טוביה טננבום אדם מצחיק. אמרו את זה קודם, לפניי. מאחורי הצחוק שוכנת חרדה. מי שקרא בספרי המסע האחרונים שלו ראה שהוא קיבל על עצמו תפקיד כפוי טובה: לשמש שוטה הכפר, ליצן החצר, שבחוכמתו העמוקה חושף באמצעים הומוריסטיים את האמת הקיומית מתחת למסווה השיגרה. "אני המשקיף הזר", הוא אומר לי, "וכמו היהודי הקלאסי אני נע ונד, חי פה ושם ובכל מקום. אני תושב גרמניה, ויש לי אזרחות ישראלית ואמריקנית. אבל אני יהודי שדואג ליהודים, ואיני מתבייש בזה".
עכשיו הוא יוצא עם ספר חדש, "שקרים שכולם מספרים" (הוצאת סלע־מאיר). אחרי ספריו בנושאי גרמניה וישראל (והרשות הפלשתינית), הגיע תורה של ארה"ב. שבעה חודשים הסתובב במרחבי הארץ הכבירה הזאת, "ארצם של בני החורין וביתם של האמיצים", ודובב אלפי דמויות שנקרו בדרכו, מהמקומות הכי נידחים ועד לאלה שבמרכז העולם. התוצאה: מסמך מטלטל ומטריד.
טוביה, הופתעת?
"כן. חשבתי שאמריקה הרבה יותר טובה. כשכותבים ספר, צריך לחדור לעומק. כשחיים בניו יורק, למשל, אתה אוטומטית מחבר ומקרב. זה משהו פסיכולוגי שקשור למערכת החיסונית של המוח; אתה אוסף סביבך אנשים שאוהבים ומעריכים אותך. לפני שכתבתי את הספר ("אני ישן בחדרו של היטלר"; ד"א), לא חשבתי שהאנטישמיות בגרמניה נפוצה. אבל כשמתחילים לשאול שאלות נוקבות, ומשתמשים בצחוק...
"אתה מבין, אני עובד לא להיות 'כבד', אלא שותים יחד, משוחחים בפינת העישון, ורק אחר כך אני שואל 'מה דעתך על היהודים?' והדברים נחשפים. לא חשבתי שהגזענות באמריקה כה חריפה. לא חשבתי שיש מקומות בארה"ב, שמחנות פליטים בירדן או בעיראק הם גן עדן לעומתם. הסתובבתי במקומות האלה שעות על גבי שעות, ואז גיליתי עולם שקשה להאמין שהוא קיים".
אך אל דאגה, טננבום יודע להגיש את הדברים בסגנון קליל וזורם שיגרום לכם לא לעזוב את הספר עד תומו. אחר כך יבוא חשבון הנפש והדעת. ארה"ב, שנחשפת בספר, אינה החלום שישראלים הוגים בו. מול בית העם שבנו אנשי העלייה הראשונה ב־1913 ברחובות, נפגשנו בקפה לילי לשיחה מהורהרת.
הציניות של אובאמה
אחת הנקודות המרתקות ב"שקרים שכולם מספרים" היא המסע למקום שממנו צמח ברק אובאמה כפעיל ציבורי של שכונות האזור הדרומי בשיקגו. הוא נבחר בשמן ב־1996 כסנאטור המחוז ה־13 של אילינוי.
"הרעיון האמריקני הוא 'אנחנו העם'", אומר טוביה, "לא צריך לראיין את המנהיגים אלא את ה'עמךָ', כולל הרקטור של אוניברסיטת ברקלי. לכן חשבתי ללמוד על אובאמה בדרך האמריקנית: נלך לראות את אלה שבחרו בו, ששמו אותו לראשונה כנציגם בסנאט של אילינוי. לפני כן הוא היה רק פעיל חברתי. מדי פעם אני מקבל ממנו הודעה המונית בדוא"ל - 'טוביה, כאן ברק' - כך הוא התחיל בשיקגו ודאג לאנשים שלו.
עטיפת ספרו של טננבום, "שקרים שכולם מספרים" (הוצאת סלע־מאיר)
"עבדתי זמן רב לגלות מי האנשים האלה. כשמצאתי היכן הם גרים, ניסו להניא אותי מללכת לשם. מסוכן מדי. התעקשתי. ואז ראיתי דבר שלא האמנתי שהוא קיים: שכונות שרצח הוא שיגרת חיים שם, עזובה אדירה. כשנסעתי לשם באוטובוס, בתחנה הסופית הסתכל עלי הנהג - אדם שחור - ואמר: 'אתה לא יורד פה. היי, איש, אל תעשה את זה'. כשכבר ירדתי, עצר לידי רכב עם שני אנשים לבנים בשכפ"צים וכלי נשק, שהורו, 'אדוני, עזוב את האזור הזה!'"
מה ראית?
"שהאנשים שבשמם אובאמה מדבר עד היום, חיים במקום מפחיד של שיגרת רצח ועוני מחריד, וזה לא מעניין אף אחד, גם לא אותו. שאלתי את התושבים אם הוטב להם מאז שנבחר, והם ענו שלא; היו שאמרו, 'רע יותר'. רק ילד קטן אמר: 'טוב יותר, כי אני מקבל תלושי מזון'. כך חיים שם. לא יכול להיות גרוע מזה".
למה ציפית, שברגע שעלה לשלטון, הוא יאמר, "זה המיזם שלי, זה המקום שלי, אני הופך אותו לארמון"?
"בדיוק כך. לפחות את השכונה הזאת שבשמה דיברת. אתה כבר שבע שנים בבית הלבן, ועוד שנים בסנאט, תעשה משהו בשביל האנשים האלה. כלום. אפס. הציניות שבה הוא משתמש ב'שכונה שלו', גרמו לי להרגיש שמידותיו הושחתו. זה כבר לא שייך לפוליטיקה, זו ציניות. ומה שמדהים זה איפה העיתונות?"
העיתונות מכסה עליו?
"ברור. כל הזמן. גם העיתונות שלא מכסה עליו, מדוע לא כתבה על זה? בשביל מה השמנדריק הזה (אני) צריך להגיע למקומות האלה?"
זאת הסיבה שאתה מתקשה למצוא מו"ל שיפרסם את הספר הזה שם?
"כן, כי אתה מבין שאמריקה היא כולה רשת הסוואה גדולה, והאמריקנים מפחדים לדבר על המציאות האמיתית".
אתה עוסק רבות בספר בתקינות הפוליטית.
"זה מנגנון שממשטר את התודעה באמצעות השפה. מה מותר לומר ומה אסור, עד שפוחדים אפילו לחשוב אחרת, כי אז תחריג את עצמך מהכלל. בסופו של דבר המנגנון הזה משנה את המציאות. אני חושב שזאת סכנה ממש גדולה לארה"ב, כי אנשים לא אומרים אמת ופוחדים לומר מה הם חושבים. באיזשהו מקום זה חייב להתפוצץ".
למה אי אפשר להמשיך כך כפי שהיה עד עכשיו?
"כי זה נגד הטבע האנושי. מדוע דונלד טראמפ מצליח? הרי לפני ארבע או עשר שנים הוא לא היה מצליח לחדור את מעטפת ההגנה של הממסד. הוא אומר דברים שהאמריקנים לא שומעים. כלומר, הם חושבים כך, אבל לא שומעים. לכן העיתונות התגייסה, כמעט ברובה, נגדו. אפילו הרפובליקנים. כי כולם מפחדים שזה יתפוצץ".
מה שזיהית במסע הארוך שלך זה שהמנגנון ששומר על האחדות המדומה הזאת הוא מנגנון מזויף, ולכן, באופן די אירוני, טראמפ מופיע כמי שיכול לגאול את האמריקנים מהצרה הזאת.
"בדיוק כך. הוא יגאל את אמריקה בכך שיציב בפניה מראה, 'זה מה שאנחנו חושבים'. זה חשוב מאוד. באופן אישי, אני לא בעד טראמפ ולא מתערב בבחירות. אני שומר מרחק, לא מצביע. אבל אני חושב שזה יהיה טוב מאוד בשביל אמריקה, על כל כיווניה, אם הוא ייבחר. כי אז הם יצטרכו להתמודד עם הבעיה שלהם".
אוטו־אנטישמיות
שבעה חודשים זה המון חוויות. מה אתה זוכר בעיקר?
"הגזענות - שחורים ולבנים, אינדיאנים, היספנים, כולם נגד כולם. ופריחת האנטישמיות. זה מתחיל להגיע לארה"ב, עד שאתה שומע יותר אנשים מדברים נגד ישראל. זה גם ברחוב, במדינות 'אדומות' (רפובליקניות; ד"א) אתה שומע 'Free Palestine'. אנשים אומרים לי בחופשיות שברור להם שיהודים ילכו לגיהינום, דברים כאלה.
"המושג של 'תיאוריית ההחלפה', שהעם הנבחר היה העם היהודי, אבל עכשיו אנחנו (הנוצרים) העם הנבחר, זה גרם לפריחת האנטישמיות כאלפיים שנה. פגשתי נוצרי עשיר תומך ישראל שמתנגד לאובאמה, ובסופו של דבר אני שומע ממנו שמחירי הנפט השתנו בגלל כמה יהודים בניו יורק. זה מפחיד".
אני מכיר גם כמה ישראלים בכירים (כולל בתקשורת) שמדברים על שליטת היהודים באמריקה באמצעות כספם.
"הדבר שהפתיע הוא שהיכן שראיתי אנטישמיות, מצאתי יהודים מאחור. גדולי האנטישמים הם יהודים. גם באמריקה. מצאתי יהדות שונאת עצמה באופן די מטריד, שמספרת כמה היהודים לא בסדר, כמה הם גזענים, וכמה ישראל כזאת. שנאה עצמית תהומית".
מדוע? ישראל מהווה מחסום בפני היטמעותם הסופית בחברה האמריקנית?
"זה לא רק ישראל, אלא אפילו בתוך יהדות אמריקה. יהודים נלהבים להאשים את בני עמם בגזענות. איפה מצאו את זה, האם הם גזענים יותר מהאירי־האמריקני? כתבתי במשך שנים ב'פורוורד' היהודי־ליברלי. אבל כשדיווחתי על מה שראיתי בבית הכנסת 'טמפל', הם סירבו לפרסם.
"חברי בית הכנסת התכנסו לדון בגזענות. התברר שהנושא אינו גזענות בין לבנים לשחורים, אלא גזענות היהודים כלפי שחורים וגזענותה של ישראל כלפי יהודי אתיופיה. פה נגעתי בנשמתה של היהדות המוסווית הזאת, היהדות הטיפשית, שונאת עצמה, שמוחאת כפיים לאלה המשמיצים אותה".
היתה לך חוויה דומה בוועידת "הארץ" לשלום בניו יורק.
"רוב הקהל שם הורכב מיהודים־אמריקנים. כשסמנתה פאוור, שגרירת ארה"ב באו"ם ונציגת אובאמה, אמרה שהיחסים בין ארה"ב לישראל חזקים וללא שינוי ושארה"ב תילחם באנטישמיות - היו מחיאות כפיים ספורות. כשאיימן עודה עלה ודיבר על הנכבה ועל רצח העם שנעשה לפלשתינים בידי יהודים - לא רק שמחאו כפיים; הקהל הגיב ב'סטנדינג אוביישן' ובתשואות רועמות כאילו היה כוכב רוק. צריך להיות מטורף כדי לעשות זאת.
"עמירה הס אמרה להם שאם הם חושבים לעבור לישראל, שיידעו שהם עושים פשע. והם מחאו כפיים. הנקודה היא שהיהודים האמריקנים האלה פינו את היום להגיע ולמחוא כפיים לאמירות כאלה. זה לא יחידים, אלא המון שמתלהב משונאי ישראל".
השפעה אירופית
לקראת סוף הספר נפגשת עם צ'ייס אונטרמאייר, שהיה שגריר ארה"ב בקטאר, והוא אמר לך דברים די מדהימים.
"הגעתי אליו במקרה, מאחר שהנשיא לשעבר, ג'ורג' בוש, לא היה באותו יום ואונטרמאייר שכנו. הופתעתי לגלות שהוא יודע מעט על העולם הערבי. שאלתי, האם לא סיפרו לו במחלקת המדינה דבר ממה שפרשתי בפניו מניסיוני בעולם הערבי? תשובתו היתה: 'טבעם של הפוליטיקאים וקובעי המדיניות הוא לנסות לגרום למציאות להתאים לתיאוריה או למדיניות, במקום להפך. בממשל האמריקני יש נטייה להתאים את העובדות לתפישה הפילוסופית ולמדיניות, וזאת כדי להצדיק את המדיניות או את השינוי שלה'.
"שאלתי, מדוע הם פועלים כך, הרי אי אפשר לשנות את העובדות, והוא ענה: 'כי זה משרת את האינטרסים שלהם'. מה שמעניין הוא שקו החשיבה הזה משותף לשמאל ולימין האמריקני כאחד. העובדות לא מעניינות".
מה התובנה שלך מכל זה?
"לטווח ארוך, אסור לסמוך על ארה"ב. היהודים בישראל ובעולם - שחשובים להם היהדות וגורל עמם - צריכים לדעת שההצלחה תלויה בהם".
מה אתה מדבר, אנשים פה נלחצים מקצת מתח שיש בינינו לבין הבית הלבן.
"זה שטויות".
חוט חורז בספריך הוא הקשר בין השמאל לסיפור הפלשתיני. עושה רושם שזו עילת הקיום של הקבוצה הזאת.
"מצאתי שיש שתי שאלות הקשורות זו בזו: אם אתה מאמין בשינוי האקלים באופן שאובאמה, למשל, מתאר את זה, אתה גם פרו־פלשתיני. נכון שהפלשתינים מספקים לעולם תירוץ מדוע לא לאהוב אותנו, אבל עוד לפני ששמענו עליהם, השתתפו עמים רבים ברצח יהודים".
מדוע שיהיה אכפת לאמריקנים מפלשתינים?
"זה קשור לגלובליזציה. האמריקנים משפיעים ומושפעים. בעניין הפלשתיני, האירופאים משפיעים על האמריקנים. לא באמת אכפת להם מהפלשתינים, אבל הם עוזרים לנקות את המצפון שלהם ביחס לעם היהודי. לעומתם, אני חושב שיש עם אחד שנרדף בידי כולם כבר אלפיים שנה, ואם אתה באמת פעיל זכויות אדם, צריך לדאוג בראש ובראשונה לעם הזה".
יש לך ניסיון אירופי ואמריקני עשיר. היכן אתה רואה את ההבדל בין האירופאים לאמריקנים?
"כאדם שמן אני יכול לומר שהאוכל באירופה טוב יותר. הקפה האמריקני הוא בטעם אספלט ומתברר שבמדינה העשירה בעולם לא יודעים להכין לחם".
ומעבר לכך?
"הגזען האירופאי יאמר את הדברים ישירות. הגזען האמריקני ימתין. בתחילה יאמר שהוא אוהב את כולם. זה אחד הדברים המעניינים אצל האמריקני: תשאל על משכורתו או יחסיו עם אשתו, והוא יהיה מוכן לענות לך. אבל ברגע שתשאל במי בחר לנשיא, הוא יעצור ויאמר שזה עניין פרטי. פגשתי זוגות שהבעל לא ידע מה האישה בחרה ולהפך".
מה אתה גוזר מההתנהגות הזאת?
"את הפחד של האמריקני, שהאמת שלו תיחשף. שבטעות יאמר מה שהוא חושב באמת. ב'מדינתם של בני החורין וביתם של האמיצים', לא פגשתי הרבה חופשיים, וגם אמיצים כמעט שלא מצאתי. אגב אמיצים, כשהושק האייפון 7, שמעתי את פיל שילר מ'אפל' אומר שהסיבה שהם ביטלו את שקע האוזניות בטלפון היתה 'אומץ'! אז אתה מבין?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו