רק אחרי מחצית מופע ההשקה של האלבום החדש "הגולה", מגיע דודו טסה לאחד השירים באלבום. זה קורה במהלך האירוח של ברי סחרוף, כשהשניים מעניקים ביצוע מעולה במיוחד ל"לאן תיקחי אותי היום". בהמשך יופיעו עוד שני שירים מהאלבום, כך שהקהל קיבל עיבודים בימתיים לשלושת הסינגלים ששוחררו ממנו.
כל שאר השירים מהאלבום המצוין הזה, הפחות מוכרים, לא הצליחו להתברג אל 28 השירים שנוגנו בהופעה בהאנגר 11. המתמטיקה הזו מערערת לגמרי את הכותרת של ההופעה כ"מופע השקה". אבל לא רק את הכותרת. טסה של "הגולה" מתכסה פחות בסלסולים ובדיסטורשנים, מתקלף מהפקה דחוסה ומצליל עבה לטובת שירים עדינים וקסומים, אבל לעבד שירים כאלה לבמה גדולה כמו זו של ההאנגר - יכול לפגוע בהם ולסדוק את היופי העדין שלהם.
היעדרות השירים האלה מהמופע האירה את הפער שבין טסה של האולפן לטסה של הבמה. באולפן הוא מעז וחוקר, מתנסה ומגלה, מתפשט וחושף. המעבר לבמה יוצר רדוקציה ולוקח את טסה אחורה בזמן. זה בטח מפחיד לוותר על השריון וההגנה שנותנת הגיטרה החשמלית ולשיר עירום.
כשהוא מבצע את "קחי אותי לטייל" מתוך האלבום "לולה" - צד אחר שלו נחשף, בדיוק כמו שקורה בסיום הריטואלי של ההופעה עם הקאבר ל"אני גיטרה". זה בטח מרתיע להרים מופע כזה בהאנגר ולבחור בשירים "קטנים" ועדינים יותר, אבל הניסיון והקרדיט של טסה אמורים לעזור לו להתמודד עם הפחד הזה. לקהל המאוד נאמן ואוהב שלו מגיע לראות, ולא רק לשמוע, גם את הצד הזה שלו.
בהיעדרן של הבלדות, מה שנשאר זו הופעת להיטים בקצב גבוה, ועבור הגרעין הקשה של המעריצים אין כאן בשורה או חידוש ממשי. העיבודים נותרים כמעט ללא שינוי.
את החידוש מביאים האורחים, סחרוף ואביתר בנאי, שמרימים את הערב הזה אפילו יותר. הרגע המשמעותי ביותר של הערב מגיע כששלושתם מבצעים יחד את "שביר" של אריק איינשטיין. העיבוד המעולה, ההגשה הכנה והחיבור של הדמויות על הבמה משרטטים את תולדות הרוק המקומי ונותנים לטסה תפקיד משמעותי מאוד בפרק הנוכחי שלו.