כשחזרתי לכתיבה לאחר תפקידי במטה לביטחון לאומי, קבעתי לעצמי כלל שלא אכתוב על הנושאים שבהם עסקתי שם. לצערי, אני נאלץ לעבור על כלל זה. את הרעיון לקניית הצוללות העליתי ודחפתי משום שחשבתי, על בסיס היכרות עמוקה עם צורכי הביטחון הלאומי, שחיוני לסכם זאת מוקדם ככל האפשר. בנושאים אסטרטגיים, שיש בהם מרכיבים מדיניים, כלכליים וצבאיים גם יחד, לא נכון להמתין לרגע האחרון ואפילו לא לרגע הלפני אחרון.
כפי שישראל חתמה על ההסכם להמשך הסיוע מארה"ב שנתיים בטרם פג ההסכם הקיים ועשתה זאת לפני הבחירות בארה"ב - כך נכון שתחתום על הסכם להמשך אספקת הצוללות בטרם הגיעה הצוללת האחרונה על פי ההסכם, וגם בגרמניה מוטב לעשות זאת לפני הבחירות. כל מי שמבין באסטרטגיה של מדינת ישראל צריך להבין זאת.
לצערי, לא הצלחתי לשכנע את ראש הממשלה לקבל החלטה על התוכנית במלואה. הוא החליט לבקש מגרמניה רק שלוש צוללות ולא שש, כפי שראוי היה לעשות לדעתי באופן מחייב. היו כמה שיקולים לחתום את ההסכם דווקא עם גרמניה, אך התנאי לכך היה ברור: המשך המימון הגרמני לשליש מהעיסקה, והגרמנים הסכימו לכך. חשוב להבהיר כי מעולם לא היתה הצעה להגדיל את הצי מעבר לשש צוללות. ברור היה, וכך נאמר במפורש, שהצוללות החדשות תחלפנה את הישנות על פי קצב הוצאתן מהשירות, בזמן הקצוב להן מראש ושאינו ניתן להארכה.
צילום: יהושע יוסף
יש לדעת כי זמן התבשלותה של עיסקה כזאת ארוך מאוד. לאחר ההסכמה בין המדינות עובר הפרויקט לאחריות משרד הביטחון, העוסק במימון ובתשלומים, והוא שמוביל את הדיונים הסבוכים והארוכים בין חיל הים והמספנה הגרמנית על מאפייני הצוללת, והוא המפקח על תהליך בנייתה לאורך כמה שנים ועד שהיא הופכת מבצעית זמן לא קצר לאחר הגעתה לארץ. מאחר שלמיטב זיכרוני הצוללת הראשונה הגיעה לחיל הים לפני כמעט 20 שנה, הרי מדובר בהסכם חיוני שנחתם ברגע הנכון. כל איחור יהיה בלתי נסלח, כי ייתכן שיהיה מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו