תמיד ידעתי שאהיה שחקנית. נולדתי לכבוש את הבמה. זה היה ברור לי לאורך שנים, עד שעליתי לבמה, בגיל 17.
אין דרך לייפות את האירוע, שצולם מכמה זוויות. הייתי איומה. זו היתה הצגה במסגרת לימודיי במגמת תיאטרון בתיכון, ולזכותו של הבמאי - אמן סובייטי קשוח מהסוג שמייצרים במוסדות כליאה - ייאמר שהוא זיהה את הבעיה מייד. לאורך תקופת החזרות הוא חתך לי את הטקסטים עוד ועוד, עד שהשאיר אותי בערב הבכורה עם שתי שורות קצרות, סתומות, שגם אלמלא נאמרו בכלל, לא היו פוגעות כהוא זה בסיפור ההצגה. מזל שהיו רק שתיים, כי ספק אם מישהו הבין משהו מהמלמולים שלי.
מה שכן, אני ועוד כמה בני מזל קיבלנו פרס ונדונו להישאר על הבמה מדי ערב, כפסלים, בעת שאנשים בעלי כישרון משחק אמיתי משחקים לצידנו. הפנסים כוונו עליהם, ואנחנו, הפסלים המוחשכים, התאפקנו לא לצחוק, לא לבכות ולא לחשוב על הפסקת פיפי. אחרי כמה הצגות כאלו, התחשלתי.
כשהגעתי להפקה של המחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" בבית צבי, ידעתי בדיוק למה אני נכנסת. בסדר, אז התפקיד של יוסף אויש, ואני ממילא לא הטייפקאסט - בחור שרירי בן 20. אבל זאת היתה ההזדמנות שלי לעשות תיקון. אני אוכל להיות אשת פוטיפר המפתה, או במקרה הרע, אשת ראובן הרעה. במקרה הנורא באמת, נערת קורוס חיננית. רק תנו לי לכבוש את הבמה מחדש, ואני אוכיח לסובייטי שהוא פיספס אותי בגדול.
חלק א'
גישושים ראשונים וצלילי המוסיקה
תחילת ספטמבר. בשעת ערב מוקדמת אני מצטרפת למחזור נ"ה בחדר החזרות. 33 חלומות של שחקנים נישאים בחלל, כולל שלי. כולם רוצים לכבוש במות, לאכול תסריטים, לאחוז בפסלונים ולהודות לאמא, לאבא, לסוכנת ולבורא עולם.
אני מצפה לרגע שבו נתחיל לשיר ולרקוד לצלילי המוסיקה של אנדרו לויד וובר וטים רייס, אבל עוז מורג, הכוריאוגרף והבמאי האחראי לחידוש ההצגה (המבוססת על עיבוד בימתי של משה קפטן), מצנן לי את ההתלהבות. קודם כל, חימום.
אנחנו מתחילים בחימום קצר, 45 דקות של קריעת תחת. "fame costs", אני נזכרת במילותיה האלמותיות של לידיה גרנט, המורה המיתולוגית לריקוד מ"תהילה".
גלונים של זיעה נשפכים על הרצפה, ולאף אחד חוץ ממני זה לא נראה מוזר. רגע, מתי אנחנו עולים לבמה? איפה התלבושות? למה אנחנו מתאמצים כל כך בשבוע הראשון של החזרות? אין לי אפשרות ליצור קשר עין עם אף אחד. כולם מרוכזים בכפיפות בטן, לצליליה של בריטני ספירס.
צוות "המספרות" במחזמר. אז איך עושים העמדה לנאמבר? // צילום: אפרת אשל
באולם יש רוב נשי, אבל לפחות 12 גברים (יוסף ואחיו). בזמן החימום יש צחוקים ובדיחות, אותו הוויי פנימי שמוגדר אחר כך בראיונות "משפחה". אני רעבה, אבל אוכל הוא לא קטע חזק פה. החבר'ה מאמינים במזון לנשמה. אמנים רעבים - זה מתחיל כאן.
עוז מסתובב בינינו, מעיר, מתקן. בין כפיפות הבטן לשכיבות הסמיכה אני קולטת את אורות הניאון שבתקרה. אורות של משרדי הייטק, של בתי חולים. הריצוד שלהם לא מזכיר את אורות הפנסים משזפי הפנים, שכולנו מקווים לקבל ממש עוד מעט.
מי שרוצה עליו "פולו" (מונח מעולם התאורה) מוכרח לעבוד. אני מרגישה את זה בכל הגוף. יש ליטרים של כמיהה בחדר הזה. על רצפת הלינולאום נשפכת עוד זיעה. איך משיגים תהילה? בזכות עבודה קשה ומאומצת. החברות שלי, צעירות מאוד ושריריות מאוד, מחייכות. קיבינימט, איך יש לכן עוד כוח לחייך?
הריקודים מתחילים. היום מעמידים את הנאמבר הראשון. עוז רוקד, ואנחנו לומדים את התנועות. כולם סביבי רקדנים טבעיים, מפנימים את הצעדים בקצב היסטרי. חוץ ממני ומהשחקן שמגלם את יעקב.
עוז נראה מרוצה, אבל לא מתעלף. "הם לא רקדנים, זה רק נדמה לך", הוא אומר לי. "זה הבסיס". לי זה נראה ברודוויי.
התלמידים, שעתיים בתוך החזרה, לא מצייצים. אין תלונות, רק עיתונאית נודניקית אחת שמבקשת הפסקת שתייה. אין פה דיוות. הם עוד לא חתמו על חוזי טאלנטים, עוד לא קיבלו שערים, ואפילו במדורי הרכילות לא מכירים אותם. כרגע הם רק אנשים צעירים, חדורי מוטיבציה, שירקדו עד אור הבוקר אם תגידו להם שזה מה שצריך כדי לקבל במה.
את יוסף האחד והיחיד, כוכב המחזמר, מגלם גל גולדשטיין, בוגר שתי העונות הראשונות של דרמת הנעורים "כוכב הצפון". אני מתקרבת אליו בצעדי אשת פוטיפר חמדנית ומגלה שהוא בן 21, גר קרוב לבית צבי בדירת שותפים עם שירה ויוסי (שגם הם בקאסט) ובא ממשפחה מסורתית מבת חפר. אמו היא דוקטור להנדסת מכונות ואביו קצין מודיעין שיצא לפנסיה, ויש לו שבעה אחים ואחיות (שזה לא 11 - אבל עדיין קרוב מאוד ליוסף).
גולדשטיין סומן ככוכב זוהר בשמי משפחתו והתחיל לימודי פיתוח קול בגיל 6. "אמא שלי קלטה ודחפה אותי לכיוון השירה מגיל צעיר, וזה השתלם. בתיכון נסעתי בכל יום הלוך ושוב לתלמה ילין, וזה היה שווה כל רגע. תיאטרון זה החיים שלי, אין לי שום דבר אחר בחיים".
אחרי שביצע בתחרות מלגות את השיר המפורסם "דלת תסגור עלי", זו היתה רק שאלה של זמן עד שבית צבי יחליט לחדש את המחזמר, שעלה בבית הספר שבע פעמים בעבר. השנה גולדשטיין התיישב בול על הטייפקאסט.
עוז מלמד ריקוד חדש. אני מנסה להבין מה הוא רוצה מאיתנו. "אני מזיז חיטה ושעורה", הוא מדגים את התנועה, "תשקיעו עוד שנייה, בסבלנות, ותראו מה אני מלמד". נדמה לי שהבנתי, אבל הניסיון לבצע בתנועות אלגנטיות את מה שהוא עושה נכשל כישלון חרוץ. אני בונה על זה שהוא לא שם לב לתוצאה, אלא למאמצים הכנים שלי.
"פייב, סיקס, סבן, אייט", עוז יורה. אני מנסה להפנים את הנאמבר החדש. חצי סיבוב וקפיצה מפילים אותי לקרקע. הכיתה דווקא שועטת הלאה, למקטע הבא של הריקוד. אני אשאר בהזזת החיטה והשעורה.
אחרי שעוז מלמד, התלמידים מלמדים את עצמם. נאמנה לשיטה האוטודידקטית אני פורשת הצידה לנוח, מתבוננת בחבריי מתחלקים לקבוצות קטנות וחוזרים על הצעדים. התנועות עדיין לא מושלמות, אבל אני מבינה שהם הפנימו את הריקוד.
בזווית העין אני קולטת את חברתי, עמית זיתון, מלמדת קבוצה קטנה של תלמידים מתקשים. היא מרחפת על הרצפה, והם חוזרים אחריה, מה שנקרא בתיאטרון "מבססת להם את הנאמבר". היא לא תרקוד בעצמה את הריקוד על הבמה.
"אני המספרת", היא מסבירה לי באיטיות, כמו לתלמיד שנה א'. את התפקיד שלה, שעה וחצי ברצף על הבמה, גילמו בהפקות עבר בבית צבי מיה דגן, קרן הדר והילה מערבי. מדובר בבאנקר רציני. את תפקיד אשת פוטיפר גילמה פה עירית קפלן. שלמה ארצי וששי קשת גילמו את יוסף בתחילת שנות השבעים, ואחריהם בא גלעד שמואלי, שמככב היום בתפקיד הראשי ב"סיפור הפרברים" בקאמרי. בקיצור, כל אחד בחדר החזרות יודע שמההצגה הזאת אפשר להמריא גבוה.
גם אני מבינה שעלי לקום ולהדביק את הקצב שלהם, אבל איך עושים קפיצה, סיבוב, צעד, סיבוב וקפיצה עם ידיים ופנים קדימה למראה? אני מנסה בצד, ולא מצליחה.
* * *
שתי תלמידות, כריסטינה פרוקופייב וטלי אגרונוב, מקבלות שחרור הביתה. למה דווקא הן? אני שואלת בחשדנות. "הן מגלמות את אשת פוטיפר ולא ירקדו בנאמבר הזה", מסבירים לי חבריי. אני לומדת על הדאבל, ליהוק של שתי שחקניות לאותו תפקיד, ומתחילה לרקום תוכנית. אמצא לי מישהי שאין לה עדיין דאבל, אציע את עצמי, ואסדר לה כמה שעות של חופשה מהבמה. גאוני.
לעוז יש סבלנות להדגים ולעבוד גם עם התלמידים הבעייתיים. הוא מסדר לנו את הידיים, מבקש ראש קדימה ושואל כל תלמיד אם התנועה ברורה לו. "תרגישו בלרינות", הוא מבקש, וזה עובד. עכשיו גם אני בעסק. היה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. כשאני מרימה אצבעות לסימון "הבנתי", מורג לוחץ על פליי, וצלילים ממלאים את החדר. "יעקב, יעקב ובניו", כולם סביבי מתחילים לשיר כאיש אחד.
הקטע במחזמר הוא שאנחנו אמורים לשיר ולרקוד. בו בזמן. ידעתי את זה, אבל שכחתי.
אני בקושי מצליחה לרקוד, לא רואה איך בדיוק אני משלבת פה שירה, אבל אנחנו עוד לפני החזרה הקולית, אז יש סיכוי שדווקא שם אפרוץ. כרגע, עוז עושה העמדה של הבנות לנאמבר. אפשר לשמוע אייפונים ב"השתק" רוטטים מרוב מתח.
"זה הרגע הדרמטי", לוחשת לי ענבר קופרמן, גבעתיימית בת 25, חברת הקורוס וחברת נפש לעת ליהוק. עוז מרכיב את הנבחרת שלו לנאמבר הזה, שכוללת שש שחקניות. אני לא נמצאת בה. ביחד עם חמש המודחות האחרות אנחנו נדחקות לצידי החדר, מנסות להידבק לקיר.
ליד הקיר אני פוגשת את שירה מור (24), שותפתו של גולדשטיין לדירה, שבאה ברגל חבושה. כשחקנית יריבה, היא לא ממש מעניינת אותי. כעיתונאית וכאם, אני מודאגת.
"זה שטויות", היא אומרת. "התאמנתי בקיץ במחול ועיקמתי את כף הרגל. הרופא אמר לי שאני צריכה מנוחה של חודש, זה עוד מעט יורד".
היא נולדה בקריות ועד גיל 10 חלמה להיות בלרינה. "ואז הבנתי שהכיוון שלי הוא משחק. ווסט אנד, מחזות זמר - הם משלבים את כל מה שאני אוהבת לעשות, ריקוד ומשחק. אני בעצם מגשימה גם את החלומות של הוריי. אבא שלי חלם להיות שחקן, ואמא שלי היא ציירת".
עוז מבהיר לנו שכולם ירקדו בסופו של דבר. אמן! הוא מחליף כמה מקומות, מעמיד את שש הנשים שהוא רצה במרכז, ואז מכניס את החמש הנותרות לנאמבר.
חלק ב'
שירת המקהלה, פרגון וגזר
"נשמע כל כך לייט בק, וזה כולכם", נוזפת בנו בחביבות מיכל סולומון, מדריכת המקהלה. אנחנו כבר באמצע ספטמבר, בתחילתה של עוד חזרה קולית ב"חדר המראות", שממש כמו בוורסאי, מצופה במראות שבהן אנחנו יכולים לראות השתקפות של אנשים שאנחנו מאוד אוהבים: של עצמנו.
אני מנסה את מזלי בהשתלבות בקורוס, בצד קולות האלט, או כמו שאני מכנה אותנו - האלטיות. סולומון נוזפת בנו על חוסר אנרגיה ומבקשת שנחזור ונשיר מההתחלה.
"תקומו, אתן ישנות!" היא מאבחנת את הבעיה, והיא צודקת כמובן. השעה כבר שמונה בערב, כולנו אחרי יום ארוך במיוחד (שלי התחיל בשש בבוקר!) ורק חולמות על מיטה. אבל כדי להגיע אליה אנחנו צריכות להרשים את מיכל, ואנחנו שרות את "שיר פרעה" עם הרבה התלהבות.
לזייף התלהבות בחזרה קולית זה בדיוק מה שאתם מדמיינים: חיוכים מפלרטטים, שפתיים משורבבות, אפס תשוקה. "אתן צריכות להיות הכי רכות ומלאכיות שיש", מורה לנו סולומון. אוקיי, הבנתי. רכות. איך עושים את זה?!
אנחנו עוברות לשיר את "יעקב ובניו", הנאמבר השלישי במחזמר. את השיר, שאפילו אני כבר יכולה לשיר מתוך שינה ערבה, שרים המספרת, האחים של יוסף והקורוס, כך שלסולומון יש הרבה עבודה איתנו. אנחנו מתחילות לשיר, אבל שלוש המספרות גונבות מאיתנו את הפוקוס.
הן שלוש, כי שעה וחצי של שירה, לפעמים בשתי הצגות ביום, יכולות לחסל גרון של כל אחת. אז הן יחלקו את התפקיד בהצגות. מי שלא תגלם את המספרת לא תנוח בספא הקרוב למקום מגוריה, אלא תעבוד מאחורי הקלעים בתפקיד תאורנית. אח, התהילה.
מלבד עמית, שמתגלה כרקדנית מחוננת וכשחקנית כריזמטית, עושות את התפקיד דניאל היב (24), בלונדינית יפהפייה וכישרונית, ואלינור דוד (23), כוכבת מתוקה וכובשת עם צחוק מידבק.
כשדניאל עולה לבמה, אני מבינה פתאום את הביטוי "חיית במה". מגיל 5 היא מופיעה. ברזומה שלה להקת נוער, שירות בתיאטרון צה"ל, הופעות טלוויזיוניות ותפקידים ראשיים בהפקות של בית הספר. גם עבורה אין שום אופציה פרט למשחק. "אני מאמינה שמי שטוב מצליח", היא אומרת, ואני חושבת שיש לה את כל הנתונים להיות אופטימית.
גם אלינור, במקור מפרדס חנה ועכשיו רמת־גנית כמו כולם, נולדה בשביל לאכול את הבמה. "מגיל אפס ידעתי את כל השירים ממחזות זמר. אני שרה, מנגנת בגיטרה ובפסנתר, אפילו למדתי סטפס. אמא שלי רצתה להוציא ממני את כל האנרגיה. לפני הבחינות לבית צבי התחלתי ללמוד באופן פרטי משחק ופיתוח קול".
אני מתחילה להבין שכולם בחדר החזרות, חוץ ממני, למדו פיתוח קול, מה שמחדד את ההבדלים ביני לבין חברותיי האלטיות. הן שרות, אני מזייפת.
* * *
סולומון מזהָה צליל צורם. שלי כנראה. היא מבטלת לנו את השירה בנאמבר, ואנחנו כותבות על הטקסטים שלנו "אין קולות". סאבטקסט: אנחנו מיותרות. רצון פנימי: ללכת הביתה, לפרק מקרר וללכת לישון. מעצור: החזרה עד 23:00, ועכשיו רק תשע. טלפון מהסוכן: ממש לא.
"בבקשה, אובר דיקציה", מבקשת מדריכת המקהלה, ואנחנו רצות לשיר הבא, כי ההצגה חייבת להימשך. עכשיו סולומון מנחה את הסופרניות. אני מנסה לשיר איתן ולא מדגדגת את הגבהים שהן מגיעות אליהם. "אנחנו אלט", מזכירה לי קופרמן, ואני משתתקת.
"יפה מאוד", מחמיאה סולומון לסופרניות, שמפיקות מגרונותיהן צלילים לא אנושיים. "ככה חייזרים מתקשרים", קופרמן ואני צוחקות עליהן. באהבה, ברור. כאלו אנחנו, מפרגנות. שחף אברהם גונבת את ההצגה עם סולו קטן ומרשים. מרוב התלהבות אנחנו מוחאות לה כפיים.
בחזרות לקראת הבכורה. שעה וחצי של שירה יכולות לחסל גרון של כל אחת. הן שרות, אני מזייפת // צילום: אפרת אשל
סולומון עוברת ללמד אותנו את התפקיד שלנו, ואז מחברים את הכל. אני מאוד מרוצה מהתוצאה, אבל זה כי אין לי, בכלל, שמיעה מוסיקלית. כשאנחנו שרות אההההה, או או או או, אי אי אי - בעיניי מדובר בשירת מלאכים צרופה. בעיני סולומון זה זיוף נורא.
אני עורכת סקירת סיכום זריזה: המְספרות נשמעות כמו מלאכיות. עם שירה נשגבת, שמימית ועילאית, אין לי סיכוי מולן. הסופרניות הן הרבה מעבר לליגה שלי. גם האלטיות נשמעות נהדר כשאני לא איתן. המסקנה ברורה: אני צריכה למצוא לי תפקיד שאינו כולל שירה.
לנוכח הגילוי, אני מחליטה לעשות הפסקה קטנה. סולומון מבחינה שאני קמה ממקומי. "איך נמשיך בלעדייך?" היא שואלת. אני מרגישה שהיא מסתלבטת עלי.
במסדרון אני פוגשת את עמית, דניאל ואלינור. הן משדרות קוּליות. לא, אני לא מקנאה, יש בינינו פערים עצומים. אותן חנן אלוהים בכישרונות ריקוד, שירה ומשחק. אותי הוא חנן במטר חמישים ושמונה של אמביציה מסמרת מקלדת. כל אחת והמזל שלה.
* * *
את גולדשטיין אני תופסת מסתודד עם גביע קוטג'. שיגרת החיים החדשה שלו מאז הליהוק כוללת אימון יומי ממושך במכון כושר והקפדה על תפריט אימתני, שכולל מעט מאוד קלוריות ואפס סוכר. היום שלו מתחיל ב־6:30 באימון הכושר, ממשיך בחזרה על הצגה אחרת של בית הספר, ארוחת צהריים מפתה שכוללת 200 גרם חזה עוף ו־300 גרם סלט, חזרה להפקה שלישית, ארוחת קוטג' עם כפית טחינה בין ערביים, וארוחת ערב נועזת המורכבת מעוד חזה עוף עם סלט. בלילות הוא רוקד בחזרות עם מורג או שר עם אריאל קשת, המנהל המוסיקלי, שעושה חזרות פרטניות לסולנים.
גולדשטיין שלם לגמרי עם התפריט ועם הלו"ז. כשאני מציעה לו תפוח, הוא מסרב בנימוס. כשאני מציעה לו שוקולד, עיניו בורקות, ואז הוא מסרב. כשאני מציעה לו עוגיית קינמון, הוא מסמן שאנחנו צריכים לחזור לחזרה. אני נכנעת.
באמצע החזרה הבנים מצטרפים לשירה שלנו. הם בס, אנחנו אלט - אין בינינו הרמוניה, אבל כולם ממש מתאמצים. אנחנו ב"אדום צהוב ירוק וחום/ ורוד וחרדל וכסף ובז'/ זהב ואפור וכחול ושחור/ לילך וכתום ופטל ותות", הידוע גם כ"שיר הכותונת", שאותו אני כבר רואה ושומעת בסיוטים. זה מסוג השירים שימשיכו להתנגן לכם בראש שנים אחרי שתפסיקו לשיר אותם. "יאללה, בואו נתקדם הלאה", סולומון גואלת אותנו מייסורינו.
השיר הבא הוא שיר של האחים, "חלומותיו של יוסף". "חייבים יותר דיקציה", מתחננת סולומון, "שנבין את המילים. בעיקר סופים של מילים". האחים מהנהנים.
עוד מעט ייסגר השלד של ההצגה. אנחנו כבר יודעים את הכניסות והיציאות שלנו, מעברים, מה לא, בעצם. זה מרגש אותי כהוגן, באמת, אבל אני מוכרחה לישון. העיניים שלי נעצמות ולא נעים לי מהקורוס. אני מתחילה לחשוש איך אשאר ערה בהצגות עצמן.
בהפסקה אני רואה מזון. אמיתי. כמה גזרים טריים נשלפים. הרבה סיגריות. אני מבחינה שהתחבושת הוסרה מהרגל של שירה, והיא מעדכנת שמחר היא כבר תרקוד בחזרת תנועה.
חוזרים לחדר המראות ופותחים את הטקסטים. כולנו עובדים איתם, אבל יש כאלה שכבר למדו בעל פה את המילים. חרשנים. בנאמבר הבא כולם כבר יודעים את כל המילים. חוץ ממני.
מישהי מספרת לי על המדידות שמתחילות בשבוע הבא. עוד מעט יתחילו לתפור עבורנו תלבושות. נהדר, יש לי שבוע להשיל חמישה ק"ג. גזר, מישהו?
חלק ג'
שופינג, ניקיונות וקואורדינציה
בערב חג הסוכות, בשמונה בבוקר, כבשנו את קניון איילון. כשאתם עוד התהפכתם במיטה החמה, התייצבנו לאירוע קידום מכירות, שהיה אמור להכיל שני ריקודי פלאש־מוב והפך לארבעה.
דוד בנימין, מנכ"ל בית צבי, שיזם את האירוע, עמד בצד והתמוגג. "זה מחזור מגובש, מחזור יוצא דופן", הוא נהנה להביט בחבריי למחזור נטמעים בקהל הקונים בקניון. אף אחד מהעוברים ושבים לא ידע שבעוד כמה דקות אנחנו עומדים לפרוץ בשירה ובריקוד באמצע הרחבה המרכזית, סמוך לברז המיתולוגי.
"פלאש־מוב" (התקהלות בזק) היא הפתעה, אבל הפתעה מאורגנת. ארבע חזרות נערכות בשטח עם עוז כדי שכולם ירגישו מוכנים לרגע הגדול: מפגש ראשוני עם קהל אמיתי. "זאת תהיה חוויה, זה יהיה מגניב", מקווה עמית.
כדי שאף אחד לא יאבד את הקול רגע לפני הבכורה, אנחנו שרים עם פלייבק. אמורים לעשות רק את התנועות עם השפתיים. אני מזהה בחור מאוד שרירי בקרב חבריי להצגה. הי, זה גל גולדשטיין בגזרתו החדשה!
"מה קרה לך? אתה נראה כמו שחיין", אני פונה אליו, מודאגת מעט. האומנם זהו יוסף? גולדשטיין מספר שהתמכר למשטר התזונה והספורט. עכשיו הוא חי מטחינה אורגנית, טונה במי מלח ואורז מלא. מגוּון.
לישון אתה ישן?
"כמה שאפשר, לפעמים לא יוצא לי", הוא מודה. "אני לא בן אדם שישן הרבה. בלילות אני קורא מאמרים על מסת השריר". כל אחד והסטיות שלו.
בזמן שאנחנו מחכים לפלאש־מוב הראשון, חלק מהחבר'ה עושים קניות. אני מנצלת את הזמן לקפוץ ל־H&M ול־Desigual, כי את כל האמנות הזאת צריך לאזן בקצת שופינג בריא. חצי שעה ומינוס 500 שקלים מאוחר יותר, אני מגלה שהודחתי מהפלאש־מוב וסופגת את העלבון בדממה. זה לא הזמן לעשות סצנה.
תלמידים רציניים, כמו גל ועמית, לא לקחו חלק בחגיגת הקניות. הם התכוננו. "חיים שלי, משחק הוא אחת העבודות הכי תובעניות שיש", מסביר לי גל בסבלנות. "זה לא לבוא לחזרה ולעשות לה־לה־לה ואז לחזור הביתה. זה לחזור על השורות שלך כל הזמן ולחיות אותן. אם את לא נכנסת לזה עד הסוף, רואים את זה על המסך ועל הבמה".
כשמתחיל הפלאש־מוב, אני מבינה למה הוא התכוון. מול קהל מבולבל, המורכב מחמישים אחוז ילדים היפראקטיביים בחופשה ומחמישים אחוז מבוגרים לחוצי ערב חג, גולדשטיין נותן שואו של מועמד לטוני.
המפגש עם הקהל השאיר את כולם רעבים לעוד מפגשים, שבסופם יהיו מחיאות כפיים וסמארטפונים שלא מפסיקים לתקתק.
מחר חג, אבל זה לא אומר שלא ניפגש. כולם יודעים שיש ניקיונות, ואני תוהה מדוע צריך את כולנו כדי לנקות את חדר המראות, שהוא חלל לא קטן, אבל בטח לא כזה שמצריך 33 זוגות ידיים עובדות.
"'ניקיונות' הם עבודה על תנועות", מסבירה לי אלינה לנצמן (22), צעירת בנות המחזור. "לומדים באיזו רגל נכנסים, איך למתוח ידיים, דברים כאלה". לנצמן נולדה ברוסיה ועלתה לישראל בגיל 4. כיום היא גרה ברמת גן עם בן זוגה (לא שחקן, עורך דין). היא מעודדת אותי ברגע הקשה, כשאני מבינה שהודחתי פחות בגלל הקניות ויותר בגלל הכישורים. או היעדרם.
"גם לי יש בעיה של קואורדינציה", מודה לנצמן. "לא כל אחד יודע לשיר ולרקוד, אני יודעת בעיקר לשיר, ולמרות זאת, במחזמר הזה אני לא שרה. אני מגלמת שלושה תפקידים: חייטת שמביאה את כתונת הפסים, ישמעאלית ומצרייה בארמון פרעה". הטקסט שלה במחזמר מסתכם בשורה. אני שומעת פה תפקיד שתפור על מידותיי.
"מה הסיכוי שאת ואני נעשה דאבל?" אני שואלת אותה כבדרך אגב. "יש לי דאבל", היא מצננת את התלהבותי, "והיא מצוינת. קוראים לה אלמוג קדושים". עם קדושים אני לא מסתבכת.
כשאני מגלה שבני המחזור שלי מנו 46 תלמידים כשהחלו את לימודיהם בבית הספר, אני מבינה שעדיף לי להיצמד לעוז ולחכות להזדמנות שלי. אם לא יעיפו אותי, אני בטח לא אפרוש. תכף עולים לבמה, ואז אולי יגיע גם הרגע שלי.
חלק ד'
קאסט ב' גנרלית והודעה דרמטית
"I Still Believe in Me", אני נזכרת בשורות השיר מ"תהילה", אבל האכזבה מאיימת להטביע אותי כשאני מגלה שלא יהיה לי תפקיד בבכורה. כל התפקידים אוישו, כולל הקטנים (יש תפקידים קטנים, תאמינו לי), ולמי לא נשאר? הסובייטי לא טעה.
אני כובשת את צערי בז'קט שלי וממהרת להעמיד פנים שהכל ממש סבבה. דה שואו מאסט גו און. הרָאן המלא, עם תפאורה ותלבושות, נערך בתיאטרון רמת גן. אני מכירה את כל הטקסטים, גם את התנועות, אבל אני לא על הבמה.
גם הכפיל של יוסף, תלמיד שנה ב' בשם דוד עומר, יושב בחושך. רק לפני חודש בישר לו מנהל בית הספר, ארתור קוגן, שהוא עומד להיות חלק מההפקה. יהיו חמש הצגות שבהן יזכה לעטות את כתונת הפסים הצבעונית, ועבור תלמיד שנה ב' זה הישג מרשים.
הרָאן עובר בהצלחה יחסית. לעוז יש הרבה הערות והארות, והוא מתחיל לשגר אותן בקצב של מכונת ירייה. אנחנו יושבים ומאזינים לכל מילה. חלק כותבים. רובנו לא אכלנו היום, כי למי יש זמן. לכל אחד יש תפקיד, מי שלא מופיע מכהן כתאורן, איש סאונד או סדרן.
בהצגת ההרצה. עולים לבמה עם פאה לא מהודקת מספיק, אבל ברגע האמת הכל יתקתק // צילום: אפרת אשל
בראן הבא אני עוברת לשבת ליד עוז, בניסיון אחרון להשתחל לבכורה. אני אומרת לו שהוא בעל חוש הומור נפלא, חמוד מאוד ויפה תואר, אבל זה לא עוזר לי במיוחד. "את יכולה להתלבש בהפסקה", הוא מאשר לי לחלום למשך רבע שעה. אני עפה על ההזדמנות, והחברים להצגה משתפים פעולה. תנו לנו גרם צ'אנס ונראה לכם מקצוענות מהי.
בתוך דקה אני על הבמה בלבוש מצרייה. יוסף ויעקב (ג'וני רוזנבלום, תזכרו את השם הזה) לצידי, ואני נדהמת מכמות האדרנלין שזורמת לי בוורידים. אם ככה מרגישים על הבמה, לא פלא שאף אחד לא רוצה לרדת ממנה.
* * *
היום הגדול מגיע. רק עוד שתי חזרות גנרליות, בצהריים ואחר הצהריים, וזה קורה. אני מזהה את משה קפטן באנשים שמצטרפים אלינו. הוא רגוע באופן מרשים, אולי כי כולנו מנסים להרשים אותו, ואולי כי הוא ביים את המחזמר הזה כבר לפני 17 שנים, כשהיה בן 28.
"זאת הפקה של התלמידים בבית הספר, ומותר להם גם לטעות", הוא מסביר את מהות העניין מנקודת מבטו של הבמאי המנוסה. "הם צוברים שעות טיסה".
כשהוא פונה לתלמידים, הוא ישיר עוד יותר. "זה בסך הכל תיאטרון. באתם ליהנות מהדבר שאתם עושים. זה לא ניתוח. בואו ליהנות, תורידו את הלחץ. תיהנו מלספר את הסיפור".
יש כאלה שנהנים. אפשר לראות על הפנים שלהם את האושר המוחלט, הילדותי, הקסום. האווירה בבק סטייג' ובחדרי ההלבשה טובה. האנרגיות חיוביות. יש לחץ בריא באוויר, המולה כיפית שמקורה בחלום שעומד להתגשם בעוד כמה שעות.
בין נאמבר לנאמבר כולם מחליפים בגדים בזריזות, לא תמיד מספיקים, עולים לבמה עם פאה לא מהודקת מספיק שזזה, עם שמלה שלא קשורה עד הסוף, בלי סרט לשיער. אבל ברגע האמת הכל יתקתק.
אני מבינה שהקהל בבכורה יורכב מתלמידי בית הספר ומקהל שרכש כרטיסים. אף אחד מהקאסט לא הזמין משפחה או חברים: כולם רוצים להתחמם כמה הצגות, ורק אז לזמן את המבקרים הקשוחים מכולם.
שעות ספורות לפני עליית המסך אריאל קשת מחלק הערות מוסיקליות אחרונות. הוא ודניאל סוגרים בפינה כמה פינות. "הוא מאוד מקצועי ועושה עבודה יוצאת מן הכלל", היא מספרת, "נותן המון ביטחון ושלווה, מעבר לפן המוסיקלי והווקאלי. אפשר להישען עליו".
סמוך לשמונה מתחילה ההתרגשות. חדר ההלבשה תוסס, גרבונים נקרעים ומוחלפים, השרפרף של המספרת נעלם, מד הלחץ עולה, אבל אף אחת לא מתמוטטת. כולנו פה מקצוענים, ומי שלא, יישב בקהל, כמוני.
אני מסתובבת בבק סטייג', מציצה על הקהל שהולך ותופס את המקומות. איזה פחד, מזל שלא קיבלתי תפקיד עם טקסט, אני חושבת לעצמי. גם ככה הדופק שלי על 300 קמ"ש. אני נרגעת בשכיבה על התפאורה עם כמה "אחים". הם לא מדברים, ואני לא מעזה לברר עד כמה הם מתרגשים. מדיטציה זה חשוב.
כשאני קמה, אני כמעט מעיפה פנס עם הכתף שלי. רק זה חסר לי, פגיעה בסט בבכורה, ועוד כזאת שעלולה להתפרש כזדונית. בחדר ההלבשה אני מגלה מכתבים אישיים מקוגן. מנהל בית הספר שיגר מכתב לכל תלמיד ושוקולד בצורת לב. פייר, מרגש.
רגעים אחרונים של התארגנות. שקיות במבה נשלפות. אההה, עכשיו אוכלים?
אני עוזרת לקשור שמלות, קולעת לאלינה צמה (מפרגנת, מפרגנת), קולטת את גל עושה סט אחרון של שכיבות סמיכה, אוכל שני מלפפונים ומתפלל בחדר ההלבשה - בסדר הזה בדיוק.
* * *
ואז זה קורה. חושך. הצלילים המוכרים מתחילים למלא את התיאטרון. אני מביטה בקהל. מאות זוגות עיניים ננעצות בשחקנים. מלאי ביטחון עצמי, מרוכזים, גאים, הם עולים ועושים את העבודה. שרים, רוקדים, לוכדים את הקהל, מהפנטים.
במבחן הניידים, רק אחד מואר. בישראלית, מדובר בתעודת הצטיינות. הקהל איתם, והלב שלי דוהר. הפאות לא זזות, כל סרטי השיער יושבים בול, השרפרף פה, והתאורה והסאונד לא מפשלים. כבר הייתי דוגמנית, רקדנית, אקרובטית, ספורטאית, דיילת. אבל רכבת הרים רגשית כזאת לא עברתי מאז גיל 17.
בסיום ההצגה כולנו נשארים לפאנל. תלמידי שנה א', שהחלו את שנת הלימודים היום, מביטים בבוגרים בהבעת השתאות. מחר בני המחזור שלי מתחילים את החזרות להפקות הבאות שלהם. "מלכת השלג", "קן הקוקייה", "מאחורי הקלעים". אני רוצה להיות שם איתם, אבל יודעת שזה לא יקרה. לפעמים חלומות לא מתגשמים.
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו