במשך חצי מאה נלחם פידל קסטרו ב"אימפריאליזם האמריקני", וזה הספיק למחנה האנטי־אמריקני והאנטי־אימפריאליסטי כדי לאמץ אותו כגיבור, כמנהיג עולמי וכמהפכן נאור.
רק שמעריצי "מקסימו" שכחו את צדדיו האפלים של פידל, ובעיקר את העובדה שקובה של קסטרו היא אי של דיכוי ולא אי עם טעם טוב, בין השאר בזכות הרום המשובח והסיגרים האיכותיים. האיש עם הזקן והמדים (והאקדח) לא הותיר אף אחד בעולמנו אדיש: את קסטרו אפשר היה לאהוב או לשנוא. אין אופציה אחרת. העולם נפרד שלשום מאחת הדמויות ההיסטוריות הבולטות של העת המודרנית. העולם נפרד ממיתוס, שגם אחרי שפרש לפני עשור, היה מבחינתנו עדיין המנהיג הבלתי מעורער של קובה. ידיד של ישראל, אגב, הוא לא היה. של אויביה - כן.
פידל קסטרו שלט חצי מאה בארצו - כך שאין זה מפתיע ש־11 נשיאים אמריקנים צריכים היו להתמודד עם ה"קומנדנטה". הנשיא אובאמה, שחידש את היחסים עם קובה, למורת רוחם של המהגרים הקובנים בפלורידה, הכריז אתמול כי ההיסטוריה תשפוט את פידל. הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, צייץ הודעה מאוד לקונית בדבר מותו של המנהיג הקובני. טראמפ יורש מאובאמה יחסים עם קובה אבל בלי פידל. רק הרוח.
אי אפשר לזלזל ביכולות של האיש. כאשר הוא נכנס כמנצח להוואנה, בירת קובה, הוא מדיח את באטיסטה, עריץ אחר ששלט במדינה. קסטרו היה אז בן 32 עם דוקטורט במשפטים ובלי ניסיון צבאי, אולם הוא הצליח להלהיב וגם לרמות את ההמונים. מייד כשתפס את השלטון החלה מכונת הדיכוי לעבוד שעות נוספות. מ־1958 ועד לשנת 2000 ניצל קסטרו מ־634 ניסיונות התנקשות, כפי שגילה פעם ראש הביון של קובה לשעבר פאביין אסקאלנטה. מאוד יכול להיות שזהו שיא עולמי. עם זאת, פידל זכה לחיות עד גיל 90 ומת מוות טבעי.
אפרופו מוות טבעי, מה שתפס לגביו לא בהכרח תפס לגבי מתנגדיו... קובה של קסטרו היתה מקום מסוכן מאוד ליריבים פוליטיים, ורק ב־1960 הוצאו בה 146 בני אדם להורג. על פי אמנסטי, ב־1961 היו בקובה 20 אלף עצירים פוליטיים. ב"אביב השחור" של 2003, לא כל כך מזמן, לפחות שלושה הוצאו להורג ועשרות נעצרו. עד היום 20 אלף קובנים נוטשים את האי בכל שנה לטובת החלום האמריקני.
קסטרו ראה עצמו כמהפכן. בדיוק כמו הבן הפוליטי המאומץ שלו, מנהיג ונצואלה הוגו צ'אבס, הוא היה יותר מהפכן על חשבון העם מאשר מהפכן למען העם.
קובה של קסטרו דאגה יותר לאחרים מאשר לעם הקובני עצמו. בזמן שהעם חי מקצבאות, כוחות קובניים לחמו בכל העולם.
פידל קסטרו בשנות ה-60 // צילום:
פידל קסטרו לא היה מוכן לשמוע דעה אחרת, עמדה אחרת. הרעיון של אופוזיציה לא היה בלקסיקון שלו - אופוזיציונרים אצלו היו שכירי חרב. לפחות שני מיליון קובנים העדיפו לצאת לגלות. בזמן שוושינגטון החליטה לפתוח דף חדש עם קובה, התלוננו המהגרים הקובנים שמדובר בצעד מוקדם מדי ולא נכון משום שהדיכוי נמשך גם בעידן של אחיו, ראול קסטרו.
פידל אהב להציג את עצמו כאדם צנוע שתמיד סירב להצעות לקרוא על שמו רחובות, שכונות או שדות תעופה. הוא התגאה במשכורת של 40 דולר בחודש בלבד. עם זאת, אפשר להניח שידע לחסוך, כי על פי השבועון "פורבס" הונו הוערך ב־2006 ב־900 מיליון דולר.
משנת 2006 בריאותו של פידל החלה לבגוד בו, אך אף אחד לא יכול היה לדמיין את קובה בלי פידל. אמנם השלטון הועבר לאחיו ראול, אך רוחו של פידל הוסיפה לשלוט בקובה.
ראול קסטרו מודיע על מות אחיו // צילום: צילום: אי.פי.אי
קסטרו ייזכר גם כמי שהצליח לייבא את המלחמה הקרה אפילו לקריביים. את משבר הטילים בקובה בשנות ה־60 ממשיכים ללמד בבתי הספר עד היום.
בסופו של דבר, ההיסטוריה תשפוט אותו לחומרה. אפשר לפחות לברך על תרומה גדולה אחת שלו לאנושות: כמו צ'אבס ומנהיגים אחרים, הוא הצליח להראות לדורות הבאים את "תרומתו" של הקומוניזם לאזרח. וגם, או רק, בשביל זה נצדיע לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו