מט ילדים

לעתים נתקלתי בסיטואציה בה נדרשתי להסביר את חיבתי לכפתור האדום של דוד החשמל. 

הצלחתי לתאר שני מצבים, האחד לא היה רלוונטי כלל, כשהכפתור במצב דהוי של מנוחה הוא חסר כל תועלת ועניין. אך השני, השני היה מופלא. כשהוא דלק ריצדה סביבו הילה אדומה אסתטית ובהטיית אוזן קלה אפשר היה לשמוע תקתוקים חלשים הבוקעים מתוכו במקצב מהפנט. 

עמדתי על קצות אצבעותיי והבטתי בו בריכוז. הבחנתי בגדי בזווית העין. הוא התקרב אלי, ידיו מונחות על פניו המביעות תסכול. הוא נשען על הקיר וניסה לתפוס את מבטי. הוא אמר, "בבקשה, עלמה. אני מתחנן." 

התעלמתי ממנו והנחתי לו לפלוט נשיפות של ייאוש. הוא התיישב על הרצפה לצידי. "תפסיקי לעשות את זה," נאנח. 

"אני רק חושבת בינתיים." 

"את לא יכולה לחשוב תוך כדי שאת אורזת?" הוא הרים את קולו.

"אבל סיימתי לארוז," הזזתי את עיניי והסתכלתי עליו מלמעלה. 

"אה," הוא נראה מופתע והביט בי בהיסוס. תשובתי הפתיעה אותו, הוא חיפש משהו טוב להגיד, לבסוף שאל, "לקחת את המצלמה?"

"כן." 

"ארזת לנו בגדים חמים בשביל הלילה?"

"שני מעילים." 

"זכרת להביא את המתנה לסבא?"

"כן," מוללתי את בד הפיג'מה באצבעותיי. "עשיתי הכול."

"אוקיי," הוא משך בכתפיים. הוא קם ונעמד מאחוריי בשקט. שמעתי איך הנשימות שלו הולכות ונהיות כבדות, קיוויתי שיניח לי. הוא סינן, "נו בחיאת עלמה, אולי תפסיקי עם זה?"

הסתובבתי אליו. "להפסיק עם מה?"

"את מפחידה אותי, כשאת בוהה בזה ככה."

התרוממתי שוב על קצות אצבעותיי וכיביתי את הכפתור. "הנה, נגמר." אמרתי ופשטתי את הפיג'מה בהכנעה. הוא הרים אותה מהרצפה והלך אחריי לחדר המקלחת, הניח אותה בסל הכביסה. "אני מצטער," הוא הציץ אליי מבעד לווילון כשכיוונתי את זרם המים. "שוב הייתי חסר סבלנות."

גרגרתי בפי מים רותחים וירקתי אותם החוצה. "אני לא כועסת."

הוא הכניס את ראשו למקלחון ונשק לי על השפתיים. ירקתי מעט מים לפיו. "תהיה לנו נסיעה נעימה?" הוא שאל וליטף את שערי הרטוב. 

"יופי," אמר מבלי לקבל תשובה. הוא ניגב את כפות ידיו במגבת התלויה על הקיר וחזר לצפות בי מתקלחת.

אם היו מבקשים ממנו למנות רשימה של דברים מרגיזים, באחד הסעיפים העליונים היה מציין את חיבתי לצבע האדום. לאו דווקא בחירת הצבע היא שהטרידה אותו, להפך, כשאביו עוד היה בחיים הם נסעו מהערבה עד למרכז כדי לראות משחקים של הפועל. עצם העובדה שלאדם בוגר יש צבע אהוב, כך אמר, היא שהפריעה לו כל כך.

כריכת הספר (גוונים)

היתה פעם שאמר בטון מתגרה, "את יודעת, אם הצבע האהוב עלייך הוא אדום את אמורה להיות מסוגלת להסביר את זה."

שאלתי, "איך?"

הוא אמר שלהכריז כך סתם על חיבה לצבע מסוים זה משהו שיתקבל אצל ילדים קטנים, אך כשמבוגר יוצא בהצהרות שכאלו הוא מוכרח לפחות לנמק.

"בסדר," עניתי לו, "אדום הוא הצבע של קבוצת הכדורגל האהובה עליך."

"אבל לא עליך," הוא אמר.

"ספל הקפה האהוב עליי הוא בצבע אדום."

"את קנית אותו בגלל שהוא אדום, לא בגלל יכולות הכלת קפה מיוחדות." הוא אמר בהתנצחות.

"בוא נעבור לתחום שלך," אמרתי. "לתאים בעין יש רגישות חזקה יותר לצבע האדום, ואורך הגל האדום הוא הארוך ביותר." 

הוא נאנח. "זה כמעט מדויק, אבל עדיין לא שכנעת אותי."

"על פי סטטיסטיקה, כשספורטאי לובש מדים אדומים יש לו סיכוי גבוה יותר לנצח."

"זה פסיכולוגי, זה כמו אפקט פלסבו." 

"כשחפצים חשמליים דולקים הנורה שלהם אדומה."

הוא הניח את כפות ידיו לצד הלחיים וצעק בתסכול, "אלו לא טיעונים הגיוניים, עלמה!"

"אני חולקת עליך."

חשבתי שהוא עומד להתייאש, אך טעיתי. הוא אמר, "אם תלבשי חולצה אדומה גדלים הסיכויים שתדרסי על ידי שור זועם, יתנקשו בך מתנגדי סוציאליזם, או חלילה יתקפו אותך אוהדי מכבי תל אביב. אני יכול להמשיך אם את רוצה."

"אני לא, תודה." אמרתי. הסכמנו שלא להסכים. הרבה דברים אצל הרבה אנשים הפריעו לגדי, אך העובדה הזו לא הפריעה לו כלל.

העמסנו שני תיקים למושב האחורי של השברולט. היא כבר היתה בשלבי קרטוע מתקדמים, קיבלתי אותה מתנה מאבי ליום הולדתי הששה-עשר עוד בטרם היה לי רישיון נהיגה. הוא שלח את המפתחות בדואר וסימס לאמי לבדוק את התיבה ולתת לי נשיקה בשמו.

גדי הביט בי דרך המראה וחייך שעה שחגרתי את תיק המצלמה למושב כאילו היה תינוק. לא פשוט היה לחלץ ממנו חיוך והתפלאתי בכל פעם מחדש מהדברים המסוימים שגרמו לכך.

בפנייה לכביש הערבה הבחנתי בנורת הדלק נדלקת. זה קרה דקות בודדות לאחר שסיפרתי לו על נעמה הדתייה לשעבר מהלימודים שקיבלה ויברטור ליום הולדתה. זה הזכיר לגדי איך אבחנו היסטריה נשית בתחילת המאה התשע- עשרה והוא שקע בהסברים ממושכים. היתה זו אחת מיני פעמים רבות בהן תהיתי האם אני לומדת לשני תארים במקביל. 

הוא לימד מדעים בתיכון "יהל", אותו בית ספר בו העברתי בעצמי שנה אחת במסגרת לימודי החובה. זה היה תיכון פרטי בחלק הצפוני של תל אביב, וזה היה לפני שההורים תכננו להתגרש, כשלאמא עוד היה כסף. אחר כך אבא עזב אותה ולקח כמעט את הכול. הוא השאיר לה את התקליט של הכבש הששה-עשר ומכונית כסופה. 

ב"יהל" סיימתי את כתה ז', שאבא כבר הספיק לשלם על כולה, ואז אמא העבירה אותי לתיכון עירוני אחר שהיה באיזור הדירה.    

גדי לימד שתי כתות ז' וכתה ח' אחת. הוא דיבר לתלמידיו בגובה העיניים והתייחס אליהם כאילו היו בגילו, כל זאת תחת השגחתה הקפדנית של מנהלת בית הספר. היא לא התחלפה כבר שנים, ריחפה מעל המורים כמו נץ ובחנה בעיניים חשדניות את פעולותיהם בלי להותיר מקום לסטייה מתוכנית הלימודים. 

ידעתי כמה הוא מתוסכל מחוסר יכולתו לחלוק עם תלמידיו את כמות הידע שצבר משך השנים. היו פעמים בהן אמר שהתוכנית הלימודית היא זלזול באינטליגנציה. אני דווקא זכרתי את שיעורי המדעים לטובה.    

כשגדי שקע בפעילות מילולית, מסוגל היה לחלוף על פני דוכן המחלק יהלומים בחינם מבלי להבחין בו. הוא התברך ביכולות מיקוד של צייד זאבים באלסקה, כמו מחכה בריכוז לקורבן וצופה בו עד הרגע המתאים ביותר לתקוף. הבעיה שהתרכז בדבר אחד, וכל השאר כמו נצבע שחור ונעלם מן העולם. חיפשתי פרצה בשטף הדיבור ולבסוף מצאתי אותה, קצת אחרי החלק העוסק בהמצאת מכשיר עיסוי נשי שייקרא לימים ויברטור.

"גדי," הרמתי את האצבע מול עיניו כאילו הייתי אחת מתלמידותיו, הוא הסיט את מבטו מהכביש לשנייה וזיהיתי בו שמץ של כעס. "מה?"

"המנורה של הדלק, היא נדלקה."

הוא הסתכל על לוח המחוונים. "מתי זה קרה?"

"לפני שמונה דקות," אמרתי בשקט. "וחצי."

הוא נאנח. "תדלקנו בתחילת הנסיעה, איך כבר?"

"תדלקנו במאה שקלים," אמרתי בעדינות, "וזה היה עוד לפני העלייה לאיילון."

"וככה מהר זה נגמר? זה לא מפתיע?"

"זה מפתיע שהצלחנו להגיע עד הנה," העברתי אצבע מהוססת על ירכו. "יש פה תחנת דלק, תעצור."

חיכיתי לו במכונית בדלתות פתוחות, הדלקתי סיגריה ומתחתי את רגליי שעה שתדלק. "בחיאת, עלמה." הוא חזר למקומו בכסא הנהג ונופף בידיו בניסיון להיפטר מהעשן, "אני לא מבין לאן הכסף נשאב."

ניסיתי להחליט האם זו שאלה רטורית, עניתי, "אולי לתוך המשאבה של הדלק."

"אני רוצה שזה יספיק גם לחזרה הביתה," הוא אמר, "בסכום שתדלקתי אני אמור להקיף את המדינה פעמיים."

"אי אפשר להקיף את המדינה ברכב." זרקתי את הסיגריה מחוץ למכונית ודרכתי עליה עד שכבתה. הוא הסתכל עליי בזלזול וליטף את זיפיו בשתי אצבעות. "אני יודע."

איש מבוגר עבר לידנו תוך כדי פתיחת מכנסיו, הוא שלף את איברו במרחק מטרים ספורים מאיתנו והשתין. גדי עיווה את פניו בגועל. "תראי איפה אנחנו חיים." 

"הוא בסך הכול עושה פיפי."

"עושה פיפי?" הוא נחרד, "הוא לא יכול ללכת לשירותים?"

המבוגר הסתכל עלינו והתנער. הוא נופף לנו לשלום שעה שהתרחק מהמכונית חזרה לכיוון תחנת הדלק. נופפתי לו בחזרה.

"ילדים מקנבס" מאת גל שגיא ראה אור בהוצאת גוונים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו