"היה לי ברור שכמו אחי, גם אני אשרוד את המחלה חודשיים. חיכיתי למוות - אבל בדרך עשיתי הסכם עם אלוהים. אמרתי לו 'תשאיר אותי בחיים, יש לי משימה'. בינתיים זה עובד". כך מספר אלי בן־זיקרי (67) מפתח תקווה, יו"ר ומייסד עמותת פ.ל.א (פאה לכל אישה) על השליחות שמלווה אותו.
בן־זיקרי, דמות ססגונית ומיוחדת, מוכר היטב במסדרונות בתי החולים והמרכזים הרפואיים השונים. מה שהתחיל כמפגש מקרי עם חולה בוכייה שלא היתה מוכנה לעבור טיפולים כימותרפיים ובלבד שלא תראה את עצמה קירחת - נהפך לעמותה שמאחוריה עומדים איש אחד עם לב ענק וצבא של כ־150 מתנדבים. "אני יודע שיש נשים שעבורן לתרום שיער זה כמו איבר. מצד שני, כבר היתה משפחה שלמה שהגיעה מהדרום לבית החולים קפלן כדי לתרום שיער ודם. אלה בהחלט אנשים עם מודעות חברתית גדולה. הם ואנשים כמותם מבינים שלפעמים שיער הוא רק שיער, אבל לפעמים הוא חיים".
נפגשנו לשיחה בבית העמותה המשופץ בפתח תקווה, וגם בבית המלאכה הייחודי שהקים ליד המספרה במחלקת הילדים הישנה בבית החולים קפלן ברחובות. זו האחרונה היא יוזמה נפלאה של בן־זיקרי והנהלת בית החולים. שם, האיש בעל הזקן הצרפתי המאפיר והעיניים הטובות לא רק מספר בחינם ומעניק הרבה שמחה, כבוד ואופטימיות לחולות סרטן, אלא גם יוזם קורס ראשון עד כה להכשרת ספרים וספריות תוצרת כחול־לבן - כדי ששיער שנתרם בישראל יעובד לפאה כאן ולא בסין. תרומת הפאה מלווה בהתאמה אישית לכל חולה, בחפיפה, בפן ותחזוקתה ללא תשלום. הקורס, שהחל במארס השנה וצפוי להסתיים בחודש הבא, הוא בחינם ומחייב את הלומדים בו לתרום פעם בשבוע לעמותה. "קורס כזה עולה כ־350 אלף שקלים. שירות התעסוקה והרבה גורמים באים ומתרשמים, אבל אף אחד לא מכניס את היד לכיס ותורם כסף. מצידי שלא ישלמו, שיקראו לנו 'המתנדבים של המדינה' - אבל שישקיעו בנו באופן כזה שהפרויקט לא יגווע".
כבר בתחילת הראיון הוא מתנצל שזה לא אחד הבקרים המוצלחים ביותר בחייו. שרה, האישה שאיתו ואם ילדיו, מאשרת: "הפעילות הזו היא כמו חמצן עבורו. בלעדיה, אני לא בטוחה שהוא היה עדיין בינינו, בחיים". בן־זיקרי, אופטימיסט חסר תקנה, מוסיף: "שרה תמיד אומרת שבבית אני שבר כלי, וזה נכון. לכן אני אוהב להיות פה - כאן אני מרגיש שאני מנצח את הסרטן ולא הוא אותי". אני מעירה לו שהסרטן שלו לא ממש משכנע, ושהוא נראה חיוני במיוחד. "אני יודע. אני משתדל לשחק אותה", הוא משיב.
"הפעילות הזו היא כמו חמצן עבורו". בן־זיקרי בבית העמותה // צילום: יוסי זליגר
מזוודת פאות מפאריס
"כל הסיפור התחיל כשאצלי בגוף כבר קיננו ה'ידידים' האלה שקוראים להם 'סרטן', מבלי שידעתי על זה", הוא מספר בגילוי לב, "באותו הזמן ממש הייתי בהשתלמות לספרים בצרפת, ובמקרה אחת מהחברות שמייצרות פאות עניינה אותי להיות נציגה בישראל. זה היה ב־2003, וברקע היו כשנתיים של חולשה וכמה אשפוזים בטיפול נמרץ, מבלי להבין מה בדיוק יש לי. כשחזרתי ארצה הגיע קרדיולוג שביקש לעשות לי אולטרה־סאונד, ומצאו שני גושים. התוצאות היו עגומות - הכל כבר התפשט מהעורף לבית השחי, לצוואר, לבטן, לעמוד השדרה ולמפשעות".
אחרי טיפולים אגרסיביים במחלה ושמונה ניתוחים, שבמהלכם מצא אותו הצוות פעמיים מוטל על רצפת המחלקה ללא הכרה, הוא אומר: "אני עדיין מתפתל מכאבים, אבל מה שהתחיל ממזוודת פאות מפאריס הפך לעשייה שמצילה לי את החיים".
בן־זיקרי מספר כי באחד מאותם טיפולים פגש לראשונה בחולה שנהפכה לקליינטית הראשונה שלו. "היא היתה אמורה להתחיל טיפולים כימותרפיים והיא פשוט ישבה לא רחוק ממני ובכתה. ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שזה לא כואב. היא השיבה, 'אתה לא מבין, אתה גבר. לך אם תהיה קרחת זה לא משנה. אבל לאישה - זה כל עולמה'. מייד אמרתי לאשתי, 'לכי הביתה, תביאי לי כמה פאות שדומות לשיער שלה מהמזוודות שמתחת למיטה, אלה שהבאתי מפאריס'. שרה הסתכלה עלי ואני אמרתי לה, 'אני ממילא הולך למות, אז אין לי מה לעשות איתן'. כן, זו היתה התחושה - שאני עומד בפני מוות".
מאז הפך את הפאות למשימת חייו, ואלה משיבות לו בנדיבות. אף על פי שלפני חמש שנים גילו אצלו גידול במיתרי הקול והוא נותח בבית החולים בילינסון, הסרטן עוד רחוק מלנצח. "יש לי בלוטות במפשעות. אני מוכן ללכת למעקב, אבל לא לניתוח. במקום הסחרור והמחשבות המטלטלות, אני מעדיף את העשייה שעושה לי טוב. זה הכוח המניע. לשמוע צחוק של ילדות אחרי שהגיעו חוששות ומפוחדות לבית העמותה, שממחסן עירוני קטן של סמרטוטים נהפך לפני 12 שנה למקום גדול של חסד ואהבה - אין גדול מזה".
מה מרגיז אותך?
"כשחולה אומרת לי שלא מצאו לה פאה ושבסוף היא נשברה ושילמה עבורה 12 אלף שקלים, בזמן שפאות שהיצרנים עושים בעבודה ידנית בסין נמכרות בכ־200 דולר, כואב הלב. זו הסיבה שפתחתי בקורס שבסופו של דבר ייצור את הפאות פה בישראל, ובמקביל גם נותן מקום עבודה להרבה נשים, ובהן מעוטות יכולת, בפרט מהמגזר האתיופי".
"אני מבקש להשאיר חותם בעולם הזה". בן־זיקרי בפעולה // צילום: יוסי זליגר
כעת הוא מקווה כי הפרויקט החדש, שכאמור מגיע לסיומו בחודש הבא, יביא עימו בשורה של ממש. כ־500 חיילות מבסיסי חיל האוויר כבר הבטיחו שהשנה הן תורמות את שיערן, ובן־זיקרי מקווה כי רבות אחרות ילכו בעקבותיהן. "הדוגמה האישית הפכה לפרויקט חובק עולם וזו בהחלט גאווה ישראלית. אני רק צריך להמשיך להחזיק את הבית הזה".
פאוזה ראשונה ובודדת. לאחריה הוא אומר בשקט, "תגידי שאני נאיבי, אבל משהו בי באמת מאמין שכל עוד הפרויקט הזה בועט וחי - גם אני איתו, חי. בגלל שזה פרויקט של בן אדם אחד, אני פוחד שאם אני לא אהיה הוא ייעצר. אם בעבר היו מגיעות מדי יום שלוש-ארבע חולות, היום זה כ־20 נשים ביום. חייבים ידיים נוספות כדי לתת מענה, כי הפניות רק הולכות וגוברות".
לצד החששות, החיוך והאופטימיות האנרגטית שלו משתלטים שוב ומידבקים, ואני שואלת אותו, עד מתי? והוא משיב בלי הרבה גינונים: "את הקריירה שלי כבר עשיתי, בניתי משפחה יפה. אני בהחלט בשלב שלאחר ההתפכחות, שבו מבינים שכסף זה לא הכל בחיים ומבקשים להשאיר חותם בעולם הזה. נשאר לי רק למצוא ממשיך לדרכי פה, ועד אז - אני לא זז לשום מקום. גם לא לעולם הבא, ושמישהו ינסה לעצור אותי".
ואני מאמינה לו. מאמינה - שבשלב הזה של החיים, אפילו מלאך המוות לא יוכל להיכנס לכאן.
לתרומת כסף לעמותה: עמותת פ.ל.א - בנק מזרחי־טפחות, סניף 65, חש' 471806טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו