הרץ למרחקים היסטוריים

יש כמה דרכים להעריך גדולה. דרך אחת היא כמותית - הזכיות בגרנד סלאמים של רוג'ר פדרר ורפאל נדאל או כמויות המדליות של מייקל פלפס או יוסיין בולט מעמידות אותם במקום היסטורי מאוד. דרך אחרת היא למצוא את מי שעשה את מה שלא נעשה. 

שליטתם של קרל לואיס וג'סי אוואנס, הרבה דורות לפניו, בריצת ה־100 מ' והקפיצה לרוחק בו בזמן, היא ייחודית. נובאק ג'וקוביץ' הוא הטניסאי היחיד שזכה בארבעת טורנירי גרנד סלאם ברציפות מאז שהם נערכים על שלושה משטחים שונים ומאז שיש דירוג עולמי אובייקטיבי. יש גם הישגים היסטוריים שאולי נשמעים לא מרשימים אבל טרם נעשו. למשל, זהב אולימפי במשחה חזה ובסגנון שחייה אחר. 

עוד לפני ניצחונו בברלין שלשום, בזמן השלישי במהירותו בהיסטוריה, קנניסה בקלה כבר עשה משהו ייחודי מאוד בתולדות הריצה: בצד שליטתו המוחלטת בריצות האיצטדיון בין 2003 ל־2009 - עם שלוש מדליות זהב אולימפיות וחמש אליפויות עולם - הוא שלט באופן מוחלט גם באליפויות ריצות השדה - עם 11 אליפויות עולם.

היילה גברסילאסי ומו פארה אולי הגיעו לדומיננטית דומה באיצטדיונים, אבל מעולם לא הותירו חותם גדול בשדה. לג'ון נגוגי ולפול טרגט היתה תקופה אדירה בשדה - לא דומה לשל בקלה, אך מרשימה - אבל הם לא דיגדגו את רמתו באיצטדיון. 

נותרה הצלע השלישית של הריצות הארוכות - המרתונים והכבישים. פתיחת הקריירה של בקלה הותירה תחושה שאולי הוא ניגש לאתגרים הללו מאוחר מדי בקריירה, אבל מרתון ברלין סיפר סיפור אחר. ההתקפה שלו על ווילסון קיפסאנג בקילומטר ה־41 הזכירה מאוד את התקפות האיצטדיון שלו - כשהיריב לא באמת מגיב. 

ואם נותרו לבקלה שנתיים־שלוש שכאלה, והוא ירשום תקופת דומיננטיות גם במרתונים, קשה יהיה למצוא מקבילה מודרנית לקריירה כל כך מגוונת. 

מקל הקסמים

קשה לסמן בדיוק למה הגולפאי ארנולד פאלמר, שמת שלשום, היה השחקן האהוב של דורו במה שנחשב לענף הספורט האהוב על אמריקה של הגברים הלבנים. הוא לא התקרב להישגיו של ג'ק ניקלאוס או טייגר וודס, שהגיעו אחריו, או למיתולוגיות הספורטיביות של בובי ג'ונס לפניו. אבל "ארני'ז ארמי" - צבא האוהדים העצום שצעד אחריו במשעולי התחרויות - היה אולי תצוגת התמיכה העקבית והמרשימה ביותר לספורטאי בודד בספורט במשך דור.

סיבה אחת היא שכל מי שהיה גדול בשנות ה־60 הגיע לפופולריות שלא היתה שם לפני כן, כמו פלה ומוחמד עלי ועוד כמה מגדולי התקופה. זה הדור הראשון שראה ספורט בשידורים ישירים בטלוויזיה. ייתכן שנראה בעתיד הטיה דומה לדור שלנו - שהוא הראשון שבו אנחנו רואים את כוכבינו האהובים בכל משחק שבו הם משחקים. פאלמר ידע איך למנף זאת והיה הגולפאי האמריקני הבכיר הראשון שהחל להגיע בכל שנה לאליפות בריטניה הפתוחה ולהחזיר לה את גדולתה, והקהל לא שכח לו את זה. 

סיבה אחרת היא שהוא באמת היה "ספורטאי של העם". נכון, הוא מיסחר את עצמו בגאונות שלא נראתה עד שמייקל ג'ורדן הגיע, אבל הוא בא מרקע צנוע מאוד. הוא היה יליד פנסילבניה, בנו של שומר מגרש עם בעיית שתייה, וייצג דור של אמריקנים שהלך למלחמות - גם הוא שירת שלוש שנים במשמר החופים ואחר כך עבד כאיש מכירות לחומרי צביעה. גם הגולף שלו שיקף זאת במידה מסוימת: נטייה להסתבך בצרות, ואז לצאת מהן בדרך הרואית. 

שונה מדאנקן ומבראיינט

שני מוטיבים חוזרים על עצמם בשבחים הרבים והמוצדקים הנופלים בחלקו של קווין גארנט עם פרישתו מהאן.בי.אי. האחד הוא היותו מי שאיתחל מחדש את תופעת התיכוניסטים המוותרים על המכללה בדרך לאן.בי.אי, והאחר הוא תרומתו לתופעת התקבצויות סופרסטארים באותה קבוצה.

עבורי הוא פשוט אחד השחקנים הקבוצתיים הטבעיים ביותר שנראו. את גארנט קשה לזהות עם איזשהו מאמן, שיטה, או חברים לקבוצה. לג'ורדן היו פיל ג'קסון ודין סמית', לטים דאנקן את גרג פופוביץ', לקובי בראיינט ושאקיל אוניל את ג'קסון וללברון ג'יימס את דוויין וויד. 

היעדרן של שותפויות כאלה היא כנראה הסיבה לאליפות אחת בלבד של גארנט. אבל מי שלא מסתכל רק על המשחק האחרון של העונה, ראה שחקן שהפך חבורות מקריות לקבוצות מצוינות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו