בחנו את עצמכם: כמה אתם מכירים את סטיבן ספילברג - חידון טריוויה מיוחד
בקצת פחות מחמישים שנות קריירה, סטיבן ספילברג ביים שלושים סרטים (והפיק מאות נוספים), זכה בשני אוסקרים (ובעוד אינספור פרסים יוקרתיים אחרים), וצבר יותר מ־3.5 מיליארד דולר בחשבון הבנק שלו. על הדרך, הוא גם הפך לבמאי הקולנוע המצליח והמשפיע ביותר בדורנו, הותיר חותם אסתטי־אמוציונלי שלא יימחה בימי חיינו (או בימי נכדינו), וסיפק למין האנושי מגוון רחב של רגעים קולנועיים איקוניים, מלהיבים ומרגשים.
נכון, ליום ההולדת השבעים שלו, שיחול ביום ראשון, הוא מגיע במצב לא אופטימלי. בשנים האחרונות אחוזי ההצלחה שלו קצת פחות מרשימים מבעבר. סרטו האחרון, "העי"ג", שהתבסס על ספר הילדים האהוב של רואלד דאל, התקבל באופן פושר בידי המבקרים והיה לאחד הכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר שחווה מעולם. גם "טינטין" - פרויקט האנימציה השאפתני שיצר עם הבמאי פיטר ג'קסון על פי חוברות הקומיקס הקלאסיות של הרז'ה - לא היה רווחי מספיק כדי להצדיק את הפקתם של שני סרטי ההמשך שתוכננו לו.
יתר על כן, הבלוקבאסטרים שהפיק בעשור האחרון - חבורה לא מכובדת במיוחד שכוללת את סרטי ה"רובוטריקים" של מייקל ביי ואת להיט הענק "עולם היורה" - רחוקים שנות אור מהסרטים שבהם קשר את שמו ואת המוניטין שלו בעבר.
ובכל זאת, לאן שלא תסתכלו, עדיין תמצאו את ספילברג. בלעדיו לא היינו מקבלים את ג'יי.ג'יי אברמס, שמיצב את עצמו במהלך העשור האחרון כשיבוט פחות מוכשר שלו (ושהחזיר עטרה ליושנה לסידרת "מלחמת הכוכבים" בשנה שעברה). לא היינו מקבלים את סידרת הטלוויזיה המדוברת "Stranger Things", שמבוססת באופן רופף על סרטים שספילברג ביים והפיק בשנות השמונים (כמו "הגוניס", למשל). לא היינו מקבלים את סרט המד"ב המצליח "המפגש", שמוקרן בימים אלה בהצלחה רבה (וששואב את השראתו הישירה מ"מפגשים מהסוג השלישי"). וכמובן לא היינו מקבלים את "אבוללה", להיט הילדים המקומי של יונתן גבע מהשנה שעברה, שהוא כל כולו מחווה ירושלמית ל"אי.טי".
תוסיפו לאלה את הסרטים שספילברג ביים מאז תחילת העשור - דרמות היסטוריות מוקפדות, מושקעות וקלאסיות במהותן, כמו "סוס מלחמה", "לינקולן" ו"גשר המרגלים" - ותקבלו במאי שעדיין רחוק מלומר את המילה האחרונה. גם היום הוא חושב על הסיפור הבא שהוא רוצה לספר. ואם תשאלו אותי, לא מן הנמנע שהשיא היצירתי שלו עוד לפניו.
אחרי התלבטויות קשות, בחרנו רשימה של עשרת הסרטים המשפיעים ביותר, המשמעותיים ביותר, וכנראה שגם הטובים ביותר שביים ספילברג במהלך הקריירה הארוכה והמפוארת שלו. הבחירה לא היתה פשוטה. למעשה, אם הייתי נדרש למשימה הלא פשוטה הזאת בשבוע הבא, סביר להניח שהרשימה היתה מעט שונה.

"אינדיאנה ג'ונס". סיוטים לכל החיים
1. "שודדי התיבה האבודה" (1981)
אחרי הכישלון הצורב של "1941" - פארסה מלחמתית כאוטית, רועשת ולא מצחיקה במיוחד, שעלתה הון תועפות וכשלה לחלוטין בקופות - החליט ספילברג לאחד כוחות עם חברו הטוב ג'ורג' לוקאס ולברוא גיבור קולנועי חדש, שיתחרה בג'יימס בונד.
בהשראת סרטי ההרפתקאות הזולים והטראשיים שעליהם גדלו, השניים טוו עלילת הרפתקאות נוסטלגית, סוחפת ובלתי ניתנת לעצירה, שהציבה את הארכיאולוג הנועז אינדיאנה ג'ונס מול הנאצים, ושלחה אותו למרדף מסחרר וחוצה יבשות אחרי התיבה האבודה.
גם ממרחק השנים, קשה לחשוב על בלוקבאסטר שעושה עבודה טובה יותר מהסרט הזה. סצנת הפתיחה עם הפסל המוזהב והאבן הענקית שמתגלגלת במנהרה; סצנת הקרב בבאר בנפאל; סצנת הנחשים ב"באר הנשמות"; הסצנה סביב המטוס הנאצי; הסצנה עם הסוס והמשאית; וכמובן, סצנת הסיום ממיסת הפרצופים, שסיפקה למיליוני ילדים סיוטים לכל החיים.
על אלה צריך להוסיף את נעימת הנושא של ג'ון וויליאמס, את קארן אלן, בתור אהובתו הקשוחה של אינדי, ואת הריסון פורד הצעיר והנמרץ בתפקיד הראשי - ומקבלים מאסטרפיס על־זמני, שפשוט מסרב להתיישן.

"מלתעות". מותחן אימה מצמרר, שלא היה מבייש את המיטב של היצ'קוק
2. "מלתעות" (1975)
הפיצ'ר הרשמי השני של סטיבן ספילברג, אחרי סרט הביכורים הסמי־ארטיסטי שלו, "שוגרלנד אקספרס" (שיצא למסכים ב־1974 וזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן), היה פרויקט מסחרי למהדרין שעוסק במורא שמטיל כריש רצחני על תושבים של עיירת חוף אמריקנית.
ההתעקשות של ספילברג לצלם באוקיינוס (ולא במיכל מים גדול באולפן) והבעיות הבלתי פוסקות שהתעוררו עם כריש הגומי המכני שבו השתמשה ההפקה הפכו את הצילומים לסיוט אמיתי. התקציב תפח מ־3.5 מיליון דולר ל־9 מיליון, ו־55 ימי הצילום שהוקצו לפרויקט תפחו ל־159. אבל התוצאה התבררה עד מהרה כשובר קופות היסטרי (והיסטורי), והניבה אינספור סרטי המשך וחיקויים.
למרות שספילברג חשש מקווי הדמיון המובהקים ל"דואל" (שהשתחל למקום החמישי בדירוג שלנו), "מלתעות" נחשב, בצדק גמור, למותחן אימה מושלם, מצמרר ומקפיץ, שלא היה מבייש את המיטב של היצ'קוק. בניית המתח המופתית, המוסיקה עוכרת השלווה של ג'ון וויליאמס, המונולוג של רוברט שואו ורגעי הפחד והאימה שבהם הכריש סוף סוף מגיח - כולם חברו יחדיו כדי להזניק את הקריירה של ילד הפלא ספילברג ולהפוך אותו לשם הכי חם בהוליווד.
עם זאת, חוויית ההפקה הקשה ממשיכה לרדוף אותו עד היום. "זה היה טירוף", הוא סיפר בשנה שעברה ל"באזפיד". "נראה לי שכמעט פיטרו אותי איזה 19 פעמים. זה כמעט היה הסוף שלי. אף סרט שעשיתי לאחר מכן לא התקרב לקשיים ב'מלתעות'".

3. "אי.טי" (1982)
בעצת הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, שגילם תפקיד משנה ב"מפגשים מהסוג השלישי", החליט ספילברג לעשות סוף־סוף "סרט קטן מידות על ילדים". תוך כדי כך, הבמאי גם מצא את עצמו חוזר לטראומה הגדולה של ילדותו: הגירושים של הוריו.
התוצאה, "אי.טי", מגוללת סיפור אינטימי ונוגע ללב על החברות שנרקמת בין אליוט, ילד בודד בן 8, לבין חייזר חביב, על רקע הכאב והבלבול שמתלווים להתפרקותו של תא משפחתי. כמו ב"מפגשים מהסוג השלישי", גם הפעם הפליאה, הנאיביות והתקווה קיבלו תפקיד מרכזי ביצירה, ולצידן אלמנטים מוכרים אחרים כמו המוסיקה של ג'ון וויליאמס והשימוש הנרחב באלומות אור.
היכולת של ספילברג לשלב בין דרמה משפחתית אמינה לסיפור חייזרי דביק וסנטימנטלי שנעזר בבובת גומי מכנית, ולגרום לשילוב הזה להיות כה מרגש, עדיין מצליחה לעורר הערצה. ולא יעזור כלום: הרגע שבו האופניים מתרוממים באוויר הוא עדיין אחד הקסומים בתולדות הקולנוע.
ממרחק השנים יספר ספילברג שמבין כל המועמדויות שלו לאוסקר, הפסד הפסלון על "אי.טי" היה זה שכאב לו ביותר. "תמיד אמרתי לעצמי שאני עדיין צעיר, ושאולי עוד אזכה יום אחד", סיפר ללארי קינג ב־1995. "אבל עם 'אי.טי' זו היתה הפעם היחידה שבה ישבתי באולם ואמרתי: 'אוף, כל כך רציתי שהסרט הזה יזכה'. זה היה מאוד מאכזב".

"מפגשים מהסוג השלישי". אורגיה הרמונית מלאת תקווה
4. "מפגשים מהסוג השלישי" (1977)
בסרט זה עירבב ספילברג את האופטימיות הנאיבית של וולט דיסני עם הפרנויה והבלבול של עידן ווטרגייט, והגיש מעשיית מד"ב ספקטקולרית, מפעימה ועתירת אפקטים ויזואליים מרהיבים, שנולדה בעקבות זיכרון ילדות.
"כשהייתי ילד צעיר, אבא שלי לקח אותי לראות מטר מטאורים", סיפר לא פעם בראיונות, "וזה היה מפחיד עבורי, כי הוא העיר אותי באמצע הלילה ולא אמר לי לאן הולכים. מה שלא הפחיד אותי, אלא הרגיע אותי, היו המטאורים עצמם. אני חושב שמאותו רגע ואילך אף פעם לא הסתכלתי על השמיים כעל מקום שממנו יכול להגיע משהו רע".
ריצ'רד דרייפוס, שכיכב גם ב"מלתעות", המשיך לגלם את האלטר־אגו של ספילברג, איש משפחה ילדותי שמוצא את עצמו נמשך באופן אובססיבי ולא אחראי להר מסתורי, שעליו צפויה לנחות ספינת חלל ענקית.
במערכה האחרונה של הסרט הופך המפגש עם החוצנים לאורגיה הרמונית, פלאית ומלאת תקווה של צבעים וצלילים, ודרייפוס מחליט לנטוש את משפחתו ולעלות על הספינה. "לא הייתי מסוגל לעשות את הסרט הזה כיום", הודה ספילברג ב־1994, "כי בחיים לא הייתי מסכים לעזוב את המשפחה שלי".

5. "דואל" (1971)
אחרי כמה שנים שבהן השתפשף בבימוי פרקים של סדרות טלוויזיה שונות עבור אולפני יוניברסל (בהם הפיילוט של הסידרה הבלשית "קולומבו"), ספילברג בן ה־25 קיבל מהבוסים שלו הזדמנות לביים סרט טלוויזיה באורך מלא. את המוטיבציה לעשות דווקא את "דואל" - סרט מרדף מינימליסטי בן תשעים דקות על דו־קרב מותח וקצבי שניטש בין רכב פרטי למשאית מפלצתית על רקע נוף מדברי צחיח - קיבל מהמזכירה שלו, שהראתה לו סיפור קצר של סופר המד"ב ריצ'רד מאת'סון שהתפרסם ב"פלייבוי", ואמרה לו שזה בדיוק סוג הפרויקט שהוא צריך לביים.
עם תקציב זעום (שנע בין 425 אלף דולר ל־750 אלף, תלוי את מי שואלים) ו־16 ימי צילום בלבד, הבמאי הצעיר והנלהב קפץ על ההזדמנות וניצל אותה עד תום.
"דואל", ששודר בטלוויזיה בנובמבר 1971, התקבל בתשואות מצד המבקרים, שטענו שהטלוויזיה קטנה על הסרט הזה. ואכן, אחרי שיוניברסל הבינו מה יש להם בידיים, גירסה קולנועית הוכנה במהרה ונשלחה להפצה בבתי קולנוע ברחבי העולם.
"אני לא רוצה להתנבא", חתמה המבקרת הוותיקה דיליס פאוול את הביקורת המשתפכת שלה ב"סאנדיי טיימס" הלונדוני, "אבל איכשהו יש לי תחושה שעוד נשמע על הבמאי הזה".

"להציל את טוראי ריאן". סצנת קרב מדהימה ומזעזעת
6. "להציל את טוראי ריאן" (1998)
בדומה ל"רשימת שינדלר", גם סרט המלחמה "להציל את טוראי ריאן", שהביא לו את האוסקר השני שלו בקטגוריית הבמאי (וסימן את תחילת הידידות המופלאה עם טום הנקס), חושף את הגישה הסלקטיבית, הבעייתית והסנטימנטלית של ספילברג לנושאים היסטוריים.
אך למרות הבעיות הלא מעטות של הסרט, הפתיחה הארוכה והמאוד מרשימה שלו, שמתעדת את נחיתת כוחות בעלות הברית על חופי נורמנדי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, היתה ונותרה אחת מסצנות הקרב המדהימות והמזעזעות ביותר שצולמו אי פעם.
צילומי הסיקוונס, שהצריכו הכנות של שלושה חודשים, התקדמו באיטיות רבה. ספילברג, השחקנים ואנשי הצוות נעזרו ביותר מאלף גופות מלאכותיות ובאלתורים רבים כדי לתזמר את רצף האירועים המחריד. "רציתי להיות אינטואיטיבי וספונטני", אמר, "אילתרתי כמו שמאלתרים כשנמצאים במלחמה אמיתית".
המשך הסרט - שמתמקד במשימה הומניסטית אווילית ששולחת כיתת חיילים לחלץ חייל שכל אחיו נספו בקרבות - אמנם לא מצליח להתקרב לשיאים הלא הגיוניים של הפתיחה, אך האפקט שלה לא פג עד כותרות הסיום. גם כיום, כמעט עשרים שנה אחרי, לא ניתן לנהל שיחה רצינית על סרטי מלחמה מבלי להתייחס אליה.

"סוס מלחמה". דמות לא אנושית מקסימה שמלכדת את כולם
7. "סוס מלחמה" (2011)
מצד אחד, "סוס מלחמה" - שמתחקה אחר קורותיו של סוס שמגויס לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה - הוא אפוס מלחמה סנטימנטלי והומני, ששואב את הטון ואת הסגנון מהמסורת ההוליוודית הקלאסית ומסרטי הטכניקולור הגדולים מהחיים של במאים כמו ג'ון פורד, ויקטור פלמינג ודיוויד לין.
מצד שני, ניתן לזהות ביצירה גם לא מעט מסימני ההיכר שנכחו בסרטיו של ספילברג לאורך העשורים: מבטים נאיביים ומלאי פליאה, נער גדול אמונה שעושה את הבלתי ייאמן, דמות לא אנושית מקסימה שמלכדת את כולם. כל אלה מסייעים לתוצאה להיות הרבה יותר ממחווה חלולה ומנייריסטית לסרטים של פעם.
מכל הסרטים ה"רציניים" שספילברג עשה בחייו, "סוס מלחמה" הוא הראשון שאינו חורק, שאינו מכיל סצנות מביכות ושאינו כושל על קו הסיום. ספילברג נמנע בו מהתחכמויות מיותרות ומקפיד לאורך כל הדרך לספק שמאלץ מהוקצע, מושקע ונטול יומרה.
הסיפור הסוחף מסופר בסבלנות, התסריט שכתבו לי הול וריצ'רד קרטיס אינו גולש לנאומים או להטפות ואינו מרכך את אימת הקרב, וכשמגיע הרגע לשלוף את התזמורת של המלחין ג'ון וויליאמס ולפרוט על מיתרי הרגש (וזה קורה לא מעט), הדבר נעשה בבומבסטיות, אבל גם ברגישות ובכנות. מבחינה טכנית, הסרט מתקרב לשלמות.
"סוס מלחמה" הוא לא סתם קיטש הוליוודי. הוא קיטש הוליוודי עילאי.

דיקפריו עף על עצמו, בתפקיד הנוכל פרנק אבגנייל
8. "תפוס אותי אם תוכל" (2002)
אף אחד מהסרטים שספילברג ביים בעשור הראשון של המילניום ("אינטליגנציה מלאכותית", "דו"ח מיוחד", "מלחמת העולמות", "מינכן" ו"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח") אינו מושלם. בכולם ניתן לזהות את מגבלותיו ואת חולשותיו כמְספר סיפורים שנועדו "למבוגרים". אך כמעט כולם (למעט "גולגולת הבדולח") כוללים גם רגעים מרשימים ומרהיבים, שחושפים במאי שמתעקש לאתגר את עצמו ושמסרב בתוקף לנוח על זרי הדפנה.
מבין החבורה הנ"ל, דווקא הדרמה הקומית הקלילה "תפוס אותי אם תוכל", בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, היא זו שקופצת לי לראש כמוצלחת ביותר. גם מפני שמדובר בסרט המצחיק ביותר של ספילברג (ששני כישלונותיו הגדולים ביותר כבמאי - "1941" ו"לנצח" - ביססו את ההנחה שקומדיות אינן הצד החזק שלו), אבל גם מפני שסיפורו של הנוכל הצעיר פרנק אבגנייל, שהתחזה לשלל אנשי מקצוע ונמלט במשך שנים ארוכות מרשויות החוק, סיפק מעט רעננות וחוסר רצינות לרזומה שהלך והפך בהדרגה לכבד ומלא בחשיבות עצמית.
חוץ מזה, הסרט גם משקף במידת מה את סיפורו האישי של ספילברג - שהתגנב לאולפני יוניברסל כשהיה נער ומצא דרכים מקוריות להישאר שם למשך כמה חודשים, כדי שיוכל ליצור קשרים, להתבונן בצילומים וללמוד את המלאכה.

"פארק היורה". שובר קופות ענק נוסף שהתהדר באפקטים דיגיטליים שטרם נראו ושהפך לתופעה תרבותית
10-9. "פארק היורה", "רשימת שינדלר" (1993)
לאחר ההצלחה הגדולה של "אי.טי", ספילברג נוכח לדעת שאהבת הקהל והכסף הגדול אינם מספיקים לו. הוא רצה שגם האקדמיה תרעיף עליו אהבה, והוא רצה שהמבקרים יכירו בו כאחד מבמאי הקולנוע הגדולים בהיסטוריה, ולא רק כאחד המצליחים שבהם.
וכך, לקראת יום ההולדת הארבעים שלו, נפתח החלק השני בקריירה של האיש - החלק שבו ספילברג החל להשקיע מאמצים ניכרים (ומאוד שקופים) כדי להוכיח שהוא יכול לעשות גם סרטים "חשובים" ו"רציניים". בהתחלה, לפחות, לא כל כך הלך לו.
את ההכרה שכה רצה קיבל עוד לפני יום הולדתו החמישים, כשביים את סרט השואה "רשימת שינדלר" - "הסרט הכי כן שלי", לדבריו, וכנראה גם הכי שנוי במחלוקת ("זהו סרט על מלחמת העולם השנייה שבו כל היהודים שורדים", כתב בציניות המבקר ג'יי הוברמן ב"ווילג' וויס").
כדי לאזן את העניינים, כמה חודשים לפני שיצא "שינדלר" לאקרנים, שיחרר ספילברג את "פארק היורה", שובר קופות ענק נוסף שהתהדר באפקטים דיגיטליים שטרם נראו ושהפך לתופעה תרבותית.
לטעמי, למרות ששני הסרטים נחשבים כיום לקלאסיקות (ולמרות ששניהם הצליחו מאוד בקופות), "רשימת שינדלר" ו"פארק היורה" דווקא אינם נמנים עם סרטיו הטובים ביותר של ספילברג. עם זאת, חשיבותם אינה מוטלת בספק, כי בעזרת מכת המחץ הכפולה והקטלנית שלהם צלח הבמאי החרוץ והבלתי נלאה את המכשול האחרון שעוד נותר לו בדרך אל פיסגת ההר.
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו