פרויקט חייהם

"התביעה נגדי גרמה לי להתקפי חרדה", אומר רביב בן מנחם, המייסד והמוביל של ההרכב המוסיקלי המצליח "הפרויקט של רביבו". "הרגשתי שאני נחנק, ותוך חודש ירדתי עשרה ק"ג. הייתי קם בלילה חסר נשימה, רציתי לבכות, ונכנסתי לדיכאונות שלא ידעתי שאני בתוכם, כי הייתי בהכחשה. 

"קח את כל התופת הזה ותבין שאתה צריך לנעול את זה כשאתה יוצא להופעה וצריך לחייך לקהל, בזמן שבפנים אתה שרוף, מרוקן. חודשיים הייתי כמעט צמח, חוץ מההופעות. שם הייתי חייב להתעלות על עצמי, כי הקהל לא מעניין אותו אם רע לך, הם רוצים את המאה אחוז שלך. הרגשתי שאני רוצה אוויר וקבעתי תור לפסיכולוג, שיעזור לי".

לפני ארבע שנים, רגע אחרי הפריצה הגדולה שלהם, חברי "הפרויקט של רביבו" - רביב בן מנחם, אחיו ניר ואלירן צור - נקלעו למשפט ארוך שהעמיד בסכנה את מפעל חייהם. ליאור פרחי, זמר ("ילד רע", "תיזהר ממנה") ושדר בתחנת "רדיו לב המדינה", תבע מהם 1.5 מיליון שקלים, בטענה שהיה לו חלק מרכזי בפיתוח הפרויקט ובקידומו. עכשיו, אחרי שבית משפט השלום בתל אביב דחה את מרבית טענותיו של פרחי, מדברים חברי הפרויקט על הפרשה שטילטלה את חייהם.

"בעבר הרחוק שלי היו ימים שלא היה לי מה לאכול, ועד שיש לי איזה סטארט־אפ, מישהו בא ורוצה לקחת. ליאור, שעוד היו לי איתו כמה הופעות כקלידן, היה בא ומחבק אותי. פתאום, במהלך המשפט, שמענו שהוא בא לאנשים ואומר שהוא מחכה למיליונים שלו מאיתנו, שהוא הולך להיות עשיר, לאכול מאיתנו הרבה כסף. זו הפעם הראשונה שבגדו בי ככה".

אלירן, ניר ורביב. "בעבר הרחוק שלי היו ימים שלא היה לי מה לאכול, ועד שיש לי איזה סטארט־אפ, מישהו בא ורוצה לקחת", אומר רביב // צילום: מהאלבום המשפחתי

רביב הוא "רביבו", על שמו קרויה השלישייה המצליחה. הם התפרסמו במחרוזות להיטים ותיקים של מוסיקה מזרחית וים־תיכונית, שהוקלטו בעיבודים חדשים ושאותן הם מבצעים בהופעות שמחות במיוחד, שהפכו אותם לכוכבים. בארבע וחצי השנים האחרונות הם הוציאו חמישה אלבומים, הופיעו בקיסריה, בבריכת הסולטן, בבית הנשיא ובמשכן הכנסת, וגם בצרפת ובארה"ב, מכרו עשרות אלפי דיסקים וצברו עשרות מיליוני צפיות ביו־טיוב. לוח ההופעות שלהם מלא כמעט תמיד.

הייחוד של הלהקה הוא האווירה בהופעות, שראשיתה בקליפים שצילמו למחרוזות הראשונות שלהם ושהעלו ליו־טיוב. הם נראו בהם יושבים ב"תכזינה", ישיבה חברתית עם חברים רבים, סביב שולחנות עמוסים בכל טוב, כולל עישון נרגילות ולעיסת גת ("לכזן"), ושרים שירים מלפני 35 ו־40 שנה, של זמרים כמו חיים משה, דקלון ומשה גיאת. 

הקליפים שידרו אווירה שמחה, כיפית, עממית ובעיקר נוסטלגית, כמו של פעם. הם לחצו היטב על בלוטות הנוסטלגיה של הקהל הוותיק של המוסיקה המזרחית וגם של צעירים, שאימצו את מנהגי ה"תכזינה". "עד היום אנשים בטוחים שאנחנו יושבים כל היום בבית, מעשנים נרגילה ולועסים גת", הם אומרים.

האווירה מהקליפים הפכה את ההופעות של הפרויקט לחגיגה חוצת גילאים וקהלים, שביקשו לחוות את תחושות השמחה, הנוסטלגיה והכיף. ה"תכזינה" מהקליפים תורגמה מייד להופעות, שהתקיימו בהאנגר 11 בנמל תל אביב, כשחברי הפרויקט אירחו על במה עגולה מסתובבת את חיים משה, משה גיאת ואהובה עוזרי. המוסיקה המזרחית הישנה והטובה הרימה ראש והדביקה גם קהל צעיר, שאימץ ביתר שאת את המאפיין השני הבולט של הלהקה - קאברים. 

הארץ התמלאה בחבורות של צעירים ששרות בצוותא בקריוקי, מה שהוביל בשנת 2013 לחקיקת "חוק הקריוקי", שחברי הפרויקט אוהבים לכנות "חוק רביבו". החוק, שאת חקיקתו הובילה ח"כ מירי רגב (עוד בטרם היותה שרה), נועד להגביל את הרעש שעושים שכנים בשירת קריוקי. ואז התלקח הסכסוך עם ליאור פרחי.

•  •  •

רביב: "בעבר הרחוק הייתי נגן של ליאור. העיבוד הראשון שלי בקריירה היה לדואט שלו עם משה דץ, 'גבר משתגע', שהפך ללהיט. בהמשך הפקתי לו אלבומים, והוא התייעץ איתי על כל שיר. במהלך השנים נהיינו כמו משפחה. היינו מדברים במשך שעות, כמו בעל ואישה, מתייעצים כמעט על כל דבר.

"ויתרתי על אפשרות לנגן ב־25 הופעות בחודש עם ישי לוי והמשכתי עם ליאור, שהיו לו רק כמה הופעות. לא הסתכלתי על הכסף. היו חודשים שהייתי מביא הביתה 2,000 שקלים בחודש, למרות שהיו לי ילדים. הייתי מביא סירים מאמא שלי מנתניה, שיהיה לי מה לאכול.

ניר ורביב עם אביהם צדוק ז"ל. "אחרי ארבעה ימי מלחמה אתה מקבל מכתב שאין לך אבא"

"אחרי שיצרתי והפקתי לאמנים כמו אייל גולן ועומר אדם, הרגשתי שאני מספיק מקושר ובשל לעשות מה שבא לי, לחזור למוסיקה של פעם. סיפרתי לליאור על הרעיון שלי, אבל הוא לא היה חלק ממנו בשום שלב.

"רציתי להביא משהו אותנטי, קול אותנטי, שיזכיר לי את חיים משה וג'קי מקייטן. אלירן, שבדיוק עבדתי על שירים לאלבום שלו, הכי הזכיר לי אותם. ידעתי שאיתו אני יכול לבטא את המוסיקה הזו. ואז ניר הגיע, וידעתי שהוא עוד יותר יביא לי את הקול של פעם. כי רציתי להביא נוסטלגיה ב־2012.

"כשהיו מוכנות שתיים־שלוש מחרוזות ראשונות של שירים, הקלטנו דיסק. חברים עזרו במה שיכלו, חילקו דיסקים בצמתים, כל אחד עשה משהו לטובת זה, להפיץ את הבשורה". 

ניר: "פרחי היה מהשדרים הראשונים שהשמיעו אותנו ברדיו, כחבר טוב נתַנו לו להשמיע".

אם הייתם חברים כאלה טובים, למה הוא לא היה אחד הזמרים בפרויקט?

רביב: "כי לא חשבתי שצבע הקול שלו מתאים. רציתי להביא קול אותנטי, שיזכיר את חיים משה וג'קי מקייטן. אלירן הכי הזכיר לי אותם, וידעתי גם מה אחי שווה". 

מה לדעתכם גרם לו לטעון שמגיעים לו אחוזים בהצלחה?

רביב: "ההצלחה שלנו היתה מאוד מהירה. העלינו את הקליפים שצילמנו ליו־טיוב, והם התחילו לצבור צפיות בעשרות, במאות, באלפים. זה התפשט כמו אש בשדה קוצים, והגיע צונאמי של אהדה. המהפכה קרתה ביום אחד, אף אחד לא נתן לנו התראה מראש. החיים שלנו השתנו ביום.

"אפילו לא היה לנו זמן לעכל מה קורה. לא היו לנו יחצנים, לא היה מנהל. בתוך ארבעה־חמישה ימים היינו צריכים להתארגן על נגנים והופעות. מצאתי את עצמי גם יחצן, גם מנהל, גם מדפיס וגם דואג לגרפיקה. 

"בגלל העבודה על המחרוזות הראשונות, במשך כמה חודשים לא עשיתי הפקות לאמנים אחרים ולא הרווחתי שקל. לקחתי 300 אלף שקלים מהבנק כדי לכסות חובות, וכמה חודשים לא היה לי מה לאכול. הימרתי שזה הדבר הבא שלי. לקחתי את הסיכונים על עצמי, ויכולתי גם ליפול. 

"ואז ליאור בא ואמר: 'אני השמעתי אתכם, אני דיברתי בחוץ, חשבתי שזה גם מיזם שלי'. בהמשך, בחודשים הראשונים שהתחלנו להופיע, הגיע הרגע שבו הוא בא ואמר: 'אני רוצה שותפות בפרויקט, מגיעים לי עשרה אחוזים מהכל'. השתן עלה לו לראש. אמרתי לו, 'ליאור, אתה רוצה את האוכל של הילדים שלי?' והוא התהפך עלי. אני לא יודע מאיפה, לא יודע מאיזה כיוון".

ניר: "פתאום הנגן שלו היה יותר מפורסם ממנו".

•  •  •

רביב (43) וניר (42) נולדו וגדלו בנתניה, כאחים הגדולים במשפחה דתית בת שש נפשות ממוצא תימני. "ההפרש בינינו הוא שנה וחודש", אומר רביב. "חונכנו והתלבשנו כתאומים לכל דבר. עד היום אנחנו מבלים יחד והמשפחות יחד". אחיהם הצעיר, גדי, הוא נגן הקלידים בהופעות של הפרויקט. אחותם הצעירה, רעות, חיה כאישה דתייה ו"ויתרה על השירה, למרות שיש לה קול מקסים".

אמם, ציונה, עבדה במשך שנים כמורה. אביהם, צדוק, נהרג במלחמת לבנון הראשונה בגיל 33. הוא היה קצין לוגיסטיקה בקבע ונקלע למארב בגיזרה המזרחית בלבנון. "אבא היה מנגן בגיטרה ובאקורדיון והיה מרקיד", הם נזכרים.

רביב היה בן 9 וניר בן 8, כשהבשורה המרה נחתה עליהם. "אחרי ארבעה ימים אתה מקבל מכתב שאין לך אבא", אומר רביב. "ילד בן 9 לא מבין הרבה, רק שואל למה זה קרה לי.

"האובדן של אבא זרק אותי לקיבינימט, לביוב של הביוב. פתאום, בגיל 9, אתה הולך לבלות עם דודים בני 40, כי אתה לא מסוגל לראות את החברים שלך מסתובבים עם הוריהם. ואתה צריך להמשיך לקום בבוקר, לצחצח שיניים וללכת לבית הספר".

ניר: "מנקודת מבט של ילד שאלתי איך זה? הרי אם אלוהים שומר על הצדיקים ונותן להם חלק בעולם הבא, שזה מה שמלמדים אותך בבית הספר, אז למה? כולם מדברים על זה שאבא שלי היה טהור, אני מכיר אותו כאבא טהור, שעוזר תמיד לכולם, נותן מזמנו ומרצונו, אז למה אלוהים לוקח דווקא את הטובים?"

רביב: "היה כעס נורא. הכעס זה משהו שגדלתי איתו מאז שאיבדתי את אבא, וזה נרגע רק כשראיתי את הלידה של הילד הראשון שלי. בגיל ההתבגרות הייתי מרדן. גדלנו בבית דתי, ומשהו לא הסתדר לי עם כל האמונה שהשרישו לי.

"אמא שלנו דתייה. היא שלחה אותנו ללמוד יחד בפנימיית כפר בתיה ברעננה. היינו שם חזנים מצטיינים וקוראים בתורה, אבל בשנים האלה כעסתי. אמרתי שאני לא רוצה את הכיפה הזאת, שאלתי למה אני צריך את זה. בגיל 18, בשיא המרד, הורדנו את הכיפה. בהמשך עשיתי קעקועים ענקיים, השתוללתי. אבל כיום יש לי את האמונה שלי". 

ואבא קיים בזיכרונות?

רביב: "עד היום אני מגיע הביתה בלילות אחרי הופעה, בתקופה הכי יפה בחיים שלי, יושב לבד בחושך על הגג ובוכה כמו תינוק. 'יאללה, אבא, בוא תראה מה השגנו. בוא תראה את הילדים שלך, שלושה מתוך ארבעה על במה אחת'. זה חלום של כל הורה.

"אני מתפרק, אבל הבכי הזה מחזק אותי ליום המחרת, כי אתה חייב להיות חזק בשביל הפרויקט והמשפחה והקהל. לולא החברים והמוסיקה, הייתי במוסד למשוגעים. הדבר היחיד שמחזיק אותי שפוי זה המוסיקה. בלעדיה הייתי במקום אחר".

ליאור פרחי. "אגיש ערעור" // צילום: משה שי

גם הצלע השלישית, אלירן צור, 32, עבר תהליך של חזרה בשאלה. "גרתי בגבעת אולגה, ההורים שלי חזרו בתשובה כשהייתי בכיתה ד', ועברתי מבית ספר ממלכתי־דתי לבית ספר חרדי", הוא מספר. "אחר כך עברתי לישיבה תיכונית בזכרון יעקב והייתי חוזר הביתה אחת לשבועיים. כשהייתי רואה את הארובות של חדרה, היו יורדות לי דמעות מגעגועים הביתה.

"בכיתה ט' התקבלתי לישיבה, התחלתי את השנה, ופשוט לא יכולתי להמשיך. רציתי להרגיש את העולם האחר. אז עזבתי את הישיבה, אבל לא את הדת. המשכתי להניח תפילין ולברך, אבל הורדתי את הכיפה.

"ההורים שלי בדיוק עזבו את גבעת אולגה ועברו ליישוב החרדי אלעד. לא עברתי איתם ונשארתי באולגה עם סבתא ודוד. סבתא עזרה לי עם כסף, והיתה לי המוסיקה. מדי פעם הייתי קופץ להורים, שיראו אותי. עד שהרב של אמא שלי אמר לה לחזור לחדרה, כדי שאני אחזור למשפחה.

"רק כשהם חזרו לחדרה ואני הלכתי לצבא, חזרנו לגור יחד".

•  •  •

רביב וניר בן מנחם התחילו להופיע בפאבים שכוחי אל בנתניה כבר בגיל 15 והמשיכו בכך במהלך השירות הצבאי. שניהם רצו לשרת בקרבי, להמשיך את המסורת של אביהם בצנחנים, אבל הבינו שאמם לא תסכים לחתום להם, כבנים שכולים. רביב שירת כמדריך בגדנ"ע, וניר כמש"ק תחזוקה.

אחרי הצבא התגלה רביב על ידי ישי לוי, בן דוד של אמם, שאותו העריצו מרחוק, והפך לנגן ההופעות הקבוע שלו. בהמשך ניגן גם עם אייל גולן והפך לקלידן מבוקש, ואחר כך גם למעבד.

ניר עזב את המוסיקה ובשנת 2000 ניסה לפרוץ דרך תוכנית הכישרונות "המלך הבא", ששודרה בערוץ "בריזה". הוא גבר שם על שמות דוגמת מירי מסיקה וסגיב כהן וזכה במקום הראשון, אבל לדבריו, מעולם לא קיבל את הפרס שבו זכה - הפקת אלבום משלו.

"שם חטפתי את הסטירה של החיים שלי, שהרחיקה אותי מהתחום להרבה שנים", הוא אומר. במקום להיות זמר הלך לעבוד כמפעיל רכב לניקוי רחובות בעיריית רמת גן, והשלים הכנסה כשיפוצניק. הפרויקט החזיר אותו לעניינים. 

אלירן צור חלם להיות זמר, הוציא שורה של סינגלים, חלקם בהפקתו של רביב, אבל לא הצליח לפרוץ. אחרי שחזר בשאלה בנערותו, עשה סיבוב והתקרב שוב לדת. "היום אני בן אדם מאמין ברמה הכי מטורפת בעולם, אבל מגדיר את עצמי מסורתי", הוא אומר. "אני מכיר את הדת על בורייה. גם אשתי באה מבית דתי. הקדוש ברוך הוא כאילו עשה לי סיבוב כזה, אמר לי ללכת ולטעום מפה ומשם, ואחר כך ניסה אותי בניסיונות".

אילו ניסיונות?

"הכרתי את אשתי זיוה בהופעה הראשונה של הפרויקט בקפה תל אביב, ונעשינו חברים. בתחילת הקשר הזוגי שלי עוד היינו בהיכרות, בהרצה. ואז היא ואמא שלה צפו בטלוויזיה וראו אותי מדבר באיזה ראיון של הפרויקט. בראיון שואלים אותי מה מצבי האישי, ואני אומר שאני רווק. והיא נפגעה".

רביב: "אתה קולט? יש לו חברה, הוא ישן אצל ההורים שלה ואומר בטלוויזיה שהוא רווק. ואחרי זה הוא שוב הולך לישון בבית של ההורים שלה. אשתי שלחה לי סמס שהיא לא רוצה שאלירן ייכנס אלינו הביתה יותר. שהוא מחוק".

ניר: "הוא חשב שזה יתרום לו לקריירה. אתה יודע איך שטפנו אותו?"

אלירן: "לא ידעתי. הייתי כמו עיוור. וכמה טוב שהם היו לידי, עם הניסיון שלהם. ביקשתי מזיוה סליחה, התנצלתי בפני אמא שלה. היום היא בהריון עם הילד השני, ואני מצדיע לה. היום אני אומר, הייתי כל כך מטומטם, איך יכולתי? בסוף הצעתי לה נישואים בהופעה בבריכת הסולטן, על הבמה".

•  •  •

רביב נשוי לליאת, כיום מנהלת החשבונות של הפרויקט. הם הכירו בתקופת הצבא, בהופעה של חיים משה במועדון ה"פלאקה". אחר כך התברר שליאת משרתת באותו בסיס של ניר ושל אשתו לעתיד של ניר, אורית. הם מתגוררים בדירת פנטהאוז בבת ים והורים לבר בן ה־16, רום בן ה־14 וליאן בת ה־9.

ניר נשוי לאורית, שהיא המנהלת האישית שלו, והם מתגוררים במרכז רמת גן והורים לדניאל בת ה־16, ירין בן ה־12 ואלין בת ה־5.

אלירן נשוי לזיוה ואב לאליאב, בן השנה ושמונה חודשים. הם מתגוררים בבת ים, בבניין שבו מתגוררים רביב ומשפחתו: רביב בקומה ה־15, אלירן בקומה העשירית ("בהקלטות אני עולה אליו עם כפכפים, המעלית כבר עולה מעצמה").

כמי שגדלו בבתים דתיים והורידו את הכיפה, האלבום החדש שמוציאים חברי "הפרויקט של רביבו" מהווה עבורם סגירת מעגל גדולה. הוא מוגדר על ידיהם כ"אלבום מסורת" ומורכב משירים ברוח ישראל סבא. כשאנחנו נפגשים, רביבו משמיע לי מתוכו מחרוזת חסידית שמתחילה בצלילי קלרינט, המובילים לשירים דוגמת "צור משלו אכלנו" ו"החפץ חיים", פאר יהדות אשכנז.

"את 'חפץ חיים' היינו שרים בימי שישי בפנימייה, שבמהותה היתה ספרדית", אומר רביב. "את 'צור משלו אכלנו', שזה אשכנזי, שרים בבית התימני שלנו עד היום. הקונספט של האלבום הוא של קיבוץ גלויות. שירים שכל יהודי מכיר, גם מעבר לים. אנחנו מופיעים לא מעט גם לקהל דתי, שמחבק אותנו, אז אמרנו, צריך לשמר את זה". 

"בנובמבר הופענו בצרפת שלוש פעמים - בטולוז, בפאריס ובמארסיי, שבוע אחרי הפיגועים הגדולים שהיו בפאריס" // צילום: כפיר זיו

ניר: "היינו בשתי הופעות גדולות באירוע של ספר הרמב"ם, הופעה אחת ל־7,000 בנים והופעה שנייה ל־7,000 בנות. אנחנו מוזמנים לאירועים של דתיים, כמו הכנסות ספר תורה והקפות, אז למה שלא ניגע במגזר הזה? בהקלטות באולפן חבשנו כיפה או כובע, עצמנו עיניים ושרנו, כשאנחנו חוזרים 30 שנה אחורה, לשירים ששרנו עם אבא מסביב לשולחן".

אלירן: "אחרי שמחרוזת שבת שלנו הפכה לקטע הכי מנוגן שלנו בצרפת, יש סיכוי שגם זה יצליח. בנובמבר הופענו בצרפת שלוש פעמים - בטולוז, בפאריס ובמארסיי, שבוע אחרי הפיגועים הגדולים שהיו בפאריס".

רביב: "מארגני ההופעות קיבלו טלפון שיודעים שהפרויקט מגיע, ושהולכים לפגוע בנו ובהם. איומים אמיתיים. לא פירסמנו את זה, כי לא רצינו ליצור בהלה. כשבאנו להופיע ב'קזינו דה פאריס', אולם של 1,800 מקומות שהיה סולד אאוט, היתה אבטחה מטורפת. סגרו רחובות. קיבלנו טלפונים מהתקשורת שיש איומים, אבל לא אנחנו הוצאנו את זה החוצה.

"אתה יודע איזה מעריצים יש לנו במגזר הערבי? זה מטורף. הם מטפטפים להופעות בעדינות, כי המצב מאוד רגיש". 

אלירן: "קבלן ערבי גדול הזמין אותנו להופיע בחתונה של הבת שלו ביישוב ערבי בגליל, אבל המשטרה לא אישרה לנו להופיע. פחדו שיהיה בלאגן".

רביב: "היינו מאוד רוצים לעשות מוסיקה ערבית, שאנחנו מכירים מבית אבא, מהדודים, אבל אי אפשר לרצות את כולם. אנחנו מקבלים מכתבים מהשטחים, מהשכנים שלנו, אבל יש פה מעצור".

הייתם רוצים להופיע שם?

רביב: "כן. יש לנו יו־טיוב בערבית, כמו שיש לנו בצרפתית ובאנגלית. רגע לפני גל הפיגועים הנוכחי רצינו להקליט לשיר 'אלה' ביצוע בערבית, כבר היה טקסט, ואז עצרנו. הרגשנו שאולי אנחנו נכנסים פה למשהו שהוא פוליטי, ואמנים מתרחקים מהקטע הפוליטי".

אתם מפחדים לקבל על זה ביקורת?

רביב: "בוודאי. תראה, אנחנו שרים בערבית בהופעות שלנו, לקהל שאוהב את החפלות. אבל בגלל שהמצב מתוח, ולא משנה כרגע מי אשם, אז אתה מפחד לעשות צעד כזה, כי אתה מפחד לחטוף. אבל אני אשמח אם ישדרו אותנו ברדיו אל־ג'זירה".

ניר: "עשינו 'מחרוזת עדות'. אנחנו שרים בה בערבית, תוניסאית, כורדית, מרוקאית, טורקית. ביו־טיוב יש לנו מעריצים מירדן, מצרים, לבנון, הרשות הפלשתינית, קטאר, דובאי. הצפיות ביו־טיוב מגיעות גם מאירופה ומארה"ב. 

"אנחנו נוגעים בכל מגזר וקהילה, כי המוסיקה מגשרת ומנצחת. הופענו בקריית ארבע בנשף פורים למשפחה שאיבדה את האבא בפיגוע, ושמחנו לעשות להם טוב על הנשמה. הלוואי שנהיה גשר לשלום, הלוואי שנביא את המטען התרבותי שלנו לגשר על הפערים".

•  •  •

קצת נעלמתם בשנים האחרונות מהתקשורת.

ניר: "אנחנו לא מקבלים את הריספקט שמגיע לנו. הבאנו לתרבות הישראלית משהו אחר, אנחנו רואים את זה בקהל, אבל התקשורת לא פירגנה לנו מספיק". 

רביב: "עשינו קיסריה, שזה יפה, אבל החלטנו לחזור לאווירה הראשונית של הפרויקט, שהיא יותר אינטימית. חוץ מהופעות בחתונות ובאירועים, אנחנו עושים פעם בחודש הופעה עם מכירת כרטיסים, ואנחנו סולד אאוט שבועיים מראש רק מהפייסבוק.

"אז נכון, אנחנו כבר לא מופיעים 30 פעם בחודש, אבל אנחנו שומרים על עצמנו. אני לא מזמין פפראצי שיצלמו אותי שותה קפה עם כפכפים".

ניר: "בהופעות הפתוחות אנחנו מנסים להביא לא רק את ההארד קור של האלבום הראשון, אלא גם חומרים ישראליים. עשינו חידוש ל'שיר השיירה' של אריק איינשטיין ול'רוזה רוזה' של יהורם גאון. החזרנו לקידמת הבמה את יואב יצחק, חיים משה, דקלון, אהובה עוזרי, ישי לוי. עשינו פה משהו טוב לאמנים של פעם, לא רק לעצמנו".

חשבתם להכניס את אמא שלכם לאולפן להקלטה?

רביב: "וואלה, זרקת רעיון. אני מקווה שלא תתבע אותנו על זכויות יוצרים. לאלירן יש אח שהוא פייטן מדהים. אולי נביא אותו שייתן איזה פתיח לשיר באלבום המסורת, או איזה מוואל מגניב. אנחנו כמו הברסלבים של העמך, עושים שמח. 

"ההצלחה באה לנו אחרי שנים של צלקות על הגב. בגיל מבוגר כבר. ברגע שהצלחנו איבדנו את החברים, שאומרים שאנחנו לא מה שהיינו. כל אחד מאיתנו איבד קבוצה קטנה של חברים". 

אלירן: "היו לי ויכוחים עם חברים קרובים. מה לעשות שיש לי משפחה, נולד לי ילד, אני כל הזמן מופיע, ובזמן הפנוי אני רוצה להיות בבית. בבחירה בין לשבת בבר בלילה או בבית, אני בבית".

ניר: "אנחנו יוצאים מדי פעם, אבל לא תראה אותנו נמרחים באיזה מועדון עד השעות הקטנות".

רביב: "אם בימי חמישי אין לנו הופעה, מגיעים אלי עשרה־עשרים חבר'ה הביתה, יושבים, כל אחד עם הגת שלו והנרגילה והפיצוחים, וזו המנוחה שלנו. ואין קריוקי, לא מחזיקים מיקרופון. יושבים כמו זקנים ולועסים, רואים כדורגל, סרטים, מדברים על מה שקרה השבוע. וב־10 בערב מגיע רב לדברי תורה. מכבים הכל ויושבים איתו. זה ממלא אותי יותר מבילוי במועדון.

"אנחנו מאוד קרובים לנשים שלנו, לעומת כאלה שנוטים לאבד עצמם. אצלנו זה מאוד טייט, צמוד, יחד. את השם 'רם' הוספתי בעקבות התייעצות שלה עם רבנים, שטענו שהתוספת תסייע לפרנסה, וצדקו. הוספתי, והרגשתי שמשהו התחיל לעבוד. היצירה, האנרגיות, הפרנסה, עסקאות שסגרתי. זה קרה, אני אומר תודה".

כשאתם רואים כוכבים מהז'אנר - ההוא התגרש, ההוא בגד, לזה יש פרשה ולשני צו איסור פרסום על מה שהוא עשה - מה זה עושה לכם?

רביב: "הפיתויים של זמרים שמופיעים בלילות גדולים יותר מאלה של מי שעובד במשרד. אם הייתי מספר כל מה שאני יודע על אמנים, היה יוצא עיתון שמרוב שהוא היה צהוב, הוא היה זוהר בחושך. זמר אחד, נשוי, אמר לי פעם, 'איזה מזל שאני זמר, כי למרות שאני מכוער אני יכול לחגוג, ויש לי פיתויים'".

אלירן: "מעריצות מציעות הצעות. ברמות הזויות, מטורפות. אני לא רוצה לפרט, כי אני איש משפחה".

מתי כבר תיכנסו לפלייליסט של גלגלצ?

ניר: "החלום שלי הוא שישמעו את השיר שלנו בישיבת פלייליסט של גלגלצ ולא יזרקו את הדיסק מייד. אני כן רוצה לשמוע את עצמי בגלגלצ, וגם דורש את זה. כי אני זמר ישראלי נטו, כמו כל הזמרים, ועשינו דברים מאוד יפים במדינה. כן, מגיע לנו להיות שם. אבל אני לא רוצה שזה יבוא ממירי רגב, אלא מהפאנל הזה שיושב על הפלייליסט".

רביב: "הפאנל הזה בקושי יודע מי זה אייל גולן ושרית חדד, אבל שמות ששלושת רבעי מדינה לא שמעה עליהם אתה תשמע שם. כל עוד לא ישנו את הרכב הוועדה, זה לא ישתנה".

ניר: "משהו צריך להשתנות. שיעשו בדק בית". √

תגובת ליאור פרחי לכתבה:

"זה נכון שהפסדתי במשפט, אבל המהלך המשפטי עדיין לא הסתיים מבחינתי, היות שאנחנו מתכוונים להגיש ערעור למחוזי. אנחנו חושבים שלאור פסק הדין, יש לנו עילה מצוינת לערעור. "לגבי תחושת הבגידה של רביב והכאב העמוק שהוא חש, אני לא מתכוון לרדת נמוך ולהגיב לזה. בל נשכח כי לכל מטבע יש שני צדדים. את הגירסה שלי, כולל כל ההוכחות והראיות, אמסור רק בסופו של התהליך המשפטי, בין אם הוא יהיה לטובתי ובין אם לאו. אין לי ספק שהציבור שיודע חצי אמת, עוד ייווכח בצדקתי כשישמע את כולה".‬

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו