על נשיא ארה"ב השישה־עשר, אברהם לינקולן, נכתבו יותר מ־16 אלף ספרים. מה יכול ספרם של ההיסטוריון יונתן סרנה ואספן כתבי היד בנימין שאפל - משובח ככל שיהיה - להוסיף?
ובכן, דומה שהיתרון שהם מזכים אותנו בו הוא מבט מעמיק מאין כמוהו על יחסו של לינקולן ליהודים (לינקולן - כך בחרו המחברים לאיית בעברית את שמו של הנשיא, בהתעלמם מה־L הרפה שמופיעה בשמו באנגלית). מתוך מחקרם ועבודתם של השניים אפשר להבין ולהפנים את משקלה של הדת בעיצוב הלך המחשבה של מקבלי ההחלטות בארה"ב, ואת יחסם לישראל.
.jpg)
כריכת הספר
שיטת הממשל האמריקני מבוססת על הפרדת הרשויות למחוקקת, מבצעת ושופטת, בשיטתו של הוגה הדעות מונטסקיה, אבל גם על איזון בין שני מוקדי כוח: נשיא וסנאט. לנשיא מוענקות סמכויות אדירות, בדומה לקיסר רומי, ולא בכדי הוא מכונה "המפקד העליון" (קומנדר אין צ'יף).
לא מזמן נזדמן לי לשוחח עם חוקרים בעמק הסיליקון. השקפת עולמם סקולארית לחלוטין ומשקפת את מה שאמר הפיזיקאי פייר סימון לפלס לנפוליאון, שגער בו על שלא הזכיר את אלוהים במחקריו: "אין לי צורך בהיפותזה זו". אבל יש גם אמריקה אחרת, זו של "האבות המייסדים", שהגיעו בספינה "מייפלאוור". הם היו פוריטנים שבידלו את עצמם מהכנסייה האנגליקנית השלטת, נרדפו על ידיה וחלמו להקים באמריקה קהילה חברתית דתית חדשה.
רוב נשיאי ארה"ב היו פרוטסטנטים, כאשר אפיסקופלים ופרסביטריאנים צועדים בראש. היה רק קתולי אחד (הנשיא קנדי), ודאיסטים או סקולרים בודדים. לא היה נשיא שהצהיר על עצמו כאתאיסט או שהיה בן דת שאינה נוצרית.
אברהם לינקולן נולד בקנטקי. משפחתו עברה לאינדיאנה, ובהמשך לאילינוי - שם עבד לינקולן כעורך דין. הוא התגאה בשמו התנ"כי –
אברהם - לדודו קראו מרדכי - והירבה לצטט מכתבי הקודש. לינקולן האמין בעבודה כערך עליון, וקיבל כפשוטו את הפסוק מספר איוב: "אדם לעמל יולד". הוריו האמינו שכתבי הקודש חפים מטעויות, והחיים בבית התנהלו על פיהם בלבד. שמות בני המשפחה היו אבנר, איזיק, עיימוס וג'רמייה. כילד ידע לינקולן לדקלם בעל פה את עשרת הדיברות.
בנאום ההשבעה לנשיאות אמר: "בינה, פטריוטיות, נצרות ואמונה מסוגלות ליישב על הצד הטוב ביותר את כל בעיותינו הנוכחיות". בני דורו של לינקולן השתמשו במילה "נוצרי" כשם נרדף לפרוטסטנטי. כאשר נכנסו חיילי האיחוד (הצפוני) לריצ'מונד שבווירג'יניה, בירת הקונפדרציה הדרומית, אמר: "השבח לאל שזכיתי לחיות ולראות זאת". אשתו, מרי, סיפרה שביום האחרון לחייו סיפר על תשוקתו לראות את ירושלים לפני מותו.
בחינת אמונות היסוד של לינקולן פותחת צוהר להבנת התנהלות רוב - אבל לא כל - נשיאי ארה"ב, וגם של מוקדי הכוח האופפים אותם. ערכי התנ"ך היסודיים מתקבלים כאקסיומטיים, דוגמת שוויון בפני האל, חשיבות השיקול המוסרי והבחנה בין טוב לרע. אין ספק שמכאן נגזר באורח מודע ולא מודע היחס לישראל, נוסף על השיקולים המעשיים. ישראל נתפסת כמייצגת הנאמנה ביותר של ערכי התנ"ך.
בדומה לאמריקנים רבים במאה ה־19 קשר לינקולן את היהודים עם ארץ ישראל העתיקה, ואת אמריקה עם הארץ המובטחת. הוא לחם באנטישמיות וריסן את הגנרל הנערץ יוליסס גרנט, גיבור מלחמת האזרחים, ששטם יהודים. יש הרואים את יחסו ליהודים כמקביל למאבקו לביטול העבדות - אפליית יהודים וקיפוח השחורים היו בעיניו פנים שונות של אותו מטבע.
כאשר נולד לינקולן ב־1809 היו כ־3,000 יהודים בארה"ב. הם התרכזו בערי הנמל בחוף המזרחי. לינקולן כנראה לא הכיר שום יהודי בילדותו. עם מותו בהתנקשות ב־1865 הגיע מספר היהודים בארה"ב ל־150 אלף, עקב הגירה גדולה ממרכז אירופה.
אפשר לכתוב היסטוריה ולתאר אירועים גדולים כמלחמות או נאומים בני אלמוות. אפשר גם לכתוב מיקרו־היסטוריה, כפי שעשה ההיסטוריון לה רואה לאדורי, שסיפר על חיי היומיום בכפר מונטיו בצרפת של ימי הביניים. סרנה ושאפל מיומנים בשתי השיטות. ספרם גדוש פרטים ומסמכים המחברים אותנו לארה"ב של סוף המאה ה־19. אנו מכירים את מנהל הדואר מהמעמד הגבוה, וגם את הרוכל שליווה את הצבא ושכבר אז נקרא "הגזלן".
המחברים הצליחו להקנות ברק למחקר היסטורי מעמיק, והציגו מסמכים עתיקים נדירים: מכתבים בכתב ידו של לינקולן, מודעות למופעים וכרטיסי בוחר. אנו מכירים, כמעט באורח אישי, את ידידיו היהודים של לינקולן; איש סודו אברהם ג'ונס; אברהם קוהן, שראה בלינקולן "משיח שישחרר את העבדים ויציל את עמו"; וגם יששכר זאכרי, מומחה לכף רגל, שטיפל בנשיא.
עולם המושגים של לינקולן ושל רוב נשיאי ארה"ב נגזר בחלקו מהחשיבה הפרוטסטנטית - ומכאן היחס המיוחד ליהודים ולישראל. האם הגישה הזו תשתנה? האם תתרחק ארה"ב מערכי היסוד שלה שהנחו אותה בשנותיה הראשונות, בתהליך הדומה לזה שתיאר ההיסטוריון גיבון שכתב את תולדות האימפריה הרומית? המחברים אינם מתייחסים לשאלה זו, אבל מזכים אותנו במחקר מעורר מחשבה. ¬
לינקון והיהודים / יונתן ד' סרנה ובנימין שאפל; מאנגלית: עמנואל לוטם; דביר, 272 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו