בוא נעשה לכם סדר בדברים, מהכובע הלא אובייקטיבי של כותב שורות אלו, כאוהד מנצ'סטר יונייטד מאז שנת 1974 או 1975: ההפסד 4:0 לצ'לסי הוא קשקוש, "יום בהיסטוריה", במילותיו של אחד המנג'רים הקודמים. תבוסות קשות אירעו גם בעונות אליפות וגם בעונות טרבל היסטוריות.
לעומת זאת, כותרות אתמול בעיתונים האנגליים הם בדיוק הסימפטום של מועדון חולה. "וויין רוני מועמד למכירה, לדברי מקורבים למוריניו", או "מוריניו הבהיר לרוני שמקומו בהרכב הראשון איננו מובטח". כותרות אלו גורמות לאוהד ותיק לגרד בראש. מתי בדיוק הפכה יונייטד למועדון שמוכר שחקנים בעיתונים? איזה שחקן מאז המצאת הטלוויזיה הצבעונית היה בטוח בהרכב? יונייטד היתה המועדון עם ההיררכיה הברורה. שחקנים אגדיים נחתכו מההרכב ונמכרו בהחלטה של רגע וללא עוררין, ובוודאי המועדון שבו המנג'ר לא ניהל את ענייניו בתקשורת. לא רק אלכס פרגוסון, ואפילו לא רון אטקינסון או דיוויד מויס, גם לא לואי ואן חאל.
ועכשיו לגבי רוני עצמו. תקציר האירועים: פרגוסון שלח את וויין רוני לספסל בצמד המשחקים מול ריאל מדריד בעונתו האחרונה. פרגוסון כבר ידע שיפרוש ורצה את הגביע הזה יותר מהכל. יונייטד היתה טובה מהיריבה העדיפה בשני המשחקים, אבל הפסידה לספרדים. היא כן זכתה באליפות אנגליה בקלות.
ואז הגיעו המנג'רים הבאים: למויס היסטוריה מורכבת עם רוני מימיו באברטון. הוא רצה להראות שהוא מסתדר איתו ועם ההנהלה, שלא נתנה לו גיבוי לרכש. הוא היה חייב לעשות זאת. רוני מצידו ניצל את חולשת המועדון כדי לדרוש חוזה עתק, וההנהלה הטירונית, שחששה שתתפרש "כמועדון שכבר לא מושך כוכבים", הסכימה.
אחרי מויס בא ואן חאל. הוא מינה את רוני לקפטן, כנראה כדי להמחיש שהוא לא איש מדון. אבל אז החל להזיז אותו מערבה־מזרחה־דרומה־צפונה במערך ודי פגע בביטחון שלו. כשהגיע מוריניו, היה חשוב לו להראות שהוא מאמן של סופרסטארים. הוא מייד הכריז בהתרסה "רוני אצלי לא יהיה מספר 6", כלומר, הוא ישקם את הנזק שכביכול גרם לו ואן חאל.
האמת היא שבעיית רוני היא אפילו לא כלכלית. ארבעה כדורגלני יונייטד נמצאים בעשרת המקומות הראשונים במכירת חולצות בכדורגל האנגלי - פול פוגבה ראשון, זלאטן איברהימוביץ' שני, דויד דה חאה שלישי ומרכוס ראשפורד רביעי.
רוני הוא כבר לא נכס מסחרי משמעותי למועדון. מעמדו בהיסטוריה של המועדון מכובד, אבל בוודאי לא יותר משחקנים גדולים שלצידם שיחק או מהדור לפניו. הוא לא אריק קנטונה, גם לא ריאן גיגס או פול סקולס.
לירידה ביכולתו גם אין כל כך קשר לאישיותו או ליכולתו כספורטאי. מדובר במי שעלה בגיל 16 לבוגרים ושיחק כמעט כל דקה מאז ב־120 אחוזי מאמץ - הוא פשוט נגמר. אבל הוא נמצא במועדון שפרנואידי למעמדו. מועדון שמנוהל על ידי בנקאי, אד וודוורד, שנחוש לעבוד בלי אנשי כדורגל סביבו. מועדון שנתן לשני המנג'רים האחרונים שלו בממוצע כ־150 מיליון פאונד לרכש, בשנה, ולא הצליח לתת להם קצת ביטחון לטפל בבעיית כוח אדם די רגילה. מועדון שפעם הגיב להפסדים במגרש בנחישות ובאחדות - והיום מפיק ספינים. מנג'ר והנהלה שמפילים על רוני אחריות לחולשת הקבוצה, כשהם לבדם אחראים לתוצאות קבוצת החצי־מיליארד פאונד שבנו.
גדול המגינים
ההונגרים את המציאו ה־4-4-2, אבל רק כשהלכו המאמנים ההונגרים, כמו גיולה מאנדי ובלה גוטמן, לעבוד בברזיל, הם גילו את הפוטנציאל האמיתי של השיטה - ומצאו זאת בתפקיד המגן התוקף.
ואם לברזיל בהחלט יש תחרות, בעיקר מצד ארגנטינה, בעמדה מספר 10 האלמותית שושלת המגינים התוקפים שלה היא ללא תחרות: נילטון סנטוס, ז׳וסימאר, קאפו, רוברטו קרלוס, דני אלבס ואולי המפורסם מכולם - קרלוס אלברטו טורס, שהלך אתמול לעולמו בגיל 72.
בנבחרת של 1970, שהתהדרה "בחמישה מספר עשר" (כל חמשת המתקיפים נחשבו לפליימייקרים), האיש היה מותרות שבמותרות. עושה משחק ומסיים פנטסטי בתפקיד שברוב העולם עדיין היה מיועד לרוב לנגר. 13 שנים שיחק בנבחרת, אבל היה חלק לא פחות חשוב בדומיננטיות של סנטוס בעידן פלה. זה היה עדיין בעידן הליגות הנפרדות לסאו פאולו ולריו - וקרלוס אלברטו עבר מהאריסטוקרטיה של ריו, פלומיננזה, לסנטוס, שהייתה השגרירה של ברזיל ברחבי עולם.
קרלוס אלברטו עם גביע העולם // צילום: אי.פי
מעמד ״הגדולים בהיסטוריה״ קשור לא פעם לחשיפה. ובעידן של טלוויזיה מוגבלת הוא היה בצמתים הנכונים לחשוף את גדולתו. האיש האחרון להניף את גביע העולם הקודם - גביע ז׳ול רימה - שעבר לידיים ברזילאיות לאחר זכייתם השלישית (וגם לפני שנגנב). הוא כבש אז אולי את השער הזכור ביותר של נבחרת המונדיאל הדומיננטית מכולן - השער הרביעי בניצחון 1:4 על איטליה בגמר.
כדי לממן את שכרו של פלה, סנטוס סיירה וקיימה בכל שנה עשרות משחקים ברחבי העולם. וכך הפך קרלוס אלברטו, מעשית, לגדול המגינים הימנים שאנשים ממש ראו בעיניים.
ראיתי זאת בדרך אנקדוטלית משהו לפני כמה שנים. ביקשתי מגיולה גרושיץ׳, שוער נבחרת הפלא ההונגרית, לרשום על דף את 11 הטובים ביותר שראה. הראשונים שהעלה היו יריבו יאשין, חברו פושקש, פלה הנצחי וקרלוס אלברטו. אחר כך חשב כעשר דקות על השחקנים האחרים.
כבוד המת
באחד הימים האחרונים, לפני אולימפיאדת ריו, ביקרתי בכנס ההיסטוריונים האולימפים. ההיסטוריון דיוויד וולצ'ינסקי הסביר למה לראשונה אחרי עשר אולימפיאדות איננו מוציא את ספרו המקיף - שבו היה סוקר את כל התחרויות האולימפיות שאי פעם נערכו. "אין לי כוח לתקן בערך 100 ערכים במהדורה הבאה בגלל בדיקות סמים חיוביות", אמר.
לבסיק קודוחוב, מתאבק רוסי בסגנון חופשי, נמצא פתרון כואב לעניין. הוא ישמור את מדליית הכסף האולימפית שבה זכה בלונדון, אף על פי שבדיקה חוזרת של דגימות השתן שלו לא הותירה ספק - במהלך התחרויות (או לפניהן) הוא השתמש בסטרואידים. העבריין נתפס.
אז למה קודוחוב ישמור בכל זאת את המדליה שבה זכה בצורה לא הוגנת? ובכן, משום שלמרבה הצער נהרג בשנת 2013 בתאונת דרכים. איש לא יעז לקחת ממתאבק מת את המדליה שלו. אפילו יריבו ההודי יוגשבר דאט, שסיים במקום השלישי, הודה: "האנושיות מעל הכל. בואו לא נפגע בכבוד משפחתו".
אבל הגיע הזמן להבין שכל הפסילות המאוחרות הללו מטופשות ומגחכות את הספורט. הן בוודאי לא עושות צדק. הן אולי מיטיבות עם הספורטאים שמקודמים למדליות, אבל לא נותנות שום פיצוי להרבה ספורטאים אחרים, שאולי איבדו מאז את מקומם בסגלים שונים בארצותיהם או איבדו מימון - בגלל הישגים לא טובים מספיק בתחרות המקורית, בזמן האמת.
נוסף על כך, בתחרויות נוקאאוט, כמו ענפי הקרב השונים, פסילה לעולם לא תעשה צדק עם כל מי שהפסידו לאתלט הרמאי בדרכו למדליה.
למאבק בסמים נחוצה התפתחות מדעית קריטית. "בדיקת כניסה", שאותה יעברו הספורטאים לפני התחרויות ולאחריה יהיו פסילות רק במקרים נדירים ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו