מכונית לכל פועל

אי אז, במחצית השנייה של שנות ה־90, החל להיכנס לשוק הרכב בישראל מושג חדש: "ליסינג" (חכירה) - מערך תשלומים לזמן רב או, אם תרצו, השכרת רכב לטווח ארוך.

לא המצאנו. כבר לפני 4,000 שנה היה סידור כזה לציוד חקלאי, ולעולם הרכב הגיעה תרבות הליסינג ממש עם פריצתן של המכוניות לשוק, בשנת 1918. החברה והכלכלה האמריקניות חייבות הרבה לליסינג - בארה"ב, שתעשיית הרכב שלה התבססה על החלפה מואצת של דגמים, הסידור עזר לכולם.

ומה בישראל? גם אצלנו לאורך השנים קנו חברות מכוניות מתקציבן, תיחזקו אותן ומכרו אותן עם סיום השירות. הבעיה שנוצרה היתה פשוטה: עומס על האשראי (אובליגו). עבור חברה זה עניין מעיק ומיותר, בייחוד אם רכב הוא לא העיסוק שלה.

מה שהליסינג הציע היה, למעשה, הלוואה חוץ־בנקאית לתקופה של חמש שנים. היא היתה יקרה יותר וחייבה שעבוד של הרכב - אבל לא העיקה על האשראי. בהתחלה העסק לא הלהיב, אבל ככל שבועת ההיי־טק התנפחה, כך מצאו עצמן החברות השונות עם צי רכב ענקי של מכוניות נוסעים שהוצמדו לעובדים. עד המשבר הגדול לפני עשור וחצי – הליסינג המימוני שינה כבר את שוק הרכב בישראל, התייצב על שליש ממנו והיה במגמת עלייה.

הבעיה היתה באופי ההתקשרות עם חברות הליסינג: חברות ההיי־טק לא היו מעוניינות בבעלות על אותן מכוניות. בעלות כזאת מחייבת טיפול ברישוי, בביטוח, בתחזוקה וגם במכירת הרכב. בעלות של חמש שנים היתה מכשול, והחזרה קודם גררה קנס. 

הליסינג התפעולי, שנועד לשלוש שנים, שינה הכל. יחד עם הפופולריות של מיקור חוץ (להעביר לאחרים מה שלא עיקר העסק) - הוא הפך להיות הבחירה הנכונה לציי רכב. הרכב לא רשום על שם החברות, אלא על שם חברת הליסינג - וזו דאגה לכל מה שקשור בתחום. בקיצור: הליסינג המימוני היה הלוואה לחמש שנים; התפעולי הוא השכרת רכב לשלוש שנים. 

לאחר ששוק הליסינג לציים הגיע עד לשני שלישים מכלל המכירות בישראל רק לפני כמה שנים, נרשמה ירידה בהיקפו בגלל תקנות שונות שהפכו אותו לכדאי פחות. מנגד, היקף הכסף הזול להלוואות בישראל בשנים האחרונות הוא עצום, וחלק גדול מאוד ממנו מופנה למימון רכישות רכב חדש. 

שוק זה, השובר את שיאי עצמו, עבר אשתקד רף של 300 אלף מכוניות, והמגמה הנוכחית מצביעה על 330 אלף מכוניות עד סוף השנה. כך יכול כל מי שרוצה לקבל עבור רכבו מימון מחברות מתמחות בתנאים משובחים – וללא פגיעה בתקרת האשראי שלו בבנק. 

ואם ליסינג מימוני, הנקרא עבור הצרכן היחיד "ליסינג פרטי", הוא מוצר המיועד לכל אחד - אז מדוע לא "ליסינג תפעולי פרטי"?

ובכן, הסידור קיים, וכעת צריך לבדוק דבר פשוט: האם כדאי? כלומר, האם תוספת המחיר לסוג כזה של שימוש שווה את הורדת העול הטיפולי?

 

היתרון: שקט נפשי

מספר היתרונות ברשימת הצמודה לליסינג תפעולי רב מאוד. הרוכש, מעבר למקדמה, משלם סכום קבוע בכל 36 חודשי העיסקה. הוצאה קבועה – אפס דאגות. האומנם?

האחזקה המלאה של הרכב כוללת גם מתכלים שאינם באחריות כגון מצבר (לאחר שנה), צמיגים, רפידות בלם או מגבים. גם פגיעות קטנות, כאלה שבמצב רגיל לא כדאי להפעיל את הביטוח בגללן, 

מכוסות; אפשר להחליף רכב באופן רצוף בטרייד־אין מובנה; הליך המכירה המתיש נחסך מהמשתמש; כל הניירת והעיסוק בה - רישיון רכב, מבחן רישוי, ביטוח – מטופלים על ידי החברה; גם שיגרת הטיפולים נעשית על ידי החברה ובאחריותה, וממש לא צריך להתעסק עם מוסכים; יש מצב להחלפה לדגם אחר ללא קנס, כמו בליסינג מימוני; אפשר "לתפור חליפה אישית", עם כמה מרכיבים נוספים, דוגמת ביטוח לנהג צעיר או חדש, או לדחות סוגים מסוימים של מרכיבי אחזקה.

 

הכל באמת כלול?

איפה מתחילות ההגבלות? הנסועה מוגבלת. לרוב מדובר ב־20,000 ק"מ, שהם כ־5,000 ק"מ יותר מאשר הנסועה הממוצעת בישראל. חריגה מהם תוביל לתשלום נוסף לפי קילומטר. 

נקודת המוצא לתמחור היא המחירון המומלץ לצרכן על ידי היבואן. עם זאת, היבואנים עצמם, במקרים רבים מאוד, מציעים "מבצעים מתגלגלים" - ימי מכירות עתירי הנחות וגם תנאי קנייה משופרים כגון מימון, טרייד־אין ואבזור בחינם של מערכות בידור ובטיחות יקרות. ערכן של ההטבות עשוי להגיע לאלפי שקלים רבים. כלומר, תוספת המחיר הלא גבוהה יחסית לאחר שלוש שנים, העומדת על כמה אחוזים, היא בפועל גבוהה יותר.

הרכב עצמו מוצע כמעט תמיד ברמת גימור נמוכה יחסית; ויתור על אבזור נוחות מתבקש לנוכח המחיר הנמוך יותר. עם זאת, רמות גימור כאלה אחראיות, במקרים רבים, גם לאבזור בטיחות נמוך, או אף חסר, ביחס לגרסאות היקרות יותר.  

היתרון הגדול של הליסינג התפעולי - הטיפול בתחזוקה חיצונית - חסר ערך בפועל עבור המשתמש הממוצע בהינתן מאפייני האחזקה של המכונית המודרנית. כאמור, ממוצע הנסועה בישראל עומד על 15,000 ק"מ; כאשר דרישות היצרן לטיפול תקופתי הן 15,000 ק"מ או שנה - שלא לדבר על אותם דגמים שבהם יש לטפל ברכב בכל 30,000 ק"מ או שנתיים - המשמעות היא שהלקוח חייב לגשת למוסך רק פעמיים עד ארבע פעמים. לא הרבה.

מחיר הטיפולים השגרתיים במסגרת האחריות אינו גבוה (פחות מ־3,000 שקלים לאורך התקופה), וגם מתכלים כגון צמיגים או מצבר, במצטבר, אינם מצדיקים את תוספת המחיר. גם הניירת, כולל מבחן הרישוי, היא מסוג הדברים שכל אזרח מטפל בהם בשיגרת חייו. ככל שמוסיפים יותר ויותר - כולל ובעיקר ביטוח מקיף - כך עולה שהמרחק בין רכישה רגילה לבין ליסינג תפעולי פרטי נעשה קטן. 

בסופו של דבר, הפערים במחירה של מכונית ברכישה פרטית (על בסיס המחירון המוצהר) ובליסינג תפעולי פרטי אינם גדולים. במקרה הראשון, לרוכש שליטה על רמת האבזור, קנייה במחיר מופחת ותחושת בעלות. במקרה השני, יוסיף הרוכש בכל חודש אי אלו מאות לא רבות של שקלים, ובתמורה יקבל, בעיקר, שקט נפשי. לכן זו החלטה אישית, ביותר ממובן אחד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו