גם בגלל המקור הרוחני - רכב שטח - גם בגלל מקור ההשראה, ארה"ב, רכבי פנאי היו לפחות בינוניים בגודלם, רצוי יותר. הופעה מרשימה היא תנאי חשוב (אולי הכי) לקריירה מוצלחת במגזר הזה, והגודל עוזר מאוד.
ב־2010, 15 שנים אחרי פרוץ עידן הפנאי, הרהיבה ניסאן עוז והציגה דגם מבוסס על מכונית קטנה, סופרמיני - והוא היה מרהיב מאוד. הג'וק לא היה ראשון - הונדה HR־V הקדים אותו בעשור - אבל בניגוד להונדה, הוא מאוד הצליח. למרות הבסיס הקטן, בגלל העיצוב המבריק הג'וק היה לרב מכר בכל העולם.
היצרנים ראו, הפנימו - אבל לא כולם היו מוכנים. יונדאי, שהציגה פנאי קומפקטי כבר לפני עשור, הלוא הוא הטוסון, לא היתה שם, ונדרש נוהל קצר. יונדאי לקחה סופרמיני קיים - הלוא הוא i20 - הגביהה אותו, הוסיפה לו "איפור שטח" ליצירת המסר הנכון והוציאה אותו לשוק כ"קרוסאובר"; קבלו את יונדאי i20 קרוס.
תנועת המושבים
הקרוס שונה, מהותית, מה־i20 בעניין אחד: מרווח הגחון שלו גבוה ב־2 ס"מ. יחד עם מסילות הגג, המוסיפות 3.5 ס"מ, מתקבל רכב שנראה גבוה מהדגם שעליו הוא מבוסס. כדי להשלים את מסר השטח הוסיפה יונדאי לקרוס גם חצאיות וספוילר לחיזוק המופע. התוצאה: רכב נאה לעין, מושך מבטים ומוצלח בכל מה שקשור להופעה ייצוגית בשטח הזה.
ולא רק בחוץ. סביבת הנהג - הזהה לזו של ה־i20 - מוצלחת בעיצובה, ושילוב השחור והחום הכהה רק מעצים את המופע המוצלח. נאה לעין, הרבה פחות לתחושה; ליונדאי הזו כמעט אין משטחים רכים, והפלסטיק קשה למגע.
האבזור סביר - לא מתעלה. אבזור הנוחות כולל מערכת מולטימדיה עם ווייז (בהתקנה מקומית), בקרת שיוט, מראות מתקפלות וחיישני חניה - ואינו כולל בקרת אקלים. אבזור הבטיחות חסר, לגמרי, מערכות בטיחות מתקדמות ורק מובילאיי מותקנת ברכב.
למושבים הקדמיים בסיס מעט קצר, אבל אלה התגלו כנוחים גם בנהיגה/נסיעה ארוכה. מרחב הפנים טוב מלפנים, אך המרווח לרגל ימין של הנהג קטן מדי. המרחב מאחור סביר בהחלט לשני מבוגרים וילד (קטן) במרכז. תא המטען, במגבלות גודל המכונית, יעיל לשימוש.
לא עוזב את העיר
לקרוס אותה יחידת כוח כמו ל־i20, וזו כוללת מנוע 1.4 ל' (ללא מגדש) המייצר 100 כ"ס ותיבה אוטומטית בת ארבעה הילוכים. ההספק סביר, וכל זמן שהרכב מתנהל בעיר או משייט מחוצה לה בכביש מישורי - הכל בסדר גמור. כלומר, פרט לעובדה שב־100 קמ"ש המנוע מסתובב ב־2,500 סל"ד, וזה מעט עסוק מדי.
הבעיה היא שמכיוון ששיא המומנט הלא־גדול מושג בסל"ד גבוה (13.6 קג"מ ב־4,000 סל"ד; "כמו פעם"), ומכיוון שלתיבה יש רק ארבעה הילוכים (גם כאן, "כמו פעם") - לקרוס פשוט אין מספיק כוח ויכולת במקומות שצריך אותם. ולא רק שההאצה לא משהו (13.6 ש' ל־100 קמ"ש) - גם ובעיקר: עקיפות מהירות ושמירה על קצב ראוי בדרך הררית אלה דברים שהקרוס מתקשה בהם. צריכת הדלק, לכן, תושפע - מאוד - מתוואי הנסיעה ומאופי הנהיגה. בנהיגה מתונה, בכל אופן, התוצאה היא 11.5 ק"מ לליטר.
עם מתלים קשים יחסית, הקרוס אינו מתרסק על מהמורות בעיר - אבל הוא לא מעלים אותן, והן מורגשות בתא הנוסעים. אם הן רבות, הוא גם ידלג עליהן. מחוץ לעיר נוחות הנסיעה משתפרת עם העלייה במהירות, ואליה מצטרף בידוד רעשים טוב ביחס למימדי הרכב.
היכולת הדינמית, גם בגלל אותם מתלים קשוחים, טובה למדי ומעניקה לקרוס כושר פנייה מכובד שמעניק תחושת ביטחון מבוססת לנהג. הקרוס "שומר על עצמו" בפניות, וגם ההגה סביר, אפילו בכבישים מתפתלים.
אבל, לפחות לפי התצהיר, מדובר ברכב פנאי, כזה שאמור להתנהל בשבילים מעט טוב מאשר מכונית נוסעים. אז מרווח הגחון גדול יותר, אבל הצמיגים וזוויות המרכב לא נראים נלהבים למראה השביל הקרוב, ואותה נוקשות שבה פגשנו ברחובות העיר תרעיד את הקרוס ואת נוסעיו גם בשבילי הכפר.
סיכום
יונדאי i20 קרוס הוא רכב פנאי מבוסס סופרמיני - והעיצוב המוצלח שלו לא רק שמטשטש זאת, אלא גם מעניק לו את המופע הנדרש. עיצוב הפנים נאה, החומרים מוצלחים פחות. הנסיעה נוקשה בעיר, טובה יותר מחוצה לה, עם רמת שקט מבורכת, והיכולת הדינמית היא משהו שאפשר לבטוח בו.
יונדאי קרוס i-20 // צילום: בני דויטש
אבל לקרוס יש בעיה גדולה של מנוע ותיבת הילוכים מיושנים בתכנון, בסיסיים מאוד בביצוע. מול התחרות - דגמי סופרמיני מצד אחד, רכבי פנאי קטנים מצד אחר - מרכיב זה פוגע מאוד בחבילה שמציע i20 קרוס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו