עלילות אודליה בגריז

זה קרה לפני חודש. יצאתי לדייט, והבחור שאל אותי איזה אוטו יש לי. "כחול כזה", עניתי.

מפה לשם, הוא ביקש חשבון. בחיי שבתחומים אחרים אני ממש עילוי (נגיד, בלשקר), אבל מאחר שאי אפשר להצטיין בהכל, אז במכוניות בחרתי לא להצטיין (אלא אם כן מדובר בלהרוס אותן).

לשמחתי, מאז שעברתי מקטנוע לאוטו, לפני שנתיים, אבא שלי הוא זה שאחראי לבדיקת השמן החודשית. השבוע הוא עידכן אותי שהוא גם מילא מים. ואני חשבתי שהדבר היחיד שצורך שמן ומים זה מלאווח.

עכשיו החלטתי שנמאס לי להיות כזאת בורה, במיוחד כשאני מגיעה למוסך. אז רגע לפני הטסט, החלטתי שהפעם אני זאת שהולכת לספר להם סיפורים. עליתי על סרבל עבודה והצטרפתי ל־24 שעות (אולי פחות, אבל זה הרגיש כמו נצח) למוסך בן יהודה, שנמצא ביד אליהו שבתל אביב.

את המוסך הקים הבעלים, אורי מדיאל (66), גרוש פלוס שניים, ברחוב בן יהודה, עוד במאה הקודמת. לפני עשרים שנה הוא עבר ליד אליהו והחליט להשאיר את השם. לאחרונה הוא העביר את העסק לידיים של הבן, רונן (42), נשוי פלוס שניים, שעמל על דור המשך לשושלת הגריז.

איך תזהו שהגעתם למוסך

איך באמת? מזכירה שנראית עסוקה בצורה חשודה, שלט "נא לא לעשן בשירותים" והרבה שחור (קפה). רק תשכחו מתמונות של בחורות עירומות. אולי אחת, בפחחות.

השעה 7 בבוקר, ואולה (קיצור של אולגה, אבל אני דווקא מחבבת את ה־ג') מקבלת את פניי בחיוך ענק. 

"קפה?" היא שואלת.

"נס בבקשה. סוכר אחד, הרבה חלב ומיטה". 

"אני אשלח את אחד המכונאים להביא חלב", היא מתנצלת בחיוך שאומר, גברים אמיתיים שותים שחור.

לקפה שלי היא מצרפת עוגיות תמרים. אני רוצה להיות חברה שלה. בפייסבוק. 

חוץ מאולה נמצאים הבוקר במוסך גם משה (58), רק 45 שנים במקצוע, ואודי (42), גרוש פלוס שלושה, שבא לכאן לפני חודשיים להקים את מחלקת האופנועים. הם נראים ערניים מאוד לשעה הזאת של הבוקר, ובשפה שלהם - "סיגריה חמישית".

"אז מה הדבר הראשון שצריך לדעת לעשות במוסך?" אני שואלת את משה.

"לטאטא", הוא עונה.

אחלה, אז אני בשירותים. 

ב־8 מגיע הלקוח הראשון, עובד של שגרירות חוף השנהב, שמביא מאזדה בצבע כחול דהוי לטיפול תקופתי. "?Are you Israeli" הוא שואל אותי. טוב, ברור שהוא נדלק עלי. בחו"ל תמיד חושבים שאני איטלקייה. 

"למה אתה שואל?" אני שואלת באנגלית המצוחצחת שלי.

"סתם, אף פעם לא ראיתי מכונאית רכב בישראל".

אוקיי... ואני לא ראיתי מישהו מחוף השנהב נוסע במכונית.

למרות הקלישאה בנוגע למכונאיות, אצל אורי עבדו בעבר שתיים. תכף תבינו למה זה בלשון עבר, ולמה זאת לא קלישאה. בינתיים האבחנה של המנתח משה, מוותיקי המקצוע, שמסתובב במוסך במשקפי ראייה כאילו הוא עושה דוקטורט על מבנה הרדיאטור לדורותיו, מסתכמת בטיפול קטן. כמה קטן? כזה שמחליפים בו פילטר שמן ולוקחים עליו בערך 500 שקל.

אם תשאלו את רונן לפשר המחיר, הוא יגיד לכם שזה כולל חומרים, זמן עבודה, ושזה המחיר הממוצע בחוץ. כן, אפשר למצוא גם ב־300, רק תוודאו שזה לא שמן שטיגנו בו פלאפל לפני שלושה ימים. "שמן סינתטי עולה יותר", הוא מספר, "וגם פלגים שאנחנו מחליפים". אהה, אז יש דבר כזה פלגים!

לקראת 8:30 בבוקר מצטרפים יתר החבר'ה. הסנדק אורי מדיאל, טוטו (29), נשוי פלוס אחת, ועומר (19 וחצי), שמסיים עכשיו י"ג ומתגייס בעוד כמה ימים. חמש דקות וכולם עם מברג ביד.

אני מנסה להבין את שיטת העבודה, אבל כמו משולש ברמודה, יש דברים שלעולם לא נבין. מה שאני כן קולטת זה שהחבר'ה מתחלקים ביניהם לשני מחנות. מחנה ג'יבארו (להלן - עבודה בידיים חשופות), שכולל את משה, אודי ורונן, מול מחנה הכוסיות - טוטו ועומר, שנעזרים בכפפות של גינקולוג. 

אחת לכמה דקות נכנס רכב לטיפול. לא ברור מי יטפל בו, רק שמתישהו, כל המכונאים יעשו עליו סיבוב. אחד יחליף לו שמן, השני פילטר אוויר, והשלישי יוודא את השניים הראשונים. 

בחורה מלוכלכת מבית נקי 

טוטו, שנראה כמו הגירסה הישראלית של מוחמד עלי אבל ביחס פרדוקסלי לגודלו מדבר בשקט, קולט שצריך להפעיל אותי.

"בואי, תחליפי כאן שמן", הוא מראה לי איפה מיכל השמן ביונדאי חדשה. כלומר, היא היתה חדשה, עד שנפלה לידיים שלי. הוא נותן לי ללחוץ על הכפתורים כדי להניח את האוטו על הליפט שירים אותו למעלה. 

"זה יכול ליפול?" אני שואלת.

"כמו שמטוס יכול להתרסק".

פעם ראשונה שאני מציצה לאוטו מלמטה. פייר, התאכזבתי. כולה ברזל וחלודה. איפה שמחת החיים?

טוטו מראה לי איפה לפתוח את מיכל השמן, ואנחנו נותנים לו לנזול למטה. אחת ל־10,000 או ל־15 אלף קילומטר, או אחת לשנה, תלוי בהוראות היצרן, כדאי להחליף שמן. חבל שלא מלמדים את זה בבית ספר במקום גיאומטריה.

בשלב הזה אני עדיין מתעקשת לעבוד בידיים חשופות, וזה לוקח לי בדיוק דקה להרוס את המניקור. טוב, חאלס עם הפמיניזם. נדרשת חצי שעה של התפלשות בסבון מיוחד שכולל מסיר שמנים כדי להוריד את כל השחור מהידיים. מתחת לציפורניים זה כבר סיפור אחר. מזל שיש לק. 

בזמן שאני מנסה, ללא הצלחה, להחזיר לעצמי צורה של אישה, כל השמן נוזל למטה. אני לוקחת את השמן החדש כדי לשפוך אותו למיכל, ושופכת בכל רחבי המנוע חוץ מאשר במיכל. אז אולי דווקא כדאי להשאיר את הגיאומטריה.

ב־4 אחר הצהריים המאוורר של משאבת המים של הבחור מהצפון סוף סוף פועל. מימין: אולגה, טוטו, רונן, עומר ואודליה // צילום: יהושע יוסף

טוטו בודק את הברקסים במכונית. בשביל זה צריך לפרק את הצמיגים. שתדעו לכם שכל החיים לא חיכיתי לרגע הזה. אני מוציאה בעזרת משהו שנראה כמו מקדחה את הברגים של הצמיגים, ויחד עם טוטו בודקת את עובי צלחת הברקס: 21 מ"מ. מתברר שהוראות היצרן הן מינימום 21.8 מ"מ, או כמו שאומרת המשוררת הלאומית שרית חדד, "יאללה, לכו הביתה, שלום ותודה". 

טוטו מספר לי שהוא בתחום כבר 15 שנים, שזה אומר בערך מגיל 14, מה שהופך אותו לשירלי טמפל של המנועים. בדומה לאחרים, גם הוא היה פחות בקטע של ללכת לצופים ויותר בעניין של להתלכלך. 

בתור ערבי נוצרי שהיום גר בראשון אבל במקור מיפו, ושנשוי ליהודייה שהיתה לוחמת קרקל, הוא מדגים לי שדו־קיום אמיתי מתחיל ונגמר בברקס וגז. מדי פעם הוא קופץ לבדוק משהו באוטו שמשה מטפל בו, נותן עצה לעומר המתלמד או מנסה להתחמק מהשאלות שלי. 

"תגיד, אם לא היית מוסכניק, מה היית רוצה להיות?"

"וטרינר".

בקיצור, העיקר לפתוח משהו ולחבר בחזרה.

"טוב, איפה כאן חדר המנוחה?" אני מפהקת, והוא ממלמל משהו על זה שאין. 

10 בבוקר, שעת השווארמה

השעה רק 10 בבוקר, וזה מרגיש לי זמן טוב לנשנש בקטנה איזה כבש. בזמן שאני מתפשרת על שוקולד, נכנס החולה הרציני הראשון להיום. תושב הצפון, ערבי נוצרי, שבא עם משהו לבן וישן שנראה יותר כמו חמור. שברולט 92', רכב אספנות. האיש היה בתל אביב כשבדיוק התחמם המנוע, ועכשיו אין לו איך לחזור הביתה. 

אבחנת הרופאים: הלכה משאבת המים, ואיתה, זיכרונם לברכה, גם צינור מתכת, מחבר מים ותרמוסטט. הנזק: קרוב ל־2,000 שקל. האוטו, אגב, שווה 5,000. פרופורציות. 

כדי לוודא שאף אחד לא מפרק את האוטו סתם, מתכנס כל הצוות להתייעצות חירום. אחרי בדיקה נוספת של טוטו ומשה ומבט בצילומי רנטגן, מגיע האישור לניתוח.

עוברות כמה דקות נוספות, ורונן מתחיל בפירוק המשאבה. אני מאירה לו עם הפנס בזמן שהוא דוחף את הידיים שלו פנימה כדי למצוא את הבורג הנכון. זה מצריך כל כך הרבה דיוק, שלפעמים זה מרגיש יותר כמו חוג מקרמה.

אני נחלצת לעזרתו ותורמת את ידיי הקטנות למדע. כעבור אינספור גישושים באפילה הבורג נמצא ואני משחררת אותו בעזרת הראצ'ט, מפרק ומחבר ברגים באמצעות אוויר. יחד איתו מתפרק לי גם הגב. 

משימת הפירוק אורכת בין שעתיים לבא־לי־למות, וצפייה בחבר'ה גורמת לי לתהות איך הם מוצאים בחזרה את כל הברגים שהם פותחים. לאלוהים הפתרונים. לי גריז.

אהבה זה כואב

מבט חטוף במראה מגלה לי שאני נראית כמו תאונה. שמן מנועים במקום ליפסטיק, סרבל מוכתם בכתמים שחורים מכוערים, ריצ'רץ' שלא נסגר, ואיזה מזל שנעלי אולסטאר יצאו מהאופנה. מי ייקח אותך ככה, אודליה? אולי מוסכניק. שווה, לא?

"חברה שלי שאלה אותי כמה מרוויחים פה בממוצע", אני אומרת. אומרים לי שלא הרבה. מוסכניק מתחיל מקבל 6,500 שקל, ותקרת הזכוכית היא בסביבות ה־12 ברוטו. אז אני אלך על הייטק. 

דווקא להיות בעלים של מוסך מתברר כג'וב עם פוטנציאל. כמו כל ישראלי, אני עושה את החשבון: עד עכשיו היו בערך שמונה מכוניות, שזה אומר שעד סוף היום יהיו 12, אם לא מחשבים את אלו שאני הרסתי. נניח שכל אחד הוציא בממוצע 1,000 שקל, כפול 12, מזה מורידה שכירות, שכר עובדים וציוד, מכפילה ב־25 ימים, הולכת לחפש מקום לפתוח אחד. 

בינתיים אני קולטת את הבחור מהצפון קורא בפינה תהילים, או קוראן. "אולי תנוח בכניסה ונקרא לך כשיהיה שיפור?" אני מציעה.

"מעדיף להישאר כאן", הוא עונה, "לא רוצה שהוא יתעורר ואני לא אהיה לידו". 

אחרי שעתיים של קרב עיקש, רונן מצליח סוף סוף לפרק את צינור המתכת שמחובר למשאבת המים שמחוברת למעי הגס, שזה בעצם התרמוסטט. הוא מזיע, אין לי מושג אם בגלל התיקון הזה או כי אין כאן מזגנים. יש מאווררים, אבל גם הם כבר גמורים מהקיץ. 

ב־12 בצהריים הבחור ואני מאבדים סבלנות. "שמישהו יביא לו משאבת מים!"

ב־1 מגיעה המשאבה עם שליח על טוסטוס (חשבתי שזאת הפיצה). מחליפים, אבל המים עדיין נוזלים. אנשים התאבדו על הרבה פחות.

טוטו מצטרף, פותח שוב את כל החיבורים ומרכיב מחדש. כנראה שבורג קטן השתחרר שם בפנים. אני עוזרת לו, כלומר מפריעה לו, להרכיב בחזרה את הפאזל 1,000 חלקים. זה בעצם מה שעושה מוסכניק רוב היום: פותח, דוחף אצבעות ו"תופר" בחזרה.

עכשיו כשהכל יבש, כל מה שנותר לבחור מהצפון זה להניע את האוטו, לראות שהמאוורר אכן פועל, ועדיין להתאבד, כי זה מה שעושים אחרי בוקר בלי מזגן ועם פחות 2,000 שקל בכיס. 

פתאום אני מריחה ריח מוזר מכיוון החלק האחורי של המוסך. רגע! זה עוף? זאת ציפור? זאת פרגית?! אני הולכת בעקבותיו ומגלה, לא רחוק מהפחחות, עמדת מנגל מאולתרת. על משהו שהיה פעם פגוש מונחת מי שהיתה פעם תרנגולת. אין, בהייטק לא מפנקים ככה. טוטו אפילו מנקה לי את הגריז מהחמוצים.

אני שואלת את החבר'ה מה הנשים שלהם חושבות על המקצוע. "מה יש לחשוב?" הם עונים כמעט ביחד, "ככה הן הכירו אותנו, וזה מה יש".

אורי מספר לי שתי בדיחות שוביניסטיות, ואני נרגעת סוף סוף. עד עכשיו כולם היו כל כך מנומסים שלא ידעתי אם אני במוסך או באוניברסיטה. 

"אוטו זה כמו אישה, הבקקס זה הישבן, השאסי זה הרגליים והאיתותים זה החזה".

"והמוח?" אני שואלת. 

"אהה?"

ואז הגיעה אישה 

יש מין הסכם לא כתוב כזה בין מוסכניקים ליתר העולם, שבו ברור לנו - להלן, ציבור בעלי הרכבים - שבכל פעם שכף רגלנו תדרוך במוסך, זה ייגמר בהגדלת מסגרת האשראי. העוינות הזאת מורגשת בעיקר אצל לקוחות מזדמנים. 

הראשונה לגלות אותה מגיעה אחרי הפסקת הצהריים, ונכנסת עם האוטו עד סוף המוסך. נראה לי שזה רנו או פרארי. לזכותה ייאמר שהיא הבחורה הראשונה שאשכרה נוהגת פנימה, השתיים האחרות פשוט השאירו את האוטו בכניסה, בהנחה שהוא עצמאי מספיק להכניס את עצמו לבד. לא לזכותה ייאמר שזה משום שהלך לה המצבר, והיא מפחדת לכבות אותו.

"איפה אפשר להחנות?" היא שואלת, נסערת. "אני לא אוכל להתניע שוב".

"כולה מצבר", אני מרגיעה אותה, "תגידי תודה שזאת לא משאבת מים. רוצה מים?"

טוב, איפה כאן חדר המנוחה? עם משה // צילום: יהושע יוסף

מתברר שהבחורה נתקעה באחד הכבישים שמובילים למוסך. אנשים טובים באמצע הדרך הביאו לה כבלים, והיא נכנסה למוסך הראשון שמצאה. יש מצב שזאת קונספירציה של אורי? המבט שלה עלי מבהיר שלא ברור לה אם אני שתולה של "יצאת צדיק" או סטודנטית למגדר.

אורי מביא לה מצבר. היא שואלת אותו אם זה דגם אירופי, הוא עונה שזה אמריקני, ושכולם היום מיוצרים בסין. אני מוכנה להישבע שכבר שמעתי את התשובה הזאת איפשהו. היא מבקשת אחריות לשנתיים, הוא מעדכן שהאחריות לשנה. היא רוצה לשלם 400, הוא רוצה 550. בקיצור, השיחה זורמת.

כשאורי זז רגע הצידה לענות לשיחה, היא מתלוננת באוזניי שהיא יודעת שיש מקום שיחליף לה בהרבה פחות.

"אז למה את לא הולכת לשם?" אני שואלת.

"כי בעל המוסך כבר מת", היא עונה. ואיתו, אני מניחה, גם המחיר. 

בזמן שעומר, הבחור הצעיר, החמוד והשתקן, מחליף לה מצבר, היא בודקת בגוגל כמה זה עולה. "טוב, המחיר פה זה פחות או יותר הממוצע בשוק", היא נבוכה. כשהיא מגיעה לשלם במשרד, אורי מסביר לה ש־550 זה בסך הכל 470 פלוס מע"מ. אהה... אז המוסך בכלל הפסיד עליה. 

החלטתי שמעכשיו גם אני נוהגת כמוה. מגיעה למוסך ומודיעה כמה אני מוכנה לשלם. ואם לא, אז אני אשלם להם כמה שהם רוצים. 

ויהי צהריים, וימות מנוע

לקראת 3 מגיע קורבן נוסף. מאזדה 323, שנופחת את נשמתה ממש בכניסה. האבחנה: הלך ראש מנוע. הבחור אפילו לא הספיק להגיד קדיש. משאיר את האוטו והולך. שונאת גברים שלא מתמודדים.

אני שואלת את טוטו מה עושים. "מפרקים את המנוע, שולחים את הראש מנוע לשיפוץ, וכשהוא יחזור מרכיבים מחדש".

מורכב?

"בטח. צריך לפרק את כל הברגים, לנקות ביניהם, לוודא שהם לא נופלים".

התכוונתי, מכמה שקלים זה מורכב?

"אהה, זה אין לי מושג, תשאלי את אורי". 

אורי, תגיד, איך בעצם אני יכולה לוודא שלא דופקים אותי במוסך?

"את לא ממש יכולה", הוא אומר, "אבל בפעם הבאה תבקשי שישמרו לך את החלקים המקוריים של מה שהחליפו. ככה תהיה לך אינדיקציה שלא הוסיפו לך דברים".

ואם נניח הביאו לי פילטר שמן ממכונית אחרת?

"אנחנו מוסכניקים, חביבתי, לא עד כדי כך מתוחכמים", הוא מחייך במבט מתוחכם. "וחוץ מזה, תמיד עדיף להביא איתך בן זוג שמבין". הגזמת. גם בן זוג וגם מבין? כרגע אני מסתפקת בארבע גפיים ועבודה.

ב־4 אחר הצהריים המאוורר של משאבת המים של הבחור מהצפון סוף סוף פועל. הוא משלם ויוצא לדרכו, רזה בכמה קילוגרמים, ולמוסך שועט ג'יפ סוזוקי לבן עם אישה בחליפה של דיור. אני שואלת אותה אם היא רוצה לגוון ולהחליף את הג'יפ ברנו קליאו 2007 שלי (שהיתה פעם כחולה ולדעתי הגיעה במקור עם פגוש). היא לא צוחקת.

המומחים מאבחנים שרצועת האביזרים מתה. רצועת האביזרים? מאיפה זה צץ? אמרתם שיש רק רצועת טיימינג!

עומר מבקש ממנה להניע וממני לבדוק לה שמן. "רגע", אני עוצרת אותו, "לא אמרנו שבודקים כשהמנוע דומם וקר?" 

"כן, שמן מנוע. שמן גיר זה אותו הדבר, אבל הפוך, ושמן הגה..."

ששש. לא רוצה לשמוע. 

האישה יושבת בשקט בצד ונראית רגועה בזמן שעומר מטפל לה בעניינים. 

"אני כאן כבר עשר שנים", היא מחייכת. "ואת?"

"זה היום הראשון שלי", אני עונה. "תגידי, לא מלחיץ אותך שאני רוכנת לך מעל המנוע?"

"ממש לא". (טוב, אני רוצה להתחתן איתה)

"זה כי עומר לידך", היא מחייכת. (אז לא)

בדיוק כשנראה שהיום הזה מתקרב לקיצו, נכנסת ניסאן טראנו עם בעיה קטנה בגיר. האוטו מסרב לנסוע רברס. מה שנקרא, עם הפנים קדימה. 

כדי לתקן צריך לפרק. גיר. בניסאן טראנו. 100 ק"ג ושעתיים עבודה (נטו. ארבע עם הפסקות קפה). הניסאן מתיישבת על ספת הטיפולים (ליפט) ועולה למעלה.

כמכונאית מיומנת אני נעמדת מתחת ומתחילה לפרק ברגים. "אל תעמדי ממש מתחת לבורג", אודי מייעץ לי, "עדיף מהצד, אחרת אם נשפך משהו זה עלייך". מאוחר מדי. השמן והחול כבר גלשו לחזייה.

מפרקת. בעמידה. נשרטת. בעמידה. מתעקמת. בעמידה.

אחרי שעה רונן מודיע לי שאין טעם להמשיך, כי כבר מאוחר. הניסאן תחכה למחר. עכשיו באים? היא כבר היתה גמורה. המכונאית.

יאללה, ליפים והאמיצים 

ראשונים להגיע וראשונים לעזוב הם אולה ומשה. ב־4:30 שניהם כבר עייפים. אולה ממני ומשה מהסיגריות. 

ב־5 משה מסיים להוריד את הגריז מהידיים, אבל הוא לא גובה על זה שעות נוספות. כשאני עוצרת לחשוב על זה לרגע, מדובר בעבודה פיזית, סיזיפית, מונוטונית ועם הרבה התעסקות בפרטים קטנים. אני מדברת כמובן על אולה, שצריכה להכין כל היום קפה לאורחים. 

לאט לאט גם אודי מהאופנועים פורש. אם תשאלו אותו, הוא גם ישמח יום אחד לפרוש מהגריז, ברגע שהילד הראשון ילך לקולג'. אחריו עוזבים רונן, שמת על המוסך (טוב, זה שלו), וטוטו. אני נשארת רק עם עומר ואורי. פתאום משתרר שקט במוסך.

מוסך זה מקום שהכל קורה בו, וכלום לא קורה בו. האם הייתי יכולה לעבוד בזה באופן קבוע? כן, תחת איומים. 

שמן גיר, שמן מנוע, מים אדומים, מים ירוקים, תרמוסטט, רדיאטור, קרבורטור, פלגים, ראצ'ט, בקסס, קבב. אחרי עשר שעות אני עייפה, מלוכלכת וגברית מתמיד. ועדיין לא הבנתי איפה הסאשי? ששי? סושי?

עומר מצביע לי על שלדת האוטו מלמטה ואומר בשקט: "זה השאסי". אהה, אז על זה כל המהומה?!

רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני שואלת אותו אם זה הוא שבחר במקצוע, או שהמקצוע בחר בו. ואם יש אותי ביותר קלישאה. 

"נראה אחרי הצבא", הוא אומר. "אולי אני אלך דווקא לכיוון של בוחן רכב או שמאי. אבל תכלס, הכי בא לי להיות סטנדאפיסט".

אז קבל בדיחה: מוסכניק אומר ללקוח: תראה, לא הצלחתי לתקן את הבלמים, אבל אל תדאג. הגברתי את הצופר.

odeliayakir@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו