כדי להגן על ישראל צריך שש צוללות

צוללת היא כלי לחימה יקר, ואם מישהו חושב שהוויכוח הציבורי על רכישת צוללות לחיל הים החל רק בימים אלה, כדאי שיחשוב שנית. הרעיון לרכוש צוללות מגרמניה עלה עוד בשנות ה־80, לאחר מלחמת שלום הגליל. הוא לווה בדין ודברים חריף בין חיל הים וצה"ל לבין משרד הביטחון על רקע סדר העדיפויות הלאומי. בסופו של דבר, ב־1989 חתם שר הביטחון דאז, יצחק רבין, על חוזה מורכב מאוד עם שתי מספנות גרמניות לבניית צוללות חדשות לחיל הים הישראלי. 

ואולם בקושי שנה אחר כך, בנובמבר 1990, ביטל שר הביטחון החדש, משה ארנס, בתמיכת ראש הממשלה שמיר, את החוזה, בשל לחצים כבדים מצד צה"ל וקשיים תקציביים. אלא שעברה עוד שנה, וב־1991 פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, שבה ספג העורף הישראלי לראשונה מטחי טילים - סקאדים - מעיראק.

בסיומה של המלחמה וכתוצאה ממנה הציעה ממשלת גרמניה לישראל סיוע הומניטרי וצבאי. ב־30 בינואר 1991 אישר הקנצלר קוהל חבילת סיוע שכללה שתי צוללות "דולפין" שימומנו על ידי ממשלת גרמניה. בהמשך הדרך העניק רבין, הפעם כראש ממשלה, תמיכה מאסיבית למפקד חיל הים עמי אילון בדרישתו להוסיף צוללת שלישית והחוזה לרכישתה נחתם ב־1994, במימון משותף גרמני־ישראלי. 

וכך קרה שאל"מ (מיל') מיכאל (מיקי) קיסרי, מי שהיה מפקד שייטת הצוללות, שייטת 7, במשך ארבע שנים וחודש, מ־1983 ועד 1987 ("התקופה הכי ארוכה שמישהו מילא את התפקיד"), נקרא בשנת 1992 להיות ראש צוות פרויקט "דולפין" בגרמניה, והחזיק בתפקיד עד 15 באפריל 1996, עת הושקה הצוללת הראשונה. "הגעתי עם חיתוך הברזל הראשון וסיימתי עם השקת הדולפין", הוא מספר ל"ישראל השבוע". 

למיקי קיסרי יש רומן ארוך עם צוללות, ואת הקריירה הצבאית הארוכה והמפוארת שלו בילה בעיקר בבטנן: "כשסיימתי את קורס החובלים בשנות ה־70 היה נוהג שהחניך המצטיין רשאי לבחור בעצמו את היחידה שבה ישרת. ספינות שרבורג היו אז הדובדבן של חיל הים וכולם ציפו שאבחר לשרת בסטי"ל; אני בחרתי דווקא בצוללת. אין לי תשובה ברורה למה, אבל היה בצוללת משהו מיוחד שקסם לי ואהבתי את העובדה שכל המערכות שלה מרוכזות יחד". 

הקריירה הביטחונית שלו כללה גם שלוש שנים בתעשייה האווירית, כשותף לפיתוח מערכת החץ. "החץ אמנם לא נכנס לצוללת, אבל תהליך הפיתוח דרש יציאה לים, ושם היה לי יתרון", הוא מספר בחיוך. לאחר תקופת השירות בגרמניה בחר בחינוך, ניהל את בית הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל־אביב, את עמותת מצוינות בחינוך, והיום הוא עומד בראש תוכנית חלל בבית הספר למדעים בהרצליה, כשהפרויקט המוביל המעסיק אותו בימים אלה הוא "שיגור 70", שבמסגרתו ישוגרו 70 ננו לוויינים מ־70 בתי ספר בשנת ה־70 למדינה.  

"אסון הדקר היה ציון דרך"

כשהפך קיסרי להיות מפקד שייטת הצוללות היו בפיקודו 3 צוללות מדגם "גל": "גל", "רהב" ו"תנין". "צי של 3 צוללות נותן בממוצע 1.3 צוללת כשירה מבצעית", הסביר. "הצוללות האחרות נמצאות בתיקון, או באחזקה או בשיפוץ. זה היחס בעולם, לא ספציפי לנו. המשמעות היא שאתה לא יכול להסתפק בפחות מ־3 צוללות אם אתה רוצה שתהיה לצי שלך משמעות כלשהי, והאמת היא שגם 3 צוללות הן לא כוח מספיק.

כדי לאבטח את הזירה הימית של ישראל דרושות 6 צוללות, שמעניקות, בממוצע, 4 צוללות כשירות בכל עת. תציב צוללת דולפין אחת מול נמל לא ידידותי, וכל כלי שיט שמנסה לצאת ממנו - טובע. כלומר, מספיקה צוללת אחת כדי להשבית נמל אויב שלם. בהתחשב בעובדה שלסוריה, לדוגמה, יש שני נמלים עיקריים, לטקיה וטרטוס, ברורה מאוד חשיבותן של הצוללות הללו. צוללת יכולה לחכות בסבלנות, במשך תקופה ארוכה, כשהיא בלתי נראית. בזה כוחה". עצם העובדה שיש לך צוללות, הוא טוען, מחייבת את אויביך להשקיע הון באמצעי נגד: אמצעי גילוי, פריגטות, מקשות, מסוקים, נצ"ל ועוד. 

עד מלחמת לבנון ב־1982 הצוללות בחיל הים הישראלי היו כוח שולי. חיל הים כולו לא היה יותר מאשר משמר חופים. שתי הצוללות הראשונות, מדגם S, נרכשו מבריטניה, מעודפי מלחמת העולם השנייה, ב־1958. שמן, רהב ותנין, ניתן להן על ידי בן־גוריון ("לולא בן־גוריון לא היו לנו צוללות כלל"). גם מחזור הצוללות הבא, מדגם T, נרכש מבריטניה עשור אחר כך, וגם הוא היה מעודפי מלחמת העולם. המחזור הזה כלל 3 צוללות: "לוויתן" "דולפין" ו"דקר" שאבדה, כידוע, בדרכה מהמספנה בפורטסמות' לחיפה.

"האמון שבנינו השתלם". אל"מ (מיל') קיסרי // צילום: יהונתן שאול

"בדגם T הוכנסו אמנם שיפורים מסוימים", משחזר קיסרי, "אבל זה היה עדיין בגדר ג'אנק. חשיבותן של הצוללות הללו היתה בזה שלמדנו הכל, ממש הכל, מהצי המלכותי הבריטי. זה איפשר לנו לא להתגלח על הזקן של עצמנו. היינו קשורים בטבורנו לצי הבריטי. קורס מפקדי צוללות נערך באנגליה עד 1977, שאז גברה מאוד התנגדות משרד החוץ הבריטי לקשרים החמים שלנו עם הצי. אפילו מרגרט תאצ'ר לא הצליחה להסיר את ההתנגדות הזו".

אסון הדקר היה ציון דרך בחיל הים. לאחריו הוחלט לקנות רק צוללות מדגם מבצעי מוכח, אבל מבנייה חדשה. ואכן, מחזור נוסף של צוללות, מדגם "גל", הוזמן באמצע שנות ה־70, שוב מבריטניה. האנגלים הסכימו לבנות במספנות וויקרס 3 צוללות חדשות עבור חיל הים, על בסיס של צוללת גרמנית מדגם 206. 

"3 צוללות גל - גל, תנין ורהב - זו הבגרות שלנו. גם במובן המבצעי, גם בשימוש בהן, גם בהתנתקות מהעטינים הבריטיים. זוהי צוללנות ישראלית נטו", קובע מיקי קיסרי, "כאן כבר התחלנו בשיתוף פעולה עם כוחות צה"ל ובמלחמת לבנון הוכחנו גמישות מבצעית כזו, שגרמה לצה"ל לאמץ אותנו אל חיקו".

כלי מלחמה אימתני

צוללות הדולפין, שנבנו בגרמניה, הן הראשונות שבהן ניתנה לישראל ההזדמנות לכתוב בעצמה את האפיון והמפרט לבנייתן. אחת המסקנות הראשונות היתה שישראל לא צריכה צוללות גרעיניות. צריך צוללות שמתאימות לזירת הים התיכון, שיפעלו במים רדודים יחסית. לעומת זאת, הראייה שלפיה נבנו צוללות הדולפין היא ארוכת טווח מאוד. הבנייה עלתה לא מעט, אבל זה הפך את הדולפין לבעלת גמישות ויכולות ורסטיליות להכלת תסריטים עתידיים מרחיקי לכת. התוצאה? למיקי קיסרי אין שום ספקות: "הדולפין היא הצוללת הקונבנציונלית הטובה בעולם. היא שילוב מנצח של חשיבה מקורית ישראלית עם שמרנות טכנולוגית גרמנית, שמבטיחה שכל המערכות עובדות".

הדולפין גדולה מהגל פי שניים וחצי (יותר מ־56 מטרים אורך, דחי של 1,550 טונות), וקטנה מצוללות התקיפה האמריקניות באותו יחס - אבל חמושה ביותר נשק מהן. הטורפדו מתוצרת גרמניה, אבל רבות ממערכות הנשק הן פרי פיתוח ישראלי, בעיקר של רפאל, והן אינטגרטיביות בצורה יוצאת דופן בצוללות. נוסף על עשרת צינורות הטורפדו, על פי מקורות זרים, הדולפין חמושה בטילים, במוקשים ימיים ובאמצעי הטעיה. מערכת הסונאר שלה (LOFAR + PRS) היא המתקדמת מסוגה, ויש לה אמצעי גילוי מתקדמים נוספים ומודיעין אלקטרוני. רמת האוטומציה גבוהה מאוד. הדולפין יכולה לשהות מתחת למים כמה ימים, ולהיות בים יותר מחודש. הסך הכל של תכונותיה הופך אותה לכלי מלחמה אימתני ומעורר יראה.  

מיקי נזכר בחוויה הראשונה בתפקידו כראש צוות הפיתוח של הדולפין: "כשהגעתי לפגישה הראשונה עם הגרמנים אמרתי להם: 'אני מעולם לא בניתי צוללת ואתם עושים את זה כבר 150 שנה; לעומת זאת, אתם מעולם לא הפלגתם מבצעית בצוללת - ואני עושה את זה כבר 20 שנה. לכן אני לא אגיד לכם איך לבנות, ואתם לא תגידו לי מה חשוב'. הנוסחה הזאת עבדה יוצא מן הכלל, וכשסטינו ממנה - היו בעיות".

ואכן, הגרמנים היו מאז ומעולם חלוצים בתחום. לצערנו, לא בצד הנכון של המתרס, אבל אין חולק על יכולותיהם הטכנולוגיות. כבר ב־1914, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, הטביעה הצוללת הגרמנית U-21 את הסיירת הבריטית "פאת'פיינדר". שנה אחר כך הטביעה צוללת גרמנית אחרת, U-20, את אוניית הנוסעים "לוזיטניה", שגרמה ליותר מ־1,100 קורבנות בנפש והשפיעה קשות על דעת הקהל בקרב בעלות הברית.

במלחמת העולם השנייה החזיקה גרמניה בצי הצוללות הגדול ביותר בעולם, וחיבלה קשות בשיירות האספקה באוקיינוס האטלנטי, ששטו מאמריקה לבריטניה. הצוללות הגרמניות נחשבו ל"סוסי עבודה", אמינות ביותר, והטילו את חתתן על כל מה ששט על פני המים, כשהן רושמות לעצמן הצלחות מסחררות מול ציי בעלות הברית. עד כדי כך, שווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, כתב ש"הדבר היחיד שבאמת הפחיד אותי במהלך המלחמה היה סכנת הצוללות הגרמניות".

המספנות שבנו את הצוללות ההן - הן אותן מספנות, שבונות את הצוללות הישראליות היום. את ההיסטוריה של התנהגותן בזמן המלחמה אי אפשר לשכוח. מצד שני, "את מספר המדינות שיכולות לבנות צוללות מתקדמות כמו הדולפין אפשר למנות על כף יד אחת, והן לא עומדות בתור לבנות אותן עבורנו. הגרמנים היו מאוד ידידותיים אלינו. בישראל אפילו לא יודעים כמה". להמחשה, סיפר מיקי קיסרי כי את תורן השינור היו צריכים לבנות האיטלקים, ואולם בשלב מסוים הודיע משרד החוץ האיטלקי כי הם לא מוכנים לספק את התורן משום ש"ישראל לא שומרת על זכויות אדם".

לממשלת גרמניה היה אינטרס לשלב בין שתי המספנות: HDW מקיל וטיסן מאמדן. שתי המספנות היו יריבות מושבעות, והממשלה הגרמנית לחצה עליהן להקים קונסורציום (שותפות) כדי לייצר את הצוללות עבור ישראל. "בתחילה התכוונו שכל מספנה תייצר צוללת אחת", מספר קיסרי. "אנחנו התנגדנו. רצינו שהצוללות יהיו זהות. לכן חילקנו את העבודה בין המספנות: העבודה מתחילה בקיל ומסתיימת באמדן, אבל כל צוללת עוברת תהליך זהה". 

"לא הכל נמדד בכסף"

יחסי העבודה עם הגרמנים היו חשובים מאין כמוהם. "תחתיי היה צוות גדול, 25 מהנדסים, והסכנה הגדולה היתה המנטליות, שלפיה 'אנחנו הישראלים יודעים הכל הכי טוב'. במקום זה היינו צריכים לאמץ גישה שהם השותפים שלנו, לא האויבים שלנו. הנה אנקדוטה לדוגמה: בשלב מסוים הם באו אלינו עם נייר, שהכרתי את החתימות שעליו, ואמרו: זה הטרום חוזה, ובו כתוב שאתם, הישראלים, מתחייבים לספק את מסיכות העשן לצוללת. לצערנו, שכחנו להכניס את זה לחוזה עצמו.

מה אתם רוצים לעשות? התייעצתי עם עורך דין מקומי מפולפל, והוא אמר לי: 'אין בית משפט בגרמניה שיחייב אותך אם זה לא כתוב בחוזה. אבל מה שאתה עושה עם הבעיה - זה כבר העסק שלך. המלצתי בפני חיל הים להסכים לבקשת הגרמנים, ולשמחתי הם אימצו את ההמלצה. וזו היתה רק תחנה אחת בדרך, שבזכותה היחסים איתם היו מצוינים. הם התגמשו לא פעם כדי לבוא לקראת הדרישות שלנו. למספנה היה אינטרס לא קטן משלנו להצליח. יש להם אינטגריטי מקצועי מאוד גבוה. האמון שבנינו שילם את עצמו. לא הכל נמדד בכסף".

בתום הפרויקט נסע קיסרי עם שמפניה ועוגות למטה של טיסן, כדי לומר תודה על השלמת בניית הצוללת. "הם לא האמינו למראה עיניהם: 'בחיים שום לקוח לא בא להגיד לנו תודה', הם אמרו לי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו