמלה ג'וזפין. היא העלתה ספר על הטאבלט שלה והשתרעה על המושב-מיטה עם כרית הטלאים מתחת ללחי.
אמא צדקה. עכשיו יכולנו לראות את רשת מגני האור שעוטפת את כדור הארץ. מהצד החיצוני לוחות השיקוף זהרו בעוצמה והקרינו את החום בחזרה אל השמש. הם היו כה רבים שנראה כאילו כדור הארץ עטוף ברשת קורי עכביש נוצצת. אבל פה ושם נפערו בה חורים גדולים, ואני חייכתי לעצמי ותהיתי אם החור ברשת שדרכו עברנו היה מאלה שאמא עשתה.
"בקשר לאמא שלך," מלמלה ג'וזפין מצדו השני של השולחן. "לא נראה לי שאת צריכה לדאוג שיציקו לך כאן."
"לא אמרתי שאני דואגת!"
"טוב, אם היית דואגת," אמרה ג'וזפין בסבלנות, "את לא הולכת להיות האח"מית היחידה פה. אם את כאן, כנראה כל חברי הנהלת הברית שלחו את הילדים שלהם."
"אה," אמרתי, בבת אחת רווח לי מאוד וגם הרגשתי קצת טיפשה. "נשמע הגיוני." חשבתי על זה עוד קצת. "תודה."
"שורדים על מאדים" מאת סופיה מקדוגל רואה אור בימים אלה בהוצאת עוץ; תרגום מאנגלית: נעה שביט
כתובת אתר ההוצאה: